עזה היא שדה קטל ואסון. כישראלים אנו סופרים מדי יום את הרוגינו ומתאבלים על בני משפחתנו. אין אדם בישראל שאינו מכיר מקרבה ראשונה לפחות מישהו אחד שנהרג, נחטף או נפצע. הטראומה הלאומית והאבל האישי מעצבים כעת את תודעתנו.

אך עזה אינה רק שדה קטל ואסון ישראלי. גם בקרב שני מיליון עזתים ומיליוני פלסטינים, כמעט לכל אדם לפחות בן משפחה אחד שנהרג או נפצע. מעל שלושים אלף פלסטינאים נהרגו ועשרות אלפים נפצעו. לפי ההערכות, בין מחצית לשני שלישים מהם אזרחים – אנשים, נשים וטף.

עת מלחמה, כדברי קהלת, היא 'עת להרוג'. הרצון לחיות ולנצח יוצר משחק סכום אפס בין חיי האדם בשני הצדדים – עלינו להרוג או להיהרג. אולם עת מלחמה אינה זמן שבו ערכים מוסריים ומחויבות לחיי אדם נרמסים. מטרתה של מלחמה צודקת, כמו זו שיצאנו אליה לאחר הטבח ב-7/10, היא דווקא שמירה על חיי אדם והגנה על זכותנו לחיות בבטחה במדינתנו. היא ניזונה מהרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוהים. הקביעה 'כל אדם' כוללת גם אותנו, והיא זו שמעניקה לנו לא רק את הזכות אלא גם את החובה המוסרית להילחם כדי להבטיח את שלומנו.

אך מעצם הגדרתה, מלחמה צודקת תובעת מאיתנו להילחם באופן צודק. כמו שקובע המסמך המכונן של ערכי צה"ל, 'רוח צה"ל':

"צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד. החייל… ישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו או בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

ההבחנה הנדרשת מחייל צה"ל היא לשמור על צלם אנוש ולהבדיל – גם בקרב האויב – בין אלו שיש להם הרצון והיכולת להרוג, לבין אלו שאינם נושאים נשק ואינם חלק מכוחות הלחימה. מותר לנו להרוג רק את הבא להורגנו. המחבלים, מנגד, איבדו את צלם האנוש שלהם ואינם פועלים על פי הבחנות שכאלה. חמאס רוצה להרוג יהודים באשר הם – ולא משנה לו אם הם לוחמים או אינם לוחמים.

אבל אנחנו לא מחבלים. נכון, העזתים רחוקים מלהיות ידידינו, אך אנו חייבים להבחין בין לוחמים לשאינם. חמאס הפך את עזה למתקן צבאי אחד גדול, והוא אף מרבה להשתמש בחפים מפשע כמגן אנושי, אי לכך – פגיעה באזרחים היא לצערנו בלתי נמנעת. וכאן מתגלה הטרגדיה במלא עוצמתה: למרות המאמצים למנוע זאת, כדי לחיות אנו נאלצים לפגוע לא רק בחמאס אלא גם באלו שאינם לוחמים. אך עלינו לזכור: חובתנו לשאוף לשלב את המלחמה למען זכותנו לחיות, יחד עם דבקות בערכים לפיהם חיי כל אדם שנברא בצלם הם קדושים.

להרוג ולרפוא, באותה העת

בשבעה באוקטובר ביצע חמאס טבח נפשע ועד היום הוא מחזיק בבני משפחתנו החטופים. האחריות למלחמה שנפתחה בעקבות כך רובצת על כתפיו. אך לאור מאורעות המלחמה, מלבד העיר רפיח, צה"ל שולט עתה כמעט בכל הרצועה. באין ריבונות פלסטינית מתפקדת, לאזרחים המתהלכים מעל רשת המנהרות אין מי שדואג לשלומם ולרווחתם. לפחות בשלב זה של המלחמה, האחריות היומיומית על המתרחש ברצועה נמצאת בפועל בידי צה"ל ומדינת וישראל. למרות הפצרת הצבא, הממשלה מסרבת להציג מתווה ברור לחיים בעזה היום ומחר, וגם לא מאפשרת לאף גורם אחר לקחת אחריות. לפיכך, בין אם נרצה ובין אם לא – יש לנו אחריות.

יש לנו אחריות שאנחנו גאים בה, כמו למשל בהשמדתן של רוב חטיבות חמאס ותשתיות הטרור, אבל יש לנו גם אחריות להרס הנרחב ברצועה ולהרג הלא-מכוון של עשרות אלפי אזרחים. אנו נושאים באחריות זו משום שכל אלו הם תוצאה של המלחמה באויב והשלכותיה הבלתי נמנעות. אך ככוח המרכזי השולט בשטח כרגע, אנו נושאים גם באחריות לשני מיליון תושבים שעל פי הגדרת צה"ל ועל פי ערכינו, אינם מעורבים בלחימה. יש לנו אחריות שלא לפגוע בהם במתכוון ולעשות כל שביכולתנו להבחין בינם לבין כוחות חמאס. יש לנו אחריות לוודא שלא ימותו מרעב, קור או מחלות. בעת מלחמה, לא רק החייל או הצבא נדרשים לשמור על צלם אנוש, חובה זו מוטלת על כולנו – אזרחים ומנהיגים כאחד.

פרשת "עגלה ערופה" בתורה, שמתארת את אחריות ההנהגה כאשר נמצאת גופה מחוץ לעיר, מלמדת אותנו שיש אחריות גם כשאין אשמה. אשמה היא תולדה של פעולה, מכוונת או בלתי מכוונת, ואילו אחריות היא תולדה של כוח וסמכות. עצם האובדן של חיי אדם שנברא בצלם מחייב את בעלי הסמכות לחקור את העניין ולתת דין וחשבון על מה שעשו או לא עשו כדי למנוע את האסון, שקרה במשמרת שלהם. הגמרא מתארת את חיבוטי הנפש של זקני העדה: האם האדם שגופתו מוטלת בשדה מת מרעב מפני שלא דאגנו לו למזון? האם איבד את דרכו ונפל בידי שודדים מפני שלא דאגנו לו לליווי? רק אחרי בדיקה וחשבון נפש יכולים המנהיגים להצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" ולבקש – "כפר לעמך ישראל".

המציאות בעזה אינה רק משחק סכום אפס. חיים שם בני אדם שנבראו בצלם אלוהים, שאנו יכולים ומחויבים לעזור להם – ללוות אותם למקום מבטחים ולדאוג להם למזון באופן שלא פוגע בזכותנו לשמור על חיי חיילנו ולנצח במלחמה. פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו שלא די להיות נקיים מאשמה. עם הסמכות והכוח באה גם האחריות. אחריות למנוע אסונות שאינם תוצאה ישירה של המלחמה נגד חמאס, אסונות כמו זה שהתרחש בצפון הרצועה בעת חלוקת מזון כחלק מהסיוע ההומניטרי.

אולי אין לנו פרטנר אידיאלי לשלום, וגם אין פרטנר אידיאלי למסור לידיו את האחריות על רצועת עזה. אבל עלינו לכל הפחות לבחור פרטנר – גם אם אינו אידיאלי – שייתן מענה לצרכים ההומניטריים הבסיסיים של תושבי עזה. יש לנו אחריות לדאוג שאזרחים הרעבים לפת לחם לא יידרסו למוות בנסיונם הנואש להשיג אוכל עבור עצמם ועבור משפחתם.

בעת מלחמה האופקים מצטמצמים. על אחת כמה וכמה לאחר הזוועות שראינו וחווינו ב-7/10. אנו נוטים להתמקד בניצחון, בשלום חיילנו, בהגנה על זכויותינו הבסיסיות לחיים ולבטחון. לבנו מוצף בדאגה לאזרחנו, וקשה למצוא מקום בלב לדאגה עבור הצד האחר. אבל גם כאשר הזעם והצער גואים, אסור לנו להיקלע לעיוורון מוסרי. אל לנו לאמץ תפיסה שגורסת כי כל דאגה לצד השני פוגעת בחוסן שלנו, וכל הכרה באחריות ובטעויות שלנו פוגעת בצדקת דרכנו וחיילינו. על פי המסורת היהודית מי שאינו מוכן לקחת אחריות לא יכול לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

נגזר עלינו לחיות כמעט תמיד ב'עת מלחמה'. עזה אינה רק מבחן ביטחוני ופוליטי, היא מבחן ערכי וזהותי. גם בעת מלחמה, ב'עת להרוג', אנו חייבים לזכור שמהותנו כעם צריכה להיות "ללכת בדרך ה' ולעשות צדקה ומשפט"; שזהותנו, כדברי הרמב"ם, היא להיות "רחמנים על הכל", או לפחות על כל אלו שלא קמים עלינו להורגנו. קהלת טוען שיש 'עת להרוג' ו'עת לרפוא'. אך יהודה עמיחי לימד אותנו שקהלת טעה – אנו חייבים להרוג ולרפא באותה העת.