הוויכוחים הפוליטיים הגדולים המתקיימים בחברה האנושית כרוכים בשאלת מקומה של החירות האישית במכלול הערכים החברתיים. הפולמוסים סביב כוחה ותפקידה של המדינה ביחס לפרט והדיונים אודות סמכותה של המסורת ושל הזהות הקבוצתית והלאומית תלויים בשאלה הבאה: עד כמה ראוי להגביל את חירותו של היחיד לטובת השוויון, השייכות והזהות הלאומית, המסורת הדתית והתרבותית והסולידריות החברתית?
חג הפסח, זְמַן חֵירוּתֵנוּ, מזמין אותנו לשוב ולחשוב על מושג החירות ועל מקומו וחשיבותו בחיי האדם והחברה. במאמר זה אבקש לטעון שהחירות האישית היא ערך ראשוני הקודם לכל הערכים האחרים, המהווה אמצעי לביקורת ולהגבלה של ערכים אחרים. זאת משום שהחירות מאפשרת, במידה רבה, את קיומם של ערכים אחרים. לעומתה, בשמם של ערכים אחרים (כגון: שוויון, לאומיות, מסורת), עלולה החירות להיפגע בצורה אנושה, כפי שמראה לנו ההיסטוריה. לפיכך הסדר הלוגי הנכון הוא קביעת ערך החירות של היחיד כערך ראשוני שעל בסיסו ובכפוף אליו מתקיימים ערכים אחרים. לקביעה זו יש השלכות רבות בתחומים שונים ולכן יש צורך בנקיטת עמדה עקרונית בנושא זה. עמדה זו אף עולה, כפי שאראה כאן, מהמסורת היהודית, סמליה וסיפוריה.
המסורת היהודית, ובעקבותיה מסורות נוספות המבוססות על התנ"ך, הדגישו את יחודיותו של האדם בין יצורי הטבע: רק האדם נברא בצלמו של הבורא. מהי משמעות היות האדם נברא בצלם אלהים? על כך רבו הפרשנויות במהלך הדורות אולם המשותף לכולם הוא ההבנה שהאדם הוא יצור שונה משאר היצורים, הוא היחיד שקיבל את הכוחות לשלוט בשאר היצורים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו).
מדוע נתנו לאדם הכוחות הללו? כדי לממש את יחודיותו, את צלם אלהים שבו, צריך האדם לשלוט בטבע, שכן אם יהיה תלוי בחוקי הטבע למחייתו, לא ישרוד. האדם הוא יצור חלש מבחינה יכולותיו הפיזיות והביולוגיות ולכן את כוחו הוא משקיע ביצירה האנושית החושפת את חוקי הטבע ומנצלת אותם לטובתו. סיפורה של התרבות האנושית הוא סיפור פעולת האדם בתוך המערכת הטבעית. עיוורונו של הטבע מחייב את האדם לפעול ולא להתמסר. זהו 'טבעו' של האדם – הוא פועל בתוך הטבע, מעצב אותו ומנסה לשלוט במרכיביו. הפעולה התרבותית האנושית אינה שרירותית כמו הטבע, בוודאי שאינה מושלמת, אך היא אינה עיוורת, היא מסוגלת להיות תכליתית ורצונית. האדם כיצור שלם יכול לפעול בתוך הטבע מתוך רצון וכוונה, בשל חירותו וחופש הבחירה שלו.
החירות של האדם היא הביטוי להיותו היצור היחיד הנברא בצלמו של הבורא והיא המאפשרת לו ליצור כלים ומכשירים, חברות ומפעלים, מוסר ודת, חינוך ופוליטיקה. לחירות זו גם צדדים כואבים ורעים: רק האדם יכול לפתח יכולות על מנת לשלוט, לפגוע ואף להשמיד בני-אדם אחרים, וגם לפגוע בטבע עצמו בקנה מידה עצום.
אך המקרא מספר לנו דבר מה נוסף. בשונה משאר יצורי הטבע, שנבראו מראש כמין שלם, האדם נברא כפרט אחד בודד. על פי הפרק הראשון בספר בראשית היצור האנושי נברא זכר ונקבה, כתא זוגי אחד. על פי הפרק השני, האדם הזכר נוצר בדד ומצלעו בנה הבורא את האישה. תיאורים אלו מצביעים על קדימותו וחשיבותו של האדם כפרט בודד עוד טרם היות החברה.
חז"ל פיתחו רעיון זה ובנו עליו תורה מוסרית שלמה: "לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי; לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא; וְכָל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא" (משנה סנהדרין, ד ה). אדם הראשון נברא כיחיד לפיכך הוא יצור שלם וחופשי, עולם מלא שערכו כערך כל הבריאה כולה. לכן אין לפגוע בו.
מתוך תובנה זו עולה גם ערך השוויון והשלום: "וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ" (שם). גם האמונה המונותיאיסטית הרואה את העולם כיצירתו של אל אחד נובעת מייחודיותו של האדם הנברא בצלם אלהים: "וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם" (שם).
המשנה ממשיכה ואומרת שייחודיותו של אדם הראשון היא דגם לדורות הבאים של בני אדם החיים בעולם של ריבוי:
וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבֵּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד, וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה; וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם".
כל אדם הוא ביטוי ייחודי לאנושיות ובכך הוא עולם מלא שהעולם נברא בשבילו.
זוהי החירות הראשונה של האדם – חירות משעבוד למצב הטבע. חירות זו תלויה בתבונה ובפעולה של האדם ונובעת, על פי המסורת, מהיות האדם היצור היחיד הנברא בצלמו של הבורא. זוהי "חירות שלילית" (במושגיו של ישעיה ברלין), חירות של זכויות אדם המנוגדת לשעבוד, לעבדות ולשליטה של אדם באדם. זוהי החירות הפוליטית העומדת בתשתית המחשבה המערבית הליברלית. היא מבוססת, כפי שהראה תומר פרסיקו על התאור המקראי של בריאת האדם (תומר פרסיקו, אדם בצלם אלהים, ידיעות ספרים תשפ"א).
האדם נברא יחידי אך הוא אינו יכול לחיות לבדו. הוא יצור חברתי החי ומשגשג רק כאשר הוא חלק מחברת בני אדם. יצירת המשפחה ובהמשך הקהילה, העם והמדינה, היא צורך של בני האדם ולשם כך הם נדרשים גם לוויתורים. אך הריבוי אינו מאיין את הייחודיות אלא אמור לשרת אותה ולתמוך בה.
כיצד יממש האדם הפרטי את חירותו כאשר כל אחד מהפרטים מבקש לעשות זאת אף הוא? איך יצרו בני אדם חברה המאפשרת לפרטיה את מירב החירויות מבלי שיפגעו זה בזה? זוהי כמובן השאלה היסודית של הפילוסופיה הפוליטית.
אם מניחים את החירות הראשונה של היחיד כבסיס שעליו מתכוננת החברה, משמעות הדבר היא שחוקי החברה, חוקי המדינה, אמורים לאפשר את מירב החירות של הפרט. זאת מתוך ההנחה שללא שלטון הפועל לפי חוקים מוסכמים המארגנים ומגבילים את חיי האדם אי אפשר לשמור על החירות האישית של חברי הקהילה או אזרחי המדינה. זוהי תפיסת האמנה החברתית מבית מדרשו של ג'ון לוק. הביטוי הפוליטי לכך מופיע במגילת העצמאות של ארצות-הברית משנת 1776:
מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה.
תפקידה של הפוליטיקה, על פי תפיסה זו, הוא לארגן את החברה כך שתאפשר מירב החירות לכל אחד מהפרטים שלה. החוק ומערכת האכיפה והמשפט נועדו כדי למנוע מבני אדם לפגוע בחירותם של אחרים, רק לשם כך מותר למדינה לכפות את חוקיה ולהעניש. אין זה מתפקידה של המדינה לחנך את האדם או לקדם ערכים, דת ותרבות. משימתה היא לשמור על הסדר החברתי המאפשר את החירות האישית.
הנחת קדימותה של החירות האישית כוללת בתוכה את עקרונות הצדק והשוויון. כך ניסח זאת ג'ון לוק:
"כל בני-האדם הם יצירי כפיו של בורא אחד כל יכול וחכם לאין סוף […] והואיל וכולנו מחוננים בכוחות נפש דומים, ולכולנו חלק בעדה אחת טבעית, אין להניח שמצוי בקרבנו סדר של דרגות המקנה לנו סמכות להשמיד זה את זה, כאילו נוצרנו איש לשימושו של חבירו".
לוק מתבסס על התיאור המקראי של בריאת האדם על ידי האל כדי להסביר את השוויון העקרוני בין בני-אדם. שוויון זה, כפי שמתואר במגילת העצמאות של ארה"ב, הוא שוויון ערך, שוויון בתנאי היסוד של בני אדם החופשיים באותה מידה לעשות כרצונם (בתנאי שלא יפגעו בזולת). השוויון הוא נקודת ההתחלה.
במה שאמרנו עד כה אין די. התפיסה הרזה הרואה במדינה אחראית אך ורק על מניעת השעבוד כדי לאפשר לכל אדם לממש את חירותו היא תפיסה תמימה ולא ראלית. תפקידה של המדינה אינו רק להגן על בני אדם מפני אלימות וסכנה לחיים עצמם או לרכוש. המדינה נדרשת ליצירה של מנגנונים חברתיים שיאפשרו לאדם לפתח ולממש את רצונותיו. מנחם מאוטנר (בספרו: אוטונומיה ושגשוג, כרמל תשפ"א) פיתח רעיון זה בעקבות גישת היכולות של אמרטיה סן ומרתה נוסבאום. כדי שהאדם יוכל לממש את החופש הניתן לו הוא זקוק לכמה יכולות בסיסיות. על כן, על המדינה לדאוג לא רק לחירותם הבסיסית של היחידים אלא גם לאפשר להם חינוך, תרבות, רווחה ובריאות. ללא יכולות אלה יוותר האדם חופשי רק לכאורה מפני שלא יוכל לשרוד ולדאוג לעצמו ולמשפחתו ולא יוכל לבטא את יכולותיו הפוטנציאליות שהחופש הוא תנאי להם.
זוהי אפוא החירות השניה: חירותו של האדם החי בחברה להנות באופן שוויוני ונגיש ממשאבי החברה כדי שיוכל לממש את חירותו בתוך החברה. אי אפשר לכפות על הפרט את החירות הזו, אי אפשר להכריח אדם לנצל את שירותי הבריאות והרווחה של המדינה (החינוך הוא יוצא דופן מסיבות שונות). שוב נדגיש: חירותו של הפרט אמנם מוגבלת על ידי החברה אך הגבלות אלו נועדו לאפשר את מירב החופש של האדם – לא רק חופש לשרוד ולחיות, אלא אף לשגשג ולהתפתח כרצונו בזכות חברותו בחברה. הדאגה לחירות זו מוטלת על המדינה ומוסדותיה.
הרובד השלישי של החירות הוא זה הקשור לחג הפסח וסיפור יציאת מצרים. יציאתם של בני ישראל משעבוד מצרים נועדה לאפשר להם לעבוד את האל: "שלח את עמי ויעבדוני". ישראל יהיו מעתה עבדי ה' ולא עבדי פרעה או כל אדון אחר מלבד האל: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). ביטוי הלכתי לכך מצוי בקביעה כי פועל שכיר יכול לחזור בו ולעזוב את עבודתו בכל עת שירצה:
פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם […] דִּכְתִיב: 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם' – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים" (בבלי בבא מציעא, י ע"א). את הניסוח הפואטי לכך נתן רבי יהודה הלוי בספרד במאה ה-11: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי. עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, 'חֶלְקִי אֲדֹנָי!' אָמְרָה נַפְשִׁי.
עבדות האל שונה מעבדות האדם. היא דורשת מהאדם לבחור בה ואינה יכול להיות כפויה עליו. האדם הוא היצור היחיד איתו מנהל האל דיאלוג. האדם מצוּוה, ולכן גם יש לו יכולת להיות חוטא. זוהי תמציתו של הסיפור המקראי כולו: לאדם יש בחירה חופשית ולכן הוא זכאי לשכר או לעונש על פעולותיו. היכולת למרוד באל היא חלק מחירותו הראשונה של האדם, והיא באה לידי ביטוי כבר בראשית סיפור הבריאה כאשר האדם מיפר את צו האל ואוכל מפרי עץ הדעת. למרידה באל יש השלכות – האדם מגורש מגן עדן ונענש – אך אין עבודת האל נכפית על האדם מפני שאז אינה עבודת האל. "עבד ה' הוא לבדו חופשי" כל עוד הוא מקיים עבדות זו מתוך בחירה.
זוהי החירות השלישית ("חירות חיובית" בלשונו של ישעיה ברלין), המאפשרת לאדם להעניק משמעות פוזיטיבית ואקטיבית לחייו. לחירות זו קשורים הזהות הקבוצתית-לאומית, שייכותו של הפרט לכלל, ומושגים כמו דת ואידיאולוגיה, סמכות ומסורת. האדם הפרטי הוא יצור החי בחברה, בקהילה, שיש לה ערכים ותרבות. במסגרת הקהילה וערכיה הוא בונה את זהותו ומוצא משמעות ותכלית לחייו.
צריך להדגיש: החירויות בנויות זו על גב זו כפירמידה. החירות השלישית מבוססת על החירויות שקדמו לה ולכן מותנית בהם. שייכות לתרבות וזהות ערכית מאפשרות ומכוונות את הפיתוח האנושי, אך רק כאשר האדם רוצה לחיות לאורם. לחירות זו יש משמעות רק מתוך בחירה מתמדת ולכן היא אינה יכולה לגבור על החירות הראשונה והשניה.
המדינה, שיש ברשותה הכח הרב ביותר למנוע חירות, צריכה לצמצם את הכפיה למינימום ההכרחי שנועד לאפשר את מירב החירות האישית. לעומת זאת, קהילה, שהיא וולונטרית באופייה, יכולה לעצב מטרות משמעותיות יותר המגבילות את חירות הפרט למען מטרה נעלה שחברי וחברות הקבוצה בחרו בה באופן הסכמי.
כאן נכנסות הדילמות הגדולות ביחס לרב-תרבותיות במדינה ליברלית. מהי אחריותה של המדינה לפרטים החיים בתוך קהילות לא-ליברליות? עד כמה ראוי לכפות על קהילות הנהנות ממשאבי המדינה גם את הנשיאה בעול ואת הסולידריות עם שאר אזרחי המדינה? האם ועד כמה יכולה המדינה להתערב במערכות החינוך של קהילות מתבדלות? אלו שאלות גדולות וחשובות שנכתב עליהן רבות והן זוקקות דיון נפרד. כאן אני מבקש להצביע על העקרון הרואה את ההגנה על החירות כתפקידה העיקרי של המדינה.
*
שלוש חירויות הן, זו על גב זו. הראשונה והכוללת ביותר היא חירותו של אדם באשר הוא אדם, שכן הוא נברא בצלמו ובדמותו של הבורא. השניה, המגבילה את החירות הראשונה לשם מימושה על ידי כולנו, היא חירותו של האדם החי בתוך מדינה הדואגת לחירותו ושגשוגו בתוך המסגרת הפוליטית. החירות השלישית היא חירותו של אדם ושל קהילה לבחור בעצמם, ללא כפיה וכורח, בערכים ובתרבות, בחזון וביעוד.
"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י)
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
