זו תענית שאמורה להיות מחווה לציון דרמה גדולה – אבל האמת היא שברוב השנים, תענית אסתר היא פשוט רטרוספקטיבה. אנחנו כבר יודעים איך ייגמר הסיפור, ורק מנסים לייצר תצוגה תיאטרלית של המתח ששרר בקרב יהודי פרס רגע לפני ההצלה הגדולה של פורים.

לא כך השנה. השנה, למרבה הצער, אנו עצמנו חיים בתחושה עמוקה שאיננו יודעים מה יהיה סוף הסיפור. איננו יודעים איך ומתי הסכסוך הזה יסתיים, ועוד כמה צעירים אמיצים יצטרכו להקריב את ההקרבה האולטימטיבית. איננו יודעים אם או מתי ישובו החטופים, ומה יהיה מצבם כאשר ישובו. איננו יודעים איך ייראה "היום שאחרי" בישראל, בעזה ובמזרח התיכון בכלל. איננו יודעים גם כיצד ישתנו החיים היהודיים על פני הגלובוס.

בתענית אסתר השנה, מוקד החוויה שלנו הוא אותו פחד קיומי של אסתר המלכה מלפני אלפי שנים.

במסורת היהודית יש סוגים שונים של תעניות. אולי המוכרות מכולן הן צום יום הכיפורים, שנועד לעינוי הגוף והִתעלות רוחנית, וצום תשעה באב שנועד לציין אבלות. אבל יש עוד תעניות. ג'וליה ווטס בלסר, למשל, הציעה שיש תעניות – כגון תענית שרבנים גוזרים בתגובה לבצורת – שעניינן הדגמה של מה שעלול לקרות אם הטרגדיה שבפניה אנו עומדים לא תיעצר: נהיה רעבים. נידלדל ונעלם. כשמבינים זאת כך – תענית היא ייצוג סמלי של המוות.

השנה אין צורך במיצג סימבולי. רעב ודלדול הם המציאות שלנו. השנה אני מתענה לא רק כדי להיזכר איך העתיד עשוי להיראות, אלא כדי לציין את ההווה.

מאה שלושים וארבעה בני ערובה נותרו בעזה – ארגונים הומניטריים מתעלמים מהם בכוונה – הם נתונים לתת תזונה, אכזריות, טראומה. חלקם כבר נרצחו. שנתם של בני משפחות החיילים נודדת, הם לא אוכלים – מרוב חרדה ליקיריהם, הם עוברים יום אחרי יום בתקווה שלא יבואו חדשות רעות. וכיהודייה יראת שמים, הגם שאני תומכת במלחמה לתבוסת חמאס, לא אעז להתעלם גם מהרעב של הילדים בעזה, ילדים שה"מנהיגים" שלהם רואים בהם מטבע מיקוח, ילדים שנקלעו לאש הצולבת. כל אלה יהיו לנגדי עיניי בשעה שאתענה ואתפלל.

והנה, צירוף הזמנים בלוח השנה בשנה זו מציע הזדמנות: תענית אסתר חלה במהלך חודש הרמדאן. השבוע נראה יהודים ומוסלמים מאמינים שצמים במשך יום אחד בחפיפה. מאז שבעה באוקטובר מקננת סכנה מהסלמה אפשרית, ומהשלכותיה על סכסוך עולמי בין מוסלמים ויהודים. ראינו סימנים לכך בדה-לגיטימציה המושמעת לזכות הקיום של ישראל, בשבח הטרור ובצורות אחרות של אנטישמיות ואלימות ברחובות. ברמה האישית יותר, הצטערתי עמוקות על ידידויות בין-דתיות שאיבדתי, כשמצאנו את עצמנו – ידידיי המוסלמים ואני – משני צדיו של מתרס, רואים את הדברים אחרת, מאשימים כל אחד גורמים אחרים, ואבלים על דברים שונים.

אני מעריצה מוסלמים ויהודים שעושים כמיטב יכולתם לשמור על איזה שהוא דו-קיום בתוך התופת. אזכור אותם ואת מאמציהם, גם בעודי איתנה באמונותיי ובאחריותי לעמי. היהדות שלי, על פי הבנתי, תובעת זאת ממני.

יהי רצון שהרגע הזה – שבו תענית אסתר ורמדאן חלים בחפיפה – יהיה קריאה לכל היהודים והמוסלמים המסרבים להיות אויבים, חרף מוקדי נאמנותם השונים; יהי רצון שיהיו מליצי יושר זה בעבור זה.

ומי יתן ונחזור יום אחד לציין את היום הזה כרטרוספקטיבה, כהתכוננות לסופו של סיפור ידוע מראש – סיפור של טרנספורמציה, מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב.