בשנות השישים פרסם הפילוסוף היהודי-בריטי ישעיהו ברלין מסה מכוננת על מושג החירות בתרבות המערבית ובכלל ושמה 'שני מושגים של חירות'. במסה הבחין ברלין בין 'חירות שלילית' לבין 'חירות חיובית', ומאז פרסומה כל דיון העוסק בחירות מתחיל מן ההבחנה היסודית הזאת.
חירות שלילית משמעה בראש ובראשונה שמירת גבולות, והיא כוללת כל מה שאסור לאחרים או למדינה לעשות לי. חירות זו מתנסחת דרך רעיון הזכות: יש לי זכות מלאה וכמעט מוחלטת על גופי ונפשי, כלומר, אני רשאי לעשות בגופי ובחיי כרצוני, לשאוף בחופשיות למימוש ייעוד חיי הייחודי, להתאגד ולהתחבר עם מי שברצוני, לנוע ללא הפרעה, להתבטא ולחשוב באופן חופשי, להנות משכר עמלי ומקנייני. איש אינו רשאי לכפות עלי לעבוד או לעשות דברים נגד רצוני, לפגוע בגופי, להחליט עבורי מה לומר, מה לחשוב, עם מי להתחבר, מה לעשות ברכושי וכדומה. כיום מדברים על חירויות יסוד אלה בתור 'זכויות אדם'.
מבחינת ברלין החירות השלילית היא מינימלית; היא מהווה תנאי לכינון חברה ליברלית דמוקרטית ושוויונית. תכליתה לאפשר ולא להכריח, היא לעולם אינה אומרת ליחיד כיצד עליו לחיות כדי להיות חופשי, אלא רק מאפשרת לו לעצב חייו כרצונו ומגנה על יכולותיו ואפשרויותיו.
שורשיה של חירות זו, המאפיינת את המודרנה, נעוצים בעולם הנוצרי, בו התפתחה כחלק ממסורת ארוכת ימים (אם כי אליבא דצ'רלס טיילור, רק החילון אפשר את ביטויה השלם והמיטבי). ביסודה של מסורת זו עומדים הרעיון בדבר 'צלם האל' שבאדם והרעיון על קהילת המאמינים השווים בפני האל – זהו המקור לכל זכויות האדם, לרעיון השוויון ולחתירה לחברה הרמונית נעדרת קונפליקט. החירות השלילית תפסה מקום חשוב בעת החדשה אצל הוגים כלוק, קאנט, מיל ומונטסקיה.
המושג השני אותו הציג ברלין במסה הוא 'חירות חיובית', שמשמעותה היסודית היא 'חיים מסוג מסוים' או 'עיצוב עצמי על פי דגם מסוים'. חירות זו טעונה אידיאלים והוראות חיוביות כיצד לחיות את חייך. היא כרוכה באתיקה או בדרך חיים מסוימת, הנדרשות כדי להיות חופשי, לחשוב ולפעול בעצמך ולפי טעמך. הרעיון הוא שנדרש עיצוב מסוים, אישי וחברתי, כדי שהאדם יוכל להתפתח ולהפוך אדם חופשי הפועל בהתאם למבנה הממשות והחברה הראויות. מושג זה מאפיין את העמדות האתיות העתיקות והימי-ביניימיות אבל גם אידיאולוגיות מודרניות כקומוניזם ופשיזם.
כך, למשל, מציעה פרשת קדושים בספר ויקרא כי כדי לממש את 'צלם האל' על היחיד והקהילה לעמוד בצווים ועקרונות מסויימים ולעצב גישה מסוימת לעולם ולאחרים (אך במקום 'חירות' היא מזכירה את המילה 'קדושה'). אריסטו, מנגד, הציע כי אדם חופשי הוא רק בן האליטה האתונאית או הפוליס, שהוא בעל ממון והשכלה ועבר הכשרה אתית ופוליטית ארוכה מסוג מסוים. הקומוניסט יטען שרק מי שהבין את רוח הזמן מתוך המטריאליזם הדיאלקטי ומזהה את כיוון התנועה העולמי בעקבות מאבק המעמדות, יוכל להבין את מקומו הראוי במערכת שמעבר לו. רק על ידי ציות וקבלת תפקידו במערכת הקומוניסטית, והפנמת משמעות חייו הנגזרת ממנו, הוא יהפוך חופשי באמת. לדידו של הפשיסט רק מי שמזדהה עם מדינת הלאום הפשיסטית ומוצא את מקומו במסגרתה לחופשי יחשב.
בכל המקרים שלעיל – מרשמים שונים מאוד למה שכינה ברלין 'חירות חיובית' – מקור החירות נעוץ בהתאמה למערכת שמעבר ליחיד. בין אם מדובר במקור אלוהי, פנימי, חברתי או אוניברסלי, הישויות הללו נמצאות מעבר ליחיד, חורגות ממנו, ומציגות עצמן בעולם כמערכת אליה עליו להתאים עצמו. רק כך יוכל להחשב אדם ראוי, אישיות ממשית וחופשית. במילים אחרות, על האדם לעצב את אישיותו וחייו לפי דגם מסוים מאוד כדי להחשב חופשי. אם לא יעשה כך, הרי שהוא עבד לתשוקותיו, לאלים זרים, להפעלות חיצוניות, לקונוונציות חברתיות ריקות או למערכת כלכלית או אזרחית מעוותת.
'חירות שלילית' היא תנאי הכרחי לאנושיות כביטוי עצמי ייחודי, חופשי ורציונלי של אדם מסוים במסגרת חברה שבה הוא מבנה עצמו וחייו. אך החירות השלילית מהווה תנאי אפשרות יסודי בלבד, ואינה מספיקה למשימת היצירה וההבניה העצמיות, או לבנייתה של חברה ראויה והוגנת. לצד חירות כהגנה על גבולות, אנו חייבים לכלול איפיונים תוכניים מסוימים של 'חירות חיובית', המנחים פרט וקהילה כיצד להכווין ולעצב את עצמם. כאלו הכוללים תפיסה מסוימת של הטוב ושל החיים הראויים, ומבהירים כיצד נראה האדם הטוב ומהו אופיה של קהילה או חברה הוגנת. אפיונים חיוביים אלה יעמדו תמיד במתח עם מושג החירות השלילית, שכן הם מבקשים לקדם אופן חיים מסוים, בעוד שהחירות השלילית דורשת שנאפשר מקסימום אופני חיים שאינם מפרים אותה עצמה, ולכן כל הטפה או הכוונה יכולה להראות כהפרה מנקודת מבטה.
שיאם של תהליכי החילון שעברו החברות המערביות החל במאה ה-17 ועד ימינו הוא התעצבות המדינה המודרנית המפרידה את סמכויות הדת והמדינה, במטרה לאפשר חופש דתי ואמונה חופשית; חירות ביטוי, מחשבה ופולחן. המדינה שומרת על זכויות אזרחיה השווים בפני החוק כפי שהכל שווים בפני האל. חילון הוא למעשה הפיכת המרחב היומיומי של חיינו למבטא ערכים דתיים נוצריים: בית, משפחה, עבודה. כתוצר של הרפורמציה, החילון מגלם בין היתר ירידה בחשיבות הריטואל והפעולה הקהילתית לטובת דתיות הממוקדת בפרט, בפנימיותו ובהזדהותו האישית האותנטית, במחויבויותיו למוסדות יומיומיים, שהפכו מקודשים. זאת הסיבה בגינה נדרשים שוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, מוסדות שיעודדו חקירה חופשית ומחשבה משוחררת, אוניברסטאות ובתי ספר. כמו כן נדרש בסיס חדש לזהות שאינו הדת, אלא המדינה או הקבוצה האתנית.
ברור כי החירות החיובית כמו גם השלילית מגלמות תיאולוגיה מסוימת, לפיה כולם שווים לפני האל, נוטלים בו חלק בשל דמיונם אליו בהקשרים מסוימים, ומוגנים על ידו. זהו ההיגיון היהודי-נוצרי של 'צלם האל' שבאדם. אך באדיבות עקרון הניטרליות של המדינה מוצג היגיון דתי זה בצורה חילונית, רציונלית ומודרנית. בני האדם המתעצבים בחסות המוסדות המערביים, בעיקר בארצות הצפוניות, הגרמניות והאנגלו-סקסיות שהובילו את הרפורמציה, את המהפיכה המדעית ואת החילון, רואים את זכויות הפרט על גופו וחייו כתיאור של הממשות ההכרחית. רבים מבני החברות האלה אינם חווים את גבולות הפרט כהצעה אלא ככפייה שמקורה במבנה הסיטואציה האנושית עצמה. אדם שיפר גבולות אלה יתפס כרשע, משוגע או דיקטטור מסוכן, והפגיעה עצמה תתפס כחילול הקודש וכחדירה לתחום קדוש ואישי האסורה מכל וכל. האנושיות כרוכה אצלנו באופן טבעי באי-הפרת גבולות אלה.
אולם לא כך במזרח. במזרח, על אף התמוססות הדרגתית של כוח הקהילה והחמולה, ערכים ומושגים מרכזיים הקשורים בהם עדיין עשויים לדחות את החירות השלילית. כך, בן למשפחה ערבית או הודית יזכה למעמד אוטומטי בביתו, והוא לא יזדקק להוכיח את עצמו כדי לזכות באהבה או בהערכה מצד הוריו ואחיו. מצד שני, הללו עשויים לעיתים לפגוע בחירותו לטובת האינטרס המשפחתי או הפרטי שלהם.
חברת קסטות היררכית או חברה שבה רק ראש השבט נחשב סוכן אינדיבידואלי לא תוכל לאפשר חירות שלילית לכל, שהרי אין שוויון בין מעמד הפרטים: אברהם המקראי הוא אמנם אינדיבידואל, אבל ישמעאל והגר אינם כאלה; הם רק חלק מהשבט ושואבים את סוכנותם החלקית מהסוכנות המושלמת של אברהם ראש השבט. ומיניה וביה אין מובטח להם חופש משום סוג שהוא, אם הוא לא הוענק להם כפריבילגיה מידי ראש השבט.
בעולם המערבי-ליברלי נוטים לחשוב בעיקר על יתרונות החירות השלילית מול החירות החיובית ההודית או הערבית. לכן אנסה לתאר, מתוך חוויתי כישראלי ממוצא מזרחי החי בוינה הקרירה, הפרוטוקולית והמרוחקת, מה קורה כשמתמכרים למושג זה ולו בלבד. ברוב הארצות האנגלו-סקסיות והמערב אירופיות, גדלים ילדים כחלק ממערכת שויונית בבית הספר בו הם מבלים עד שעות מאוחרות. הם מחונכים לשוויון, משמעת, הקפדה והשתלבות בקבוצה. המילים 'קונצנזוס', 'הסכמה' ו'כבוד הדדי' ניצבות במרכז. נדיר מאוד שהורה יתערב בחיי בנו אחרי גיל 12, או אפילו יכנס לחדרו. ההקפדה על המרחב הפרטי היא מוחלטת כמעט; האדם מחונך לשמור על גבולות ולהסתגר בדלת אמותיו.
נוכחות החירות השלילית והחוק ברחוב כה עזה, עד שכמעט אי אפשר לתקשר כאן בצורה אנושית משוחררת, אלא רק דרך פרוטוקולים מוסכמים של נימוס השומרים על גבולות המשוחחים. כל פריצה של הפרוטוקולים, או ניסיון לייצר שיח אישי יותר, עשויים להתפס כניסיון לחדור ולהפר את האוטונומיה של היחידים המעורבים. אדם רועש הוא משוגע, אדם מסביר פנים ומזמין נתפס כמסוכן וחודרני. נדמה שנוח לאנשים להתייחס זה לזה רק באופנים כלליים ומוסכמים מראש באופן המעניק שליטה בתגובות האפשריות במסגרת אינטראקציה אנושית.
ההשלכות הן שרבות מן המשפחות בעולם המערבי מתראות רק שלוש פעמים בשנה; היחסים בתוך המשפחה קרים וממושטרים, ורבים מתלוננים כי לא חוו אהבה מהוריהם וכי הערכה הותנתה במילוי סטנדרטים כלליים מסוימים. לעיתים קרובות היחסים עם ההורים והאחים אף הם נשלטי פרוטוקולים ומגלמים חובה מעיקה בלבד. משפחות הן משפחות בשם בלבד. האנשים מתגדרים בעיסוקם ובאורח חיים מאוד ממושטר המבחין בין ספירות שונות בקנאות: עבודה, משפחה, בר-קפה, חברים. האפשרות להשאר מגודר באנוכיותך ולא להיפתח או לנהל מערכות יחסים עמוקות ומשנות עצמי, ממושטרת היטב בתרבות ובמבנה החברה והמדינה. הסחף אל הניכור גדל והולך ללא הפסק.
בניגוד לכך, במקומות כמו הודו או העולם הערבי, היחיד אינו קובע את גורלו לבדו ולעיתים גם אינו מחליט עם מי ינשא ומתי, במה יעבוד וכיצד יחיה – עקרונות הנחשבים בעינינו הפרה גסה וחמורה של החשוב לנו מכל. מצד שני, בן למשפחה הודית או ערבית יודע שיש לו מקום מובטח במשפחה ובחברה, הוא אינו סובל מהניכור והבדידות המאפיינים את האדם מערבי. לגביו הבית הוא המקום אליו תמיד יוכל לשוב מבלי שיוכלו לזרוק אותו החוצה.
לדעתי טוב לשתי העמדות או דרכי הראיה שייבנו זו מזו. מוטב להודי או לערבי להקפיד יותר על גבולות ולהעניק לחברי המשפחה יותר מקום לביטוי חופשי ובחירה חופשית. זאת במיוחד מאחר ומבנה החמולה והמשפחה המזרחיים כבר אינו יציב ומשפיע כבעבר ואינו מעניק מימוש מספק למי שכבר נחשף לאידיאל העצמי המערבי. מנגד, ראוי שהאירופי או האמריקאי ימתנו במקצת את ההיצמדות לחירות שלילית בחסות מוסדות ופרוטוקלים קשיחים, ויפתחו אופני חריגה הדדיים שאינם אוכפניים או מאיימים. טוב יהיה לו יפתחו את עצמיותם ואת חייהם להשפעת האחר ול'הגיון' שלו, וכך יחרגו מאנוכיות קונוונציונלית וממוסדת של קהילתם.
אולם כל עוד החירות השלילית נחשבת כמושג סגור שאינו דורש פיתוח וככזה שמעמדו ניטרלי – כאילו נלקח ממדעי הטבע ואינו תוצר של תיאולוגיה ומטאפיסיקה מערבית מסוימת המשתנה ללא הרף עם הקהילה והזמן – לא יהא בידינו לחרוג ממנו ולהתקדם בפיתוח אנושיות המושתתת על מושגי הצלם והחירות. מושג כזה גם אינו משאיר מקום לערבי או להודי לייצר את האיזון הראוי והייחודי לחברה ולקהילה שלו, שכן הוא כופה ראיה מסוימת, של חברה מודרנית חילונית וליברלית, על החירות. מקורה של ראיה זו הוא בתמונת היחיד כאטום בעל טבע מוגדר, שאינו תוצר של היסטוריה ומסורת מסוימות, הכולל בין השאר חירות. תפיסה זו היא שימשה את גרוטיוס ולוק בבניית מושג החברה המודרנית כהצטרפות חופשית של יחידים למען ביטחונם ותועלתם ההדדית.
כמו כן, כל עוד לא התקבל המושג השלילי כחלק מהותי וכליבה של כל אתיקה ופוליטיקה ראויות, לא יוכל בן המזרח לחיות את ערכיו. שכן אלו כרוכים הדוקות בימינו באידיאל מימוש עצמי ייחודי וחופשי, המניח את החירות השלילית כתנאי למימושו. במילים אחרות, כל עוד יוכל אבי להחליט עבורי מה לעשות, עם מי להתחבר ולאן ללכת, הסיכויי ליצור פרוייקט חיים מקורי משלי ישארו נמוכים.
הבעיה כרוכה באובדן ושכחה של מקור מושגנו; בחברה המעדיפה להניח שהיא ודרכיה 'טובות' יותר משל אחרות, אך מתביישת לומר זאת בגלוי ולפיכך היא מסתתרת מאחורי שימושים בעייתיים וסוטים בפוליטיקת זהויות ותקינות פוליטית. במקורה, חשפה תנועה זו את ההיסטוריה הגזענית והמיזוגנית של ביטויים הנראים כתמימים, וסייעה בתיקון השיח והראיה המערביים. אך בימינו היא משמשת רבים באופן דוגמטי, המייצר ראיה צרה ועוולות מוסריות לרוב. השימוש המטעה בעקרון זה בשילוב עם רעיון פוליטיקת הזהויות מבטיח שאני, כמזרחי מבית דתי, לעולם לא אוכל להכנס בשיח ביקורתי עם 'נועה' כאשכנזיה חילונית. מכיוון שהמוסריות הפלורליסטית מוצגת באופן שטחי, בתור 'הכל הולך', ערכיה המשניים של הקהילה שלי – למשל אלו הכרוכים באירוח ובישול – נחשבים כתחום משמעותי וחשוב כמו ערכי הליבה של האחר המערבי – היינו זכויות אדם. זאת בניגוד למטרות הראשוניות המוצהרות של התקינות הפוליטית, שכאמור החלה כניסיון לזהות את ההיסטוריה הגזענית והמפלה של ביטויים שנתפסו תמימים.
המצב הזה הוא בעיני הרע שבכל העולמות האפשריים: התמכרות להגנה רדיקלית על תחום הפרט החוסמת דיאלוג מצד אחד, פסוידו-פלורליזם שאינו מכיר בהיררכיות מוסריות מן מצד האחר, וממעל – האיסור לדבר על ערכם המוסרי של הבדלים בין קהילות. שילוב זה מבטיח שלעולם לא נלמד זה מזה ולא נוכל לפתוח בתהליכי ההמרה ההכרחיים להתפתחותה של כל עמדה מושגית חדשה, כזו שתוכל להתמסד בהמשך כחלק ממבנה המדינה והחברה ולעצב את עצמיותם וחייהם של ילדינו. למעשה, רעיונות אלה הופכים לכלי בידי בני מעמדות מבוססים, המאפשר חוסר התמודדות עם עוול חברתי וכלכלי ואף מונע לחלוטין פגישה ביניהם ובין בני אלה שגורלם לא שפר עליהם להיוולד לחברות ולמשפחות הנכונות.
כמו כן, נוצר מצב בו יכול חרדי – שקהילתו הפרפריאלית שורדת רק הודות לכך שעקרון חירות הפרט התמסד כחלק ממבנה המדינה, ושבכל עולם אחר הוא היה מושמד מזמן ככופר – לטעון כי צניעותה של האישה היא בעלת ערך זהה בעיניו לחירויות יסוד ואף גדול מהן. צביעות מסוכנת זו, של אלו החיים על בסיס ועל חשבון החירות השלילית ואינם מהססים לערערה ולקדם רלטיביזם מוסרי, מייצרת מראית עין של טענה מוסרית כשלמעשה אינה אלא ניסיון שליטה והשתלטות, שעליו אסור לשום דמוקרטיה מערבית לעבור בשקט.
כך יכול גם החילוני, הרואה בחירות שלילית ערך הכרחי וכללי ולא מושג מינימלי שיש לפתחו ולהלום באמצעותו היבטים חיוביים התורמים לחירותו של היחיד, לפתח יחס פטישסטי משלו למושג ולהציגו כמושג ניטרלי, 'משום מקום', במקום כחלק ממסורת מסוימת ומתפתחת בעלת תביעה פרשנית לאמת. באופנים אלה עלול החילוני להפוך למסוכן לא פחות מהרלטיביסט. הדבר מתבטא למשל בניסיונות לכפות ניסוחים נוקשים של חירות שלילית על חברות בעלות היסטוריה ומסורת שונות משלו, ובכך להפר חירויות יסוד בתואנה של הגנה עליהן. בהקשר זה מציג צ'רלס טיילור את ניסיון איסור לבישת החיג'אב בבתי הספר בגרמניה וצרפת, ואת השימוש שנעשה כנגד קהילות מוסלמיות בטיעונים שמקורם במאה ה-19, בניסיון פרוטסטנטי להרחיק קתולים מהפוליטיקה האמריקנית ולהגביל זכויותיהם בתואנות לפיהן תרבותם אינה 'מתאימה' לדמוקרטיה וחברה ליברלית.
הבעיה המרכזית שלטעמי מטרידה את המערב והמזרח באשר למושג החירות קשורה ב'חריגה'. מצד אחד, במזרח חורגים אנשים זה לתחומו של אחיו, לא תמיד ברצונם, מתוך סמכות המשפחה או ראש השבט. מנטליות זו יחד עם העדר סולידריות סביב שלטון לגיטימי ושוויוני המגן על חירותם השלילית של אזרחיו, עושים שמות בחייהם של רבים. מצד שני, הקפדת יתר על חירות שלילית ומיסודה בנפשיותם של האזרחים כמושג ניטרלי והכרחי, חוסמת כל אפשרות של חריגה לגיטימית בין בני אדם שאינה נערכת באדיבות מוסד או סיטואציה.
הדרך להחלץ ממצב זה היא רק באמצעות דיאלוג והבנות הדדיות זה מהמשגתו של אחיו, תוך מוכנות להגביל מושגים מסוימים לטובת אחרים, וקבלה של המסורת כפרויקט פרשני משתנה שביכולתו גם להתפתח וגם להדרדר. לשם כך עלינו לדון בשאלה של חריגה, משמעותה ומקומה בחיים אנושיים, ובהשלכות של פוליטיקה ומוסריות המכוונות רק להגבלת אפשרותה ולא לפיתוחה. עלינו לדון בניסוח אופנים סובסטנטיביים יותר של מושגי האהבה, העצמיות, החברות והראיה, שעל חירות שלילית לאזנן ולא רק לבלום לחלוטין את פיתוחם. אבל אלו דורשים דיון נפרד במקום אחר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
