המתח בין פסח לשבועות, משני צידיה של ספירת העומר, הוא מתח שמציין את שתי פניה של הזהות היהודית: הפן הלאומי, המסומל ביציאת מצרים, והפן הדתי, המסומל במתן תורה. אפשר לראות בהם גם את שתי הפנים עליהם דיבר הרב יוסף-דב סולובייצ'יק: ברית הגורל הלאומי של פסח, מול ברית הייעוד הזהותי של שבועות. באופן פלאי, גם ההיסטוריה הישראלית המודרנית חזרה ויצרה לנו מתח דומה – בין יום העצמאות, יום היותנו מחדש לאומה ריבונית, ליום ירושלים, המסמל את הזהות והייעוד. ושניהם בתוך ספירת העומר.

אבל הסדר הכרונולוגי בין פסח לשבועות אומר עוד משהו חשוב: פסח קודם לשבועות, ולמעשה, בלי פסח גם לא ייתכן שבועות. התורה לא תינתן לעם ישראל אם עוד לא הפך לעם. היא לא תינתן לא למשפחה אחת של אבות האומה, וגם לא לעבדים מדוכאים הפזורים בכל רחבי מצרים. היא תינתן רק לאומה של אנשים חופשיים שכבר מאחדת אותם ברית גורל ורצון בריבונות, גם אם הם רק בדרכם למימושה.

ושוב, כמו בשחרורנו הלאומי הקדום, כך גם בסיפור הציוני המודרני, בהבדל משמעותי אחד. עם ישראל הגיע למפעל הציוני כשהוא כבר אחרי 3000 שנות זהות, ו-200 שנים של ויכוח על דמותה של הזהות. ולמרות זאת, את ברית הגורל המחודשת היה צריך לבנות בלי שהעימות על דמות הייעוד יהרוס אותה מראשיתה. מכאן 'הברית ההיסטורית' בין חילונים לדתיים; מכאן הויתורים ההיסטוריים שעשה בן-גוריון לציבור הדתי. ומכאן גם הסדר הכרונולוגי עליו דיבר ברל כצנלסון, בהספד הנבואי שכתב לביאליק:

עכשיו אנחנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין ליבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי…אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד יישבו יהודים רבים-רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דמי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה.

בדיוק בנקודה הזו חשוב גם להזכיר את ההבדל הגדול בין ברית הגורל וברית הייעוד: ברית הגורל מלכדת מטבעה. כולנו מצויים באותה סירה של גורל, שאינו מתעניין במחלוקות הפנימיות שלנו על ייעודנו. הנאצים לא הבחינו בין חרדים לחילונים, ומרצחי חמאס לא הבחינו בין ימנים לשמאלנים. סוגיות הזהות והייעוד, לעומת זאת, דווקא מפוררות מאוד: בין צדוקים ופרושים, ובין קנאים ומתונים אפילו בעידן שבו כלל היהודים היו שומרי מצוות; קל וחומר בימינו כשנוספה לכל אלה האבחנה בין דתיים וחילונים, ובין סוגים שונים של דתיים.

לא במקרה, המציא בן-גוריון, 'משה רבינו' של יציאת מצרים המודרנית, את רעיון הממלכתיות ואת הייעוד של 'אור לגויים'. הוא הכיר היטב את נטיית הפלגנות היהודית, ורצה לטעת בנו גם ייעודים שלא יפגעו בברית הגורל, אלא להיפך: יתנו לה טעם תרבותי-זהותי שרק יעלה אותה קומה. פרופ' אניטה שפירא גילתה שאת רעיון 'אור לגויים' פיתח בן-גוריון רק אחרי הקמת המדינה, כסוג של 'מתן תורה' ייעודי אחרי יציאת מצרים; ייעוד שיוכל אולי לשמש כתחליף קולקטיבי מלכד לייעודים הפרטיקולריים המפוררים.

ואכן, תודעת ברית הגורל הלכה והצטמצמה לאורך השנים. התחושה היתה שהמדינה הולכת מחיל אל חיל ומתחזקת בחוסנה 'הגורלי': בטחון, כלכלה, מעמד מדיני, ולכן אפשר, ואולי אף צריך, לחזור לויכוחי הייעוד: מדינה שעיקר דמותה יהודית-מסורתית, או אולי דמוקרטית-ליברלית. מדינה שבה לדרג הפוליטי הנבחר שמורה זכות המילה האחרונה, או אולי דווקא לדרג השיפוטי. טבח שמחת תורה (יומה של השמחה בברית הייעוד!) בא והוכיח לנו שמאבקי הגורל הקיומי עוד לא תמו. עוד אין לנו את הלוקסוס להתפנות למאבקים על ריהוט הבית, כי עצם קיומו עדיין בסכנה.

אבל האמת העמוקה היא שלא מדובר רק בעניין כרונולוגי, אלא גם באבחנה היררכית מהותית: פסח לא רק קודם לשבועות, אלא גם חשוב ממנו. ומכאן, שבכל רגע נתון בדרך החתחתים של 'ספירת העומר' ההיסטורית שלנו, חשוב לזכור שאמנם לגיטימי ואף חשוב שכל קבוצה תפעל לקידום תפישת הייעוד שלה, כי האדם, וגם האומה, תמיד מצויים במצב של חיפוש משמעות, ובכל סוגי הייעודים טמון חלק מן הייעוד הרצוי. ויחד עם זאת, כל קבוצה חייבת להגביל את מאבקי הייעוד שלה לנקודה שבה הם פוגעים בברית הגורל המשותפת. כי בלי פסח אף קבוצה לא תזכה לחוג את שבועות.