"אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו", כתב המשורר ג'ון דאן. האדם תמיד עם זולתו, ולעולם לא ישות מבודלת כליל. אנו מותנים בזולת באופנים שונים. אנו פועלים להשגת הכרת הזולת בערך העצמי של קיומנו ומעצבים את חיינו תוך התייחסות מתמדת לשיפוטיו. תודעתנו העצמית האמורה לשקף את הווייתנו, היא האתר המרכזי שבו הזולת שולט. אנו חושבים את עצמנו דרך הזולת. לזולת יש תפקיד כפול: ראשית באמצעותו אנו לומדים על ההבדל והייחוד שלנו ביחס אליו. שנית, הזולת מאתגר את קיומנו ומציע לנו אפשרויות קיום חדשות.
ברם, הדרמה ביחס האני-זולת סוערת יותר. כפי שהצביע ז'אן פול סארטר, הזולת עלול להשתלט על התודעה העצמית. המבט של הזולת חודר ללב קיומנו ושולל את חירותנו. האני תופס את עצמו כפי שהוא נתפס על ידי המבט של הזולת השולל את חירותו. לדעתו, על האדם להתגבר על שליטה זו בכוח חירותו. אבל רקמת החיים האנושית אינה רק מאבק של חירות במבט. איש מאיתנו לא נולד מן הים. האדם בא מן העבר; הוא נולד לתוך תרבות, מסורת, היסטוריה וחברה, המכוננים את עולמו. במסורת האקזיסטנציאליסטית סומן כורח זה במונחים: מושלכות, הינתנות, עובדתיות. למרות זאת האדם יכול לחרוג מהכורח התרבותי וליצור את עצמו בהתאם לאידאליים ותכליות שהוא מציב לעצמו. כי האדם הוא חירות.
החירות מאפשרת לנו ליצור ולחולל תמורות. אבל היא גם מאפשרת לעוות ואפילו לא לראות את הזולת הנעשה שקוף. הנס כריסטיאן אנדרסן, בספור "בגדי המלך הדשים" הצביע על תופעה מרתקת: חירות האדם יכולה להוביל אותו לדחות את מה שהוא רואה . דחייה זו איננה עיוורון. ז'וזה סארמאגו בספרו "על העיוורון" כותב: "עיוורון אינו עובר בהדבקה, כמו מגפה, [..] העיוורון הוא עניין פרטי בין האדם לעיניים שאיתן נולד" (עמ' 32). לעומת זאת דחיית הנראה עלולה להשתלט על החברה כולה. "בגדי המלך החדשים" הוא דין וחשבון על פעולת התודעה העצמית הדוחה את הגלוי לעין כל. היצירה ממתמודדת עם הקרע שבין התודעה לבין הראיה הברורה ומצביעה על הדרך להתגבר על קרע זה.
"איש מאתנו לא נולד מן הים. האדם בא מהעבר, והוא נולד לתוך תרבות, מסורת, היסטוריה וחברה המכוננים את עולמו. למרות זאת האדם יכול ליצור את עצמו בהתאם לאידיאלים ולתכליות שהוא מציב לעצמו, כי האדם הוא חירות"
הקרקע בו צומח קרע זה היא נטיותיו האגואיסטיות של האדם, העלולות להובילו לדחיית הנראה. הסיפור פותח בתשוקתו הבלתי נשלטת של המלך לבגדים חדשים.. המלך זונח את מכלול מחויבויותיו ו"הוא נמצא תמיד בחדר המלתחה". אנדרסן הבין כי לבוש לא נועד רק לכסות את מערומי האדם; הוא מגלם את תשוקת האדם להראות באופן מסוים. לכן המלך יוצא מהמלתחה רק כדי "להראות את בגדיו החדשים". המרחב בו חי המלך מותחם בין המלתחה לבין הנראות של לבושו. כך נוצר אדם חד-ממדי שמכלול עיסוקיו ומיקומו החברתי נשזר סביב יסוד אחד שאינו מאפשר נקודת מבט אירונית, ביקורתית. התשוקה ללבוש, לנראות מסלקת את מכלול מאפייני הקיום האנושי.
אדם חד-ממדי המונע על ידי תשוקה אחת בלבד המסתירה את מלאות קיומו, קל לפיתוי. הנוכלים, המעמידים פני אורגים, מתנהלים בנינוחות מוחלטת. הם לא נוהגים כלל כפושעים המבצעים פשע נועז. הם מבינים היטב שאדם חד-ממדי קל לפיתוי, והם מציעים לו את הבגדים שלהם סגולה מיוחדת. הם "אינם נראים לעין איש שאינו הגון למשרתו או שהוא שוטה שאין לו תקנה". אדם סביר היה דוחה על הסף רעיון זה, שכן אין בגד הנראה רק לחכמים ולא לטיפשים. יתר על כן, אם הם נראים רק לעיני חלק מהאנשים, החלק האחר רואה את המלך במערומיו. אבל המלך איבד זה מכבר את שיקול דעתו. כיצור שכל עולמו הלבוש והנראות הוא סבור שבידו מפתח חדש לזיהוי אנשי צוותו. זיהוי הבגדים הבלתי נראים יהיה המבחן לכשירותם המדינית. עתה מצטרף המלך אל האורגים השוזרים את הבגד ויחדיו יוצרים טקסט של הונאה: הם הכותבים והוא הקורא הנאמן.
בהבזק של תודעה ביקורתית מתעוררת בלב המלך דאגה: "שאיש סכל או איש שאינו הגון למשרתו לעולם לא יוכל לראות את הנארג". המלך אינו מערער על העיקרון שהטביעו האורגים בתודעתו, שלפיו הבגד נראה רק לחכמים. הוא גם לא דאג לעצמו: "אין לו לחשוש לעצמו חלילה – בזאת בטח בטחון גמור – ואף על פי כן אולי מוטב יהיה לשלוח איזה אדם אחר לחקור דבר לאשורו". מבעד למשפטים קצובים עולה מציץ אנדרסן האירוני. הוא מצביע על כך שגם אם תתעורר ביקורות בליבו מי שנלכד על ידי תודעה כוזבת. הוא לא ייסוג ממנה, הוא יסיט את המבט עבר הזולת שיתפקד במקומו כגורם ביקורתי. רגע ההיסוס נעלם. המלך נשבה כליל בתודעתו הכוזבת.
בנקודה זו מעותק משקל הכובד מהמלך אל החברה. הידיעה על טבעו של הבגד התפשטה בממלכה וכבשה את הלבבות, ואיש לא ערער על העניין. במקום שבחברה יתחולל רגע ביקורתי, התחולל תהליך הפוך: "הכל השתוקקו לגלות עד כמה בלתי מוכשרים או מטופשים הם שכניהם". התודעה החברתית הכוזבת לא העלימה את הראיה. השר הקרוב למלך מודה בינו לבין עצמו שאינו רואה, "אך הוא נזהר שלא לומר זאת". כאמור, התודעה הכוזבת לא יוצרת עיוורון אלא הכחשה של המציאות. ההבדל בין המלך לשר ברור: המלך אינו מערער לרגע על הנוכלות של הנוכלים. הוא שש לאמצה. לעומתו השר, שהמלך מעיד עליו כי הוא איש חכם והגון, מכיר בהונאה, אבל בוחר לשתף עמה פעולה.
"המלך אינו חושש מהיותו עירום ואיש לא מעז להתקומם. רק הילד המשוחרר ממוסכמות חברתיות יכול להכריז 'אבל אין לו מאומה לבשרו'"
אנדרסן טווה בעדינות את הלך רוחו של השר. הוא מוותר על ראייתו, משום שהוא חושש למעמדו הציבורי: "אסור שישמע על כך איש. כלום אפשר שאיני הגון למשרתי? לא, אל לי לומר שאיני רואה את האריג". המניע שלו ברור: הרצון לשמור על מעמדו הפוליטי. הוא כמו המלך פועלים מתוך אינטרס: המלך פועל מתוך אינטרס שמקורו בתאוותו לבגדים, והשר מתוך אינטרס שמקורו הרצון לשמור את מעמדו החברתי, גם במחיר אימוץ ההונאה וכיבוי התודעה הביקורתית.
סילוק התודעה הביקורתית יוצרת אדם חדש, אדם החסר עולם פנימי, איש שהוא "לא איש" כביטוי של הנריק איבסן במחזה "אויב העם" מצביע על כך כי האדם הביקורתי הוא אויב העם, משום שהוא מערער על המוסכמות הרווחות. שניהם מצביעים על כך כי בעידן המודרני, יותר מתמיד בני-אדם מוטרדים מהשונות וההבדל בינם לבין זולתם. מוטרדות זו, מציין היידגר, מעניקה את השליטה ל"הם". את האני ועולמו המיר הזולת הבלתי מסוים. בספר "ישות וזמן" הקדיש היידגר דיון נרחב לאפיון ה'הם'. הוא טוען כי אני זה אינו כמה אנשים וגם לא הסכום הכולל שלהם, הוא תמיד האני הלא מאופיין, השולל כל מקוריות ועצמאות. אני זה קובע לא רק במה נאמין אלא גם מה נראה ומה לא נראה. תפיסה זאת מונחת בתשתית הסיפור, אנדרסן הרחיק לכת מהיידגר וטען כי ההשתלטות של ה"הם" על אני כל כך עמוקה שגם מה שנראה נדחק לשוליים. כי כמיהתם העמוקה של בני-אדם להיבלע בהסכמה התרבותית חברתית. שאיפה זו מאוימת על ידי הראייה.
אכן, גם המלך, שיצא לדרך כמאמין בצורה עיוורת לא יכול היה להימנע מהסתירה בין הראיה למוסכמה, ובבואו למדוד את הבגד הבלתי נראה, בנוכחות פקידיו, הוא חווה רגע של חרדה ואומר לעצמו: "עיניי אינן רואות דבר, הרי זה מחריד! הרי זה הדבר הנורא שיכול לקרות לי". המלך רואה שהוא עירום, שכן לא תמיד הראיה מותנית באדם; הדיכוטומיה שבין לבוש ובין עירום אינה מותנית בתרבות ובחברה. החברה יכולה לגנות עירום או לשבחו. אבל אינה יכולה לסלק עובדה ראשונית זו שהוכרה כבר במיתוס המקראי בדבריו של אדם לאל: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא" (בראשית ג, י). ברם גם עתה מחמיץ המלך את הרגע הביקורתי שבתודעתו, ומיד ממשיך ואומר: "הו, ממש נפלא הוא". עתה התודעה הכוזבת הופכת להיות שליטה על הציבור כולל על המלך, שנשזר בשלמות לרקמת ההונאה החברתית שיצר. התודעה הכוזבת שליטה בעוצמה גדולה והמלך לא היסס לצאת לתהלוכה עם "בגדיו החדשים". זהו הרגע שבו התודעה הכוזבת משתלטת כליל: המלך אינו חושש מהיותו עירום, ואיש לא מעז להתקומם: "איש לא הניח פתח למחשב שאין הוא יכול לראות מאומה, כי דבר זה פרושו יהיה שאין הוא הגון למשרתו, או שסכל הוא עד מאד".
רק הילד המשוחרר ממוסכמות חברתיות יכול להכריז: "אבל אין לו מאומה לבשרו". קול זעיר זה, העובר מאחד לשני מוביל את המהפך הדרמטי של החברה. אבל המלך ופקידיו נותרו בשלהם. כי מי שאיבד את יכולת המחשבה הביקורתית, מי שבבגרותו השיל מעליו את יכולתו של הילד להציג שאלות ולבקר נידון להיות כלוא במלכודת שיצר לעצמו. הוא אינו מסוגל להשתנות, ואינו חש בושה מפני האחרים. תודעה שהכזב התקבע בה, שוב אינה נזקקת לזולת. לא כל תודעה כוזבת מובילה לנתק שבין האני לזולתו. כפי שציינתי האני זקוק לזולת. אבל תודעה כוזבת שמוחקת את הנראה והגלוי לעין שוב לא זקוקה למאומה; היא ריקות המתמלאת מריקנותה. המלך בניגוד לאדם הראשון אינו מחפש מקום להסתתר בו. היפוכו של דבר "הוא הזדקף ביתר גאון, בעוד שרי חצרו צועדים אחריו ונושאים את השובל שאיננו".
כל אחת ואחד מאיתנו, עלולים להיות המלך המובל ומוביל אל עברי פי פחת. אבל כולנו נתבעים להיות הילד ולא לוותר על החירות, השיפוט והביקורת המתמידים. דורות אחר אנדרסן יצביע מישל פוקו על התפקיד הביקורת בעיצוב תרבות וחברה. הילד שכבוגר נעשה לאינטלקטואל ביקורתי: "תפקידו להפריע להרגלים המנטליים של בני אדם; האופנים שבאמצעותם הם פועלים וחושבים; לפורר את מה שהוא מקובל, לבחון מחדש כללים ומוסדות , ובאמצעות ייצור בעיתיות מחדש […] להיות שותף בעיצוב של הרצון הפוליטי".
אנדרסן, בניגוד לפוקו, לא כתב מסה פוליטית-חברתית, האתגר שהציב נענה בסיפור זה על ידי הילד. ברם, השאלה שהסיפור מעלה נותרה על כנה: האם וכיצד אפשר להישמר מפני פגיעתה של תודעה כוזבת המבטלת את הנראה? ב"בגדי המלך החדשים" הציע אנדרסן פתרון אחד. בסיפור "הברווזון המכער", מציע אנדרסן פתרון נוסף. הסיפור הוא מעין מחזה המוצג לפני קוראיו, הנעשים שותפים למסע החיים של הברווזן מכוער שהתגלה כברבור יפה תואר. מחזה זה הוא מסע חניכה של הקוראים, הלומדים שלא ליפול במלכוד של ראיה קטעית ואקראית.
היידגר הבחין בין 'תופעה' לבין 'פנומן'. המונח הראשון מזוהה עם ההופעה החושית הראשונית והבלתי אמצעית, שלעיתים קרובות מסתירה את היש. בניגוד לכך 'פנומן' מציין את היש ה"מראה את עצמו כשלעצמו", בנוכחות שלמה ובלתי מוסתרת. היידגר סבר כי החשיפה של מה שמופיע מותנה בראייה, שהיא המנגנון המאפשר לישים להופיע במלוא הווייתם. אבל ראיה זו אינה מתחוללת רק "באמצעות העיניים הגופניות", היא מחייבת הבנה והתבוננות.. שאלת היחס בין התופעה לנוכחות הטרידה פילוסופים רבים. אני סבור כי המעתק מהופעה לחשיפת הנתון נעשה באמצעות אתיקה ייחודית, שתסומן כ"אתיקה של הנאמנות לנראה". אתיקה זו מתממשת באמצעות מעקב מתמיד הצועד בעקבות הנתון. הסובייקט הנאמן לנראה לומד לדעת כי מה שנראה במבט ראשון אינו בהכרח היש בכוליותו. הזולת נראה לעינינו באופנים שונים: שמח, עצוב, נינוח, מאוים, וכיוצא בזה. האני הרואה זאת יודע שכך נראה הזולת לו, אבל הוא אינו יודע מה מסתתר מבעד להם. כי הזולת לעולם נותר נסתר. ולפיכך עלינו להיות בתנועה מתמדת אל עבר הזולת: להקשיב לו ולראות אותנו; להכיר בכך שהוא יש עצמאי ואל לנו לכלוא אותו בתיוגים ובזיהויים שאנו מפעילים עליו..
בסיפור שלפנינו הקוראים נתבעים להפעיל אתיקה זו. הברווזון מתגלה כשונה וזר בקרב קהילת הברווזים. לפיכך הוא מסומן כשונה, כאחר. הברווזים דוחים אותו: "איזה פרצוף מכוער יש לברווזון ההוא! הרי לא ייתכן שנשלים עם זה – וברוז אחד עט עליו מיד ונשכו בעורפו". תגובת אימם של הברווזים מתונה והיא מסבה את תשומת הלב להיבטים החיוביים שבו: "אין הוא יפה תואר, אבל טוב מזג הוא ומיטיב הוא לשחות לא פחות מן האחרים – מיטיב אפילו מעט יותר מהם". הברווזה מזהה בברווזון תכונות חשובות לברווזים ונמנעת משיפוטו על פי מופע ראשוני אחד. אבל חוויית הזרות לא קהתה, ועמדתה של האם לא התקבלה. גם בעלי חיים אחרים מזהים אותו כזר. ברווזי הבר לא אלימים כאחיו הברווזים ואומרים: "כל זה לא אכפת לנו כל זמן שלא תתחתן בנו". החתול והתרנגולות דוחים אותו, שכן הוא שונה מהם ולפיכך הוא יצור חסר מוח: "אין אנו מבקשים ממך לחוות דעה בזמן שמדברות בריות שמוחן בקודקודן".
הקוראים-צופים בסיפור נוכחים בפעולת זיהוי שעושים בעלי החיים לברווזון. זיהוי היא פעולה היררכית; האובייקט מזוהה על יד אחרים באמצעות אפיון או תכונה המיוחסים לו. הברווזון מזוהה כברוז מכוער. תכונה ראשונית זו מכוננות את אחרותו ואת שלילתו. זיהוי הוא פעולה חיצונית שאין לה בהכרח קשר כלשהו לזהות של מזוהה. זהות בניגוד לזיהוי מתחוללת על ידי הסובייקט; היא סיפור חייו של האני הנשזר על ידי התודעה לרקמה אחדותית המסומנת במונח 'זהות'. ברם, במקרים רבים הזיהוי החיצוני משתלט על תודעת המזוהה, והופכת להיות זהותו.
"קירקגור טעה. אנדרסן היה ריאליסט שהכיר כי חיי אדם הם מסע של מאבק בין הונאה עצמית, זיהויים ותיוגים. המלך מהאגדה העתיקה והברווזון המכוער הם אפשרויות אנושיות שלא ייעלמו"
בהתאם לכך הברווזון תופס את עצמו כיצור מכוער. פגיעת האחרים בו מתורגמת לתודעה עצמית שלילית המאשרת את יחס האחרים אליו: "הרי זה מפני שאני מכוער כל כך". חוויה מובילה אותו לדכדוך ועייפות. הברווזון נחלץ מהתיוג והזיהוי באיטיות. ראיית הברבורים במעופם דחה אותו אליהם.
לידתו המחודשת של הברווזון מתחוללת על ידי הצלילה למים: "לאחר שנעלמו מן העין העמיק לצלול עד לקרקעית, וכשחזר ועלה למעלה כמעט לא ידע את נפשו". במקורות דתיים, ספרותיים ופסיכואנליטיים רבים הטבילה במים מתוארת כלידה מחדש. על הנוכרי המתגייר נאמר בתלמוד: "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו" (יבמות, מז, ב). ברם לידה זו היא רק ראשית השחרור מהתיוג. הברווז, שטרם עיצב תודעת ברורה חושש מהברבורים ואולם הללו מאמצים אותו: "אין בכך כלום אם נולדת בברווזייה ובלבד שבקעת מביצת ברבורים". תגובה זו מאפשרת לברווז שהיה לברבור להעריך מחדש את עברו "ממש שמחה הייתה בו על שנתנסה במצוקות ומחסורים כה רבים דבר זה סייע לו להעריך את כל האושר והיופי שמוזמנים היו לו מעתה".
זהות אינה יצירה עצמית מוחלטת. כבר קירקגור דחה את עמדת רוסו שלפיה האדם נולד בן חורין; האדם נולד לתוך נתונים עובדתיים ביולוגיים, היסטוריים, חברתיים ותרבותיים. האדם הוא מי שהוא היה כבר. אבל האדם יכול לחרוג מההינתנות באמצעות חירותו ודמיונו ולהציב לעצמו תכליות. מסע הזהות משתרע בעיצוב היחס בין שני הרכיבים: העבר והעתיד, הכורח והחירות. הברווזון צלח מסע זה ולא נעשה יצור מנוכר לעברו. כי ניכור לעבר פוצע והופך אדם ליצור מנוכר. ערכים ואידאלים השוללים את העבר מאיימים על הזהות האנושית והופכים את האדם ליצור מנוכר, הנע ונד בין אפשרויות. קיום אנושי הפונה אל העתיד חוזר גם אל העבר ומאמץ אותו בדרך ייחודית. בדיוק כפי שעשה זאת הברווזון המכוער.
קירקגור ביקר את אנדרסן על האופטימיזם המופרז, האמון באדם והמחשבה שהאדם יכול לגאול את עצמו. התקווה, כך טען, צריכה להסתיים בייאוש, כי מוגבלות האדם והרוע הנטוע בו לא יובילו אותו לגאולה. מן הייאוש ייגאל האדם רק על ידי האל. קירקגור טעה. אנדרסן היה ריאליסט שהכיר כי חיי אדם הם מסע של מאבק בין הונאה עצמית, זיהויים ותיוגים. המלך מהאגדה העתיקה הברווזון המכוער הם אפשרויות אנושיות שלא ייעלמו. גם אלבר קאמי, חזר והזהיר כי הדבר לא ייעלם "מחכה הוא באורח רוח […] ולאסונם של בני-האדם […] יעיר הדבר את עכברושיו וישלחם למות בעיר המתרוננת" (הדבר, עמ' 243).
אנדרסן וקאמי האמינו כי האדם יכול להיאבק בחשיכת חייו בתנאי שתודעתו תהיה צלולה, קולו ברור והוא יהיה קשוב למציאות הממשית. האדם הוא אפשרות פתוחה ועליו להיאבק לשחרור הקיום האנושי מלפיתת האופל של עובדות ותיוגים. השחרור מחייב שותפות בין-אנושית. על בני-אדם לצאת מעמדת הצופה המייחל לאל שיגאל, עליו לפעול. הפעולה כרוכה בכישלונות. אבל המאבק בהם לא ייסוג לאחור, כי בלעדיו ייעשה האדם לדמות בזויה. תקוות האדם "עטופה בצעיף של אבל", כתב ארנסט בלוך. אבל היא חזקה דיה כדי שהאדם לא ייסוג לאחור, למוסכמות, לרוע וייאבק על הטוב והראוי. תקוות האדם המתממשת בפעולתו הממשית מולידה תקוה חדשה המחזק את כוחה של התקווה הנושנה, והעתיד האנושי נותר לעולם פתוח.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
