במציאות הכאוטית שבה נחגוג את ליל הסדר השנה, דרושה לנו קריאה אקטיביסטית של סיפור יציאת מצרים, שתעצים את חירותו ואחריותו של האדם לפעול ותיתן תקווה וכוח לצאת מאפלה לאורה גם מתוך שבר גדול

סגנית נשיא מכון הרטמן, רונית הד, דיברה באולפן כאן 11 על חדירת המושג "עמלק" לשיח הישראלי מאז 7.10: "מול רוע מוחלט קשה להחזיק מורכבות, אבל אפשר לזכור: במסורת היהודית, ההומניות גוברת על האכזריות"

הד דיברה על החוסן המוסרי שהמלחמה גילתה בחברה הישראלית ואמרה: "כדי להמשיך לחיות טוב עם עצמנו, נהיה חייבים להחזיק במורכבות שבין החובה להגן על עצמנו, לבין המחיר המוסרי שגובה המלחמה"

7.10 חידד בציונות הדתית, כמו בכלל החברה הישראלית, את תודעת הברית המשותפת. רק שבניגוד לפרשנות החילונית לברית הזו, בציונות הדתית היא קיבלה משמעות דתית, ותפסה מקום מחודש באידיאולוגיה

ההסטוריה הוכיחה שבשם ערכים חשובים כמו שוויון, לאומיות, או מסורת - נעשו מלחמות שפגעו בצורה אנושה בחירויות. לכן החירות של היחיד היא הערך שצריך להגביל ולבקר את כל הערכים האחרים

ראש הממשלה בנימין נתניהו הודה שממשלתו קיבלה החלטה שמשמעותה גיוס מלא של בני ישיבות חרדים. החרדים חתומים על ההחלטה הזו, וההיטפלות שלהם לבג"ץ היא ניסיון שלא לאבד קרדיט בקרב מצביעיהם

יש תעניות שנועדו להתעלות רוחנית או ציון אבל, ויש שמדגימות אסון שעלול לבוא. תענית אסתר תמיד היתה מחווה כמעט תיאטרונית, יצירת מתח לפני סוף טוב וידוע מראש. אבל השנה - אנחנו בעיצומו של הסיפור

האם התורה אמנם ניתנה בהר סיני? בספרו "מן המעיין אל ההר", פרופ' ישראל קנוהל מרחיב את היריעה על סיפור מתן תורה והתגלות האלוהים, מן השירות הקדומות בסוף תקופת הברונזה ועד עיבודי ברית סיני במקורות מאוחרים

אל מול הניצחון החרדי בפריפריה, ערי המרכז והשרון התגלו כאיים ליברליים בים שמרני. אבל גורלנו לחיות יחד, ועלינו להיזהר פן נשוב לשיח על חלוקה לקנטונים, ונאבד את האחדות שהביאה איתה המלחמה

מלחמה, היא מלחמה, היא מלחמה, ותענית אסתר יכולה להיות 'מקדש בזמן' להשקפה שבכל מלחמה, גם כזו שבסיומה אנו חוגגים את ניצחוננו בכל לב, יש להתענות ולהתאבל על עצם קיומה ועל מחיריה

יש הטוענים שעד 7 באוקטובר עסקנו קצת יותר מדי בחיי הרוח והתרבות, ושכחנו שאנחנו חיים כאן גם על חרבנו. אבל אסור לאפשר לתנועת מטוטלת להביא לקיצוניות ספרטנית, שתשקיע אותנו בחיי חרב

השייח עבדאללה: "יש בית תפילה לכל העמים - בעיר הקודש". הרבה תמר אלעד אפלבום פגשה באבו דאבי מנהיגי אמונה מוסלמים ונוצרים וגילתה אנשים המדברים בשפה דתית סובלנית שהיא הפתרון - ולא הבעיה

אם ה-7.10 החזירה את האזרח הצברי לרגע הגיוס של אבותיו, החייל העולה חזר למיתוס אחר: של סבו וסבתו, שנלחמו במלחמת העולם השנייה בצבא האדום, וזכרם נעלם כמו זכר שואת יהודי בריה"מ בכלל

השיר "תפילה על המוסר" של בינה סבג-פינקלשטיין הקורא בקול לנקמה - ומטיח דברים כלפי ההומניזם - מעלה את השאלה עד כמה תלויה אמנות בהקשר והאם יש לגיטמציה לרגש שאסור לפעול על פיו?

השיקום הפוליטי שמדינת ישראל שלאחר השבת השחורה משוועת לו ידרוש מנהיגים שימזגו חזון, תבונה, צניעות,ידע וחמלה– אנשים כמו אמנון רובינשטיין. במלאת 30 ללכתו

ביטחון ישראל אמור להיות מוצב לפני כל אידיאולוגיה: הן זו הדוגלת בפתרון שתי המדינות והן זו של ארץ ישראל השלמה. הבעיה היא, שברוב המקרים, האידיאולוגיה היא המדריכה את העמדה הביטחונית

גלית דקל מארחת את ד"ר חנה פנחסי בהסכת "הילד בן 30" ויחד הן משוחחות על ההתמודדות של הורה דתי לבן שכבר לא דתי: מה בוער כל כך בתחושה שמסורת שעברה מדורי דורות נעצרה דווקא אצלי?

"כששואלים ישראלי מהו הדימוי של יהדות בעיניו, לרוב זה יהיה גבר עם זקן וכיפה. לקחתי על עצמי להביא לקדמת הבמה נשים לא מוכרות מהתלמוד והמקרא, ללמוד מהן ולהעביר את המסרים שלהן לילדיי"

בעקבות מאורעות המלחמה כתב חוקר מכון הרטמן, המשורר מרזוק אל חלבי, מחזור שירים מתוך מה שהגדיר כ"התנגדות נחרצת למלחמה ולתוצאותיה, ללא הבדל בין מחולליה." נוסח עברי: נַבִּיל טנוס

"הדיבור על התיישבות מחודשת ברצועת עזה הוא מסוכן כלפי חוץ, מפני שהוא מחזק את הטוענים שישראל לא נלחמת רק מטעמי הגנה וביטחון. וגם כלפי פנים: לא כל הלוחמים יזדהו עם המטרה הזו"