"כבר שלושת אלפים שנה שיש לנו, כיהודים, יחסים אמביוולנטיים עם העולם. האם עשו תמיד שונא ליעקב? האם תפקידנו להיות אור לגויים, או עם לבדד ישכון?" בשאלה הזו פתח הרב ד"ר דניאל הרטמן את פרק 27 של "למען השם" בשבוע שבו ההפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים בארה"ב הולכות וגוברות.
"גם הציונות מבוססת על הקונפליקט הזה. מצד אחד, חייבים לברוח מהעולם, ומצד שני בחרנו להיות אחת ממשפחת האומות. בזמן מלחמה התחושה הזו חריפה יותר".
הרטמן אירח בפרק הזה את ד"ר תומר פרסיקו, והזמין אותו לשוחח על הממשק בין אנטי-ציונות לאנטישמיות.
למען השם – פרק 26: ליל סדר מלא קושיות
למען השם – פרק 25: התקווה
למען השם – פרק 24: חצי שנה ל-7.10: מה למדנו?
"אנטישמיות היא לא רק שנאת יהודים, גזענות כלפיהם ואפלייתם," חידד פרסיקו. "זו גם ראיית יהודים כזרע הרוע בעולם – או שהם רוצחים את ישו, או שהם משתמשים בדם ילדים נוצרים בשביל המצות, או שהם הקפיטליזם המרושע מכל. ועכשיו הטענה הזו מולבשת באמירה שהיהודים הם הקולוניאליסטים הכי גדולים. היהודים הם הלבנים! בפיתול אירני של ההיסטוריה, עכשיו היהודים הם לא תת-גזע, מתחת לאדם הלבן, אלא היהודים הם התגלמות הרוע של האדם הלבן."
הרטמן תהה, האם כל המפגינים הם מקשה אחת? "נוח לנו לראות בכולם אנטישמיים אבל סביבם מתקבצים גם מעין אידיוטים שימושיים. פתאים. אנשים שרוצים להתייצב תמיד לצד הקורבן, ומרגישים שהפלסטינים הם הקורבן התורן היום."
בניגוד להרטמן, שחש שהסטודנט האמריקאי באופן מסורתי רוצה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, פרסיקו הציע גם הסבר פשוט יותר: "אלה אנשים צעירים, כמעט ילדים. עכשיו אביב. זה רגע הוודסטוק שלהם. הם רוצים לשבת יחד על הדשא ולשיר."
הרטמן ופרסיקו הסכימו ביניהם שלפעמים נוח לנו לראות אנטישמיות בקרב מבקרנו בעולם, פשוט מפני שהאנטישמיות מסייעת בידינו להרגיש שלמרות כל הקשיים, המעשה הנכון הוא לחיות בישראל.
"יש כאלה שתמיד היו אויבים שלנו. אבל יש הרבה אנשים שמצטרפים עכשיו לביקורת על ישראל," אמר הרטמן, "והטענה שכולם אנטישמיים, לא תמיד עוזרת לנו. גם לנוכח האנטישמיות, כדאי לנו לנהל את הוויכוח על מי אנחנו רוצים להיות."
