מי שאיבד את יכולת המחשבה הביקורתית, מי שבבגרותו השיל מעליו את יכולתו של הילד להציג שאלות ולבקר, נידון להיות כלוא במלכודת שיצר לעצמו. הוא אינו מסוגל להשתנות ואינו חש בושה מפני האחרים. הדרך הפילוסופית אל סארטר, היידגר וקירקגור מתחילה בשתי אגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן

סגנית נשיא מכון הרטמן, רונית הד, דיברה באולפן כאן 11 על חדירת המושג "עמלק" לשיח הישראלי מאז 7.10: "מול רוע מוחלט קשה להחזיק מורכבות, אבל אפשר לזכור: במסורת היהודית, ההומניות גוברת על האכזריות"

הציונות צריכה להבין שאנחנו חלק ממסורת בת אלפי שנים, ובמקום לדלג מהתנ"ך לפלמ"ח, יש ללמוד מחז"ל ומהרמב"ם איך נלחמים על פרשנות. כך לא נפקיר את התורה בידי מי שרוצים לפרשה כמנוגדת למוסר

בעת מלחמה האופקים מצטמצמים, על אחת כמה וכמה לאחר זוועות 7/10. אנו נוטים להתמקד בניצחון, בשלום חיילנו, בהגנה על זכויותינו הבסיסיות לחיים ולביטחון. לבנו מוצף בדאגה וקשה למצוא מקום בלב לדאגה לאחר. אבל גם כאשר הזעם והצער גואים, אסור לנו להיקלע לעיוורון מוסרי ולהתעלם מאסון הומניטרי

בשעות משבר אנחנו עשויים להתפתות לתפיסות קיצוניות, שנושאות הבטחה לסלק את הספקות ולספק את הפתרונות. אבל האם אמנם ככל שעמדתך קיצונית יותר כך היא מתקרבת לאמת? ואולי ההפך הוא הנכון?

הרבה ד"ר סגלית אור ניתחה את היחס הדואלי של היהדות לנקמה, בעיקר לנוכח פרשת אונס דינה. "אפשר להבין את הרגש," אמרה ל-ynet, "אבל לא בטוח שזו הדרך שבה צריך לנקוט - פרגמטית או מוסרית"

בשבעה באוקטובר נפתחה תיבת פנדורה של אידיאולוגיות משיחיות שכבר חשבנו שנעלמו מהשיח הציבורי, וחלקן מושמעות גם מפי חברי ממשלה. מה עושים כדי להימנע מלהיות מובלים על ידי תפיסות כאלה?

כשמאיימים על חייך וכשתוקפים אותך, זוהי ה"עת להרוג", אבל כפי שאומר קהלת יש גם "עת לרפוא". עת לרפוא את השברים בינינו, ואת היחסים עם שכנינו - אלה שאינם דוגלים בהשמדתנו

ב-7 באוקטובר הוכתה התפיסה הרואה בציונות גאולה. הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים לאיזו ציונות חדשה אפשר לשאוף, אם נגזר עלינו לוותר על התפיסה של תקומת עם ישראל כאן כאוטופיה

המצווה להשמיד את עמלק מושרשת עמוק מאוד בתרבות היהודית, ובשבוע שבו עולה פרק זה בהסכת, היא אפילו תצוטט בכתב התביעה שיוגש נגד מדינת ישראל בהאג בעוון רצח עם. אבל מה זה בעצם עמלק?

אלכס צייטלין שוחח עם השייח אבו ראס ושאל גם שאלות קשות על טקסטים בקוראן. "בסופו של דבר הפרשנות נתונה לאחריות ולבחירה של האדם, ואני בוחר ב'שלום' שמוטמע בעצם השם 'איסלאם'"

בירור המחלוקות והשאלות הרות הגורל שעומדות לפתחנו חשוב מתמיד, אבל הציבור בחזית ובעורף מרגיש שזה הזמן ליישור שורות. האם אפשר להתווכח בלהט ועדיין לשמור על חברה מאוחדת?

אלכס צייטלין מארח בערוצו את פרופ' ישראל קנוהל, שממפה את הגישות השונות בתנ"ך לענישה קולקטיבית, ואומר: "גם בתנ"ך לא נמצא עצה ביחס לדילמה בין החובה למגר את חמאס והחובה להציל חטופים"

אלכס צייטלין מארח בערוצו את ד"ר לילך בן צבי, שמבקשת לאתגר את התפיסה שמלחמה היא תמיד קודם כל מעשה לא מוסרי. "לא יתכן שיפגעו בנו בלי שנקום להגן על עצמנו. ומרגע שאנו עושים זאת, זה מעשה מוסרי"

לפעמים יש תחושה שחלק ממניעי המלחמה הם נקמה. בפרק העשירי בהסכת שלהם דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים האם יש לנקמה ערך? האם זה מותר? האם זה אסור? הם מנסים גם להבין מה היהדות אומרת על כך

האחדות שהתגלתה בחברה הישראלית בשעת מלחמה היא לאו דווקא מה שנצטרך ביום שאחריה. דניאל הרטמן ודב אלבוים חושבים שכבר עכשיו חייבים לדבר לא על "אחדות", אלא על הערכים המשותפים כאן לרוב

לא רק הקונספציה שחמאס מורתע נשברה בשבעה באוקטובר, אלא גם זו שטוענת שאפשר להמשיך "לנהל את הסכסוך". אז מה התקווה? איזה קו אפשר למתוח אל העתיד של ישראל והפלסטינים?

בפרק החמישי בהסכת שלהם, שואלים הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים איך נוכל לפתח שיח בסוגיות הקורעות את העם - שמושתקות בעת המלחמה - מבלי ליצור פירוד מחודש בתוכנו?