זו הייתה שנה מלאה באבל ובכאבים, באבידות קשות ובדאגה לחטופים ולחטופות. זו גם הייתה שנה של ערבות הדדית, אומץ אינסופי ורוח. כשמסכמים נחשף עם שנלחם על קיומו, בידיעה שהחיים שבריריים מתמיד

ההשתקה הממשלתית של סוגיית החטופים משקפת תפיסה נפוצה, כאילו העיסוק בכאבים ובחולשות שלנו מאיים עלינו ופוגע ביכולתנו להתגבר ולנצח. אבל חוסן בר קיימא כרוך בהכרה בטראומה ובכאב

גם עם שורת התקפות מוצלחות בלבנון, אל חגי תשרי אנחנו מגיעים כשמלווה אותנו צלו של האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. הכאב על ההרוגים והחטופים לא קהה, והמצב במדינה עדיין שברירי

"אני כאן בכיכר החטופים ויחד איתי הרבה מאוד אנשים ונשים מקצוות שונים ומגוונים של החברה. כולנו פה מתייצבים למען החטופים והחטופות כדי להחזיר אותם משבי חמאס"

כל יהודי ויהודיה, וגם מי שלא מכיר את הפסוק "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" - מכירים את קול בכיה של רחל. זה הקול ששמענו כשרייצ׳ל גולדברג-פולין זעקה את בגבול עזה את שמו של בנה יחידה

המלחמה בלבנון מחריפה, גם אם יש לה מאפיינים הדומים לזו שבעזה - האויב אחר, וגם הנסיבות והמניעים אחרים. הרב ד"ר דניאל הרטמן וד"ר תומר פרסיקו מנתחים את הפן הפונדמנטליסטי של המאבק במזרח התיכון

הרב ד"ר שרגא בר-און ואורלי גולדקלנג מנסים להבין מה נכון לעשות נוכח המלחמה, שלצד המחירים הכבדים כוללת גם דילמות הקשורות בכלכלה, מדיניות ודמוקרטיה

התקווה היא גחלילית, כוכב נופל, מילות אור שנאמרות על ידי אלוהים וקוראות אלינו. היא שפת אמונה שבה כולם ערֵבים ומחוברות, מחזיקים זה את זו וזקוקות זו לזה, מחויבים להציל זה את זה מהייאוש ולבחור יחד בתחיית החיים

התהליכים שהמחתרת הצרפתית עברה במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה עשויים ללמד אותנו הרבה על התמודדות עם משבר: כיצד מעצבים פוליטיקה של תקווה, איך שומרים על הרוח גם לאחר השגת המטרה, וכיצד משאירים עבור הדורות הבאים לא רק "ירושה" אלא גם "צוואה", כלומר מפת דרכים שתעזור להם להגיע לאוצרם

התקווה, במובנה העמוק, היא אבן היסוד של חיי האדם. היא ההופכת אותנו לאנושיים. אולם תקווה אינה אמורה להעלים את הסבל, היגון והייאוש הכרוכים בקיום האנושי, אלא לאפשר לאדם להתמודד עם היבטים אלה של חייו, במיוחד בימי צער ואימה

בשנה החולפת הצטרפו אלפי משפחות ויחידים למעגל הראשון של השכול, וסביבם עוד מעגלים־מעגלים של כאב, שנוגע בחברה הישראלית כולה. אך מתוך הכאב והצער קמים קולות של עשייה, תיקון ותקווה. ללי דרעי, שרית זוסמן וחני ריקרדו שכלו השנה את ילדיהן, ציפי חורי שכלה את אחיה. בשיחה איתן מתגלות תעצומות נפש הבוקעות מתוך הכאב ומבקשות להניע את החברה הישראלית קדימה

בבסיס הרקמה החברתית של הישראליות משוקעת שפה תרבותית משותפת, עתיקה ועכשווית בו–זמנית. לוז התקווה שלנו טמון באפשרות לבטא באמצעות שפה זו את הרוח הפועמת בנו, המבקשת לגעת בנשגב. היצירה הישראלית והתרבות העברית הן משאבי התקווה שלנו בתוך הווה קשה מנשוא

"השנה אנו נקראים לחלץ את התקווה עם פחות פאתוס, פחות הימנוניות בטוחה. תקווה כקו מקווקו עדין, תקווה שאוספים באצבעות העייפות, תקוות קצוות". קטעי יומן על כאב ותקווה מקיבוץ סעד שבעוטף עזה

המשבר הנוכחי הוא הזדמנות ללידה מחדש של ישראל, לידה שלאחריה תהפוך למה שהייתה אמורה להיות: מדינה ברוח נביאי ישראל, הדוגלת בשוויון, בחירות ובשלום ומממשת אותם. כדי שזה יקרה, יהיה על כולנו לחזור אל הממלכתיות, להביס את הפונדמנטליזם ולהכיר בזכויותיהם של כלל יושבי הארץ

בשנת 2020 ניהלה ענבר הרוש גיטי את מתווה השירות במשרד הביטחון, וראתה מקרוב איך הוא מתמסמס. במקום להתייאש היא עבדה על שינוי כיוון: לא עוד "צה"ל מנסה לגייס חרדים", אלא להפך: חרדים המבקשים להתגייס לצה"ל. הצלחת תוכנית "קודקוד" מעידה כי שילוב חרדים בצה"ל אינו שאלה של היתכנות, אלא של תקווה, סבלנות ותהליכיות

במציאות הנוכחית יהודים וערבים מפחדים אלה מאלה. דיאלוג, הכרה אלה בכאבים של אלה, תפיסה אחרת של המצב מנקודת מבט דתית והשמעת קול נשי חומל ומכיל - כל אלה דרושים כדי לשנות את המציאות הזאת

הקהילות היהודיות בישראל ובארצות הברית האמינו שתיהן בקטיעת ההיסטוריה היהודית של קורבנות, אך בדרכים שונות: בארצות הברית באמצעות תקווה בנוגע ליכולתו של הליברליזם להעניק שוויון וחירות, ואילו בישראל באמצעות חשד בחיים ללא ריבונות. שבעה באוקטובר טרף את הקלפים בשני הצדדים

הקללות בפרשת כי תצא כל כך מפחידות שאומרים אותן בלחש בבית הכנסת. אבל ד"ר חנה פנחסי שומעת גם בה, וגם בהפטרה שלה - תזכורת חשובה, ואפילו מנחמת

"אם יש מישהו שלא תוהה על גבולות הכוח אחרי השנה הזו, אני לא יודע באיזה מדינה הוא חי" - הרב "דר דניאל הרטמן וד"ר תומר פרסיקו בוחנים את כוחו של הכוח, כעבור כמעט שנה למלחמה