הגות

אם מלחמת ששת הימים הייתה קו פרשת מים מדיני-בטחוני, הרי שמלחמת יום כיפור הייתה קו פרשת מים פנימי: המרכז הישראלי נשבר, ומימין ומשמאל הקצינו האליטות ונכנסו למאבק מתמיד וקשה שנמשך עד היום

במרכזו של ספר יונה לא עומדות שאלת הנבואה, יחס האל לישראל ולאומות או תקפותה של תשובת אנשי נינווה. זהו סיפור חיפושה של הנשמה אחר מקורה האלוהי, והוא קורא לאדם לחדול מהבריחה המתמדת

מה היא "תשובה"? לאן שבים - לאלוהים, או לעצמנו? האם תיתכן מחיקת חטא מן העבר? ואם הזמן נע מהעבר אל ההווה - איך אפשר "לשוב" בו? פרופ' שגיא מול השאלות הפילוסופיות העולות ממושג התשובה

בהפגנת מחאה מול בית הנשיא אמרה אביטל כהן ברנר: "עוצמה יהודית בתפארתה היא ענווה, רגישות, כבוד לאחר, דאגה לחלשים, ומאבק בשחיתות ראשיה שריה ויועציה"

אם המסורת שלנו לא תשכיל להפנים ערכים כמו דמוקרטריה, זכויות אדם ושיוויון, ניצחיותה ואמיתותה ייפגעו. עלינו להישמר מתורה שהשלכותיה הן ניכור וביטול של חלקים גדולים בעמנו

בראש השנה אנו שבים השיבה אל מעגל השנה היהודי, ונזכרים שהמסורת שלנו חזקה יותר מכל טלטלה חברתית ופוליטית - אבל יש ביום הזה תקווה גדולה מזו: תקווה שהעתיד בעצם אינו ידוע, ולכן אפשר עוד לתקן

הגיליון שבידכם מבקש להתבונן בהתנגשות שבין היהדות ובין הדמוקרטיה וזכויות הפרט כיום בישראל, לבחון אותה ולהציע לה חלופה. מדוע, באמת, כמעט כל מקרה של אפליה, אי־שוויון או פגיעה באחר – מזוהה עם המסורת היהודית או קשור אליה? וכיצד ניתן לנסח יהדות אחרת, יהדות שאינה מתנגשת עם זכויות הפרט, אלא דווקא מעודדת שוויון וחופש, יהדות של חירות?

על מנת לכונן מרחב ערכי וזהותי משותף על בסיס ערכים יהודיים דמוקרטיים אנו זקוקים לשיח חברתי והגותי חדש. מסמך עקרונות לקראת כינונה של ברית ייעוד ישראלית

אחד מיסודותיו של הליברליזם הוא ההנחה כי לכל אדם יש זכויות יסוד טבעיות, מולדות, שאינן ניתנות לביטול. מסע אחר מקורותיהן של זכויות היסוד מלמד כי שורשיהן נעוצים בתפיסה היהודית־מקראית על בריאת האדם בצלם אלוהים. כיצד אפוא ניתן לצייר את היהדות כאנטי־ליברלית?

יציאת מצרים וברית סיני הן שני עמודי התווך שעליהם נשענת היהדות. בעוד חלק גדול מהמסורת המדרשית מדגיש את ברית סיני - דהיינו את שמירת המצוות - יהדות של חירות מפרשת את המקורות דרך יציאת מצרים, ורואה במסעם של האדם ושל החברה לחירות את בבת עינה של מסורת ישראל. שלושה–עשר עיקרים ליהדות של חירות

לפני שבע שנים רופאת פוריות סירבה לטפל בי מטעמים דתיים. האירוע המשפיל וההתכתבות לאחריו מתמצתים שתי מגמות שהופכות נפוצות במרחב הישראלי: שימוש בשפה ליברלית כדי לקעקע את הליברליזם מבפנים ועיצוב יהדות גזענית ופוגענית. חזרתי לעבר כדי לדבר על ההווה

המרחב הציבורי הליברלי מבקש להיות "ניטרלי" אך בכך למעשה דוחק הצדה את האזרחים המאמינים למרחבם הפרטי. עיון במשנתם של ישעיהו ליבוביץ' ומאיר בוזגלו יעלה שני פתרונות למצב זה, אך גם בהם אין כדי לפתור את מצוקתם של דתיים, הרוצים לשמור על ערכיהם אך גם לקחת חלק בחיי הכלל

זה כמה עשורים שתרבות המערב מקדשת את ערך החירות האנושית ומזניחה את ערך כבוד האדם. בשלושה מרחבים - הכלכלי, המיני והתרבותי - מבכר המערב הגנה על חירויות בשם הליברליזם על פני טיפוח כבוד האדם בשם ההומניזם. בכך הוא חושף את נקודות התורפה העמוקות שלו

ואדים בלומין ומארינה מקסימילאן עלו לארץ כילדים, ובבגרותם הפכו לקולות פורצי דרך בחברה הישראלית, מארינה בתחום המוזיקה, וּואדים בתחום החינוך. בשיחה איתם הם מספרים על זהות יהודית רחבה וחופשית שלא נכנסת תחת שום הגדרה, על ציונות גאה ואדוקה, על דאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל ועל הצורך לקחת אחריות

שחקן מפתח מרכזי במשבר העומק שעובר על החברה הישראלית הוא הציבור החרדי. הרתיעה של החברה החרדית מרשויות החוק, ניכורה ממערכת המשפט, הכרסום הזוחל באורח החיים הליברלי בישראל והתחזיות הדמוגרפיות העתידיות - כל אלו הולידו שיתוף פעולה חדש ומפתיע להקמת "המכון החרדי לדמוקרטיה"

מכיוון שהספֵרה הציבורית מחויבת לנורמות של צדק ושוויון, כוחות שמרניים חותרים להגדיר עוד ועוד מרחבים כ"פרטיים", כדי לאפשר בהם אפליה והפרדה מגדרית

בחירתה האצילית של משפחת די לתרום את איברי האם ממניעים דתיים עשויה להוות חלק מתפנית מבורכת, שבה היהדות הופכת מחֶסֶם להצלת חיים לזָרָז לכך

הדיון על ההתנגשות בין היהדות ובין זכויות האדם מותיר עשרים אחוז מאזרחי המדינה מחוץ לשיח, ומתעלם מהפגיעה היום-יומית בהם

כאשר המסורת היהודית מתנגשת בזכויות הפרט ופוגעת בהן, כדאי להטות אוזן לקולה של יהדות ברית המועצות לשעבר. טמונה בה הצעה אחרת: יהדות מינורית, אישית, שצומחת מן הפרטי והולכת אליו