מוקדש לקדושת החיים
לשובם של החטופות והחטופים
לכל הלוחמים הפצועים והמפונים
לארצנו האהובה ולתקות כל יושביה עמנו ועולמנו

החלטות / בוריס נובאק תרגום: טל ניצן

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.
בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.
בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.
בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.
בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.
בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.
בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.
בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה: אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

ב- 21 לדצמבר 1944 נשבה סבא שלי, אליעזר שרף, בידי הנאצים. כמה חודשים לפני כן, סבי וחבריו ל"קבוצת הלורן" בתנועת המרי הצרפתית יצאו לפעולה נגד הנאצים, אחרי שאלו קיבצו את תושבי אוראדור סור גלאן בכנסייה, ושם שרפו את כולם.

סבי הועמד עם חבריו למחתרת מול כיתת יורים. רגע לפני שנורו, המפקד הנאצי הבכיר שאל אם ירצו לומר מילים אחרונות, ואז זקף סבי את ראשו ובחר לומר שתי מילים: אני יהודי. על האומץ הזה החליט המפקד שלא להרוג את הקבוצה כולה.

מה נותן כוח לאדם לעמוד מול כיתת יורים ולבחור שלא להיכנע למוות אלא לספר עוד רגע אחד של חיים? מה נותן כוח לאדם לעמוד מול האכזריות האנושית ולזקוף את אורו מצפונו ולבו? מה איפשר לסבי שהיה צעיר כל כך לעשות זאת? מה איפשר זאת לאחי, נדב אלעד זכרו לברכה, שהיה לוחם בסיירת פלחה"ן צנחנים ונפל בחברון בעודו מגן על מה שיקר לו? מה איפשר לבנותינו לשבת איתנו בשבת שמחת תורה, שבעה באוקטובר בעוד שבחוץ עשרות אזעקות במתקפת טרור ברוטאלית ולהתחבק זו עם זו ולשיר שירי שבת ותורה ושירת אהבת הארץ והאדם? מה נתן ונותן את הכוח לחברות וחברי קהילת "ציון" שבה זכיתי לשרת לעשות זאת שבת אחרי שבת מאז, כשבינינו משפחות חטופים ומשפחות שכולות, לוחמות לוחמים ומפונים ופצועים? מאין הכוחות האלה, כשסף היאוש עולה ועומק התהום מאיים לבלוע את התקווה הדקה שעוד נותרה בנו?

בשאלה זו פותחת תורת ישראל. תורת אמת שמספרת אמת על החיים, ומניחה על השולחן מהרגע הראשון את קיומו של החושך במציאות:

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ. וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם.

וכך מלמדת הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב פרשת בראשית פרק א סימן א): "תוהו – דבר שתוהה בני אדם, בוהו – דבר המבעית את האדם, חשך – החושך את האדם." הפסיקתא מתארת תחושה דטרמיניסטית, שמבקשת להכניע את האדם, כשהוא עומד מול התהום. אלא שכנגד זה התורה מתארת את הסירוב להיכנע:

וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם. וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר.

כמו שמלמד בעל גור אריה (רבי יהודה לייב ב"ר בצלאל פראג מאה 16):

שעיקר התחלת ספור הבריאה הוא בהתרסה יהי אור: ועיקר התחלת ספור הבריאה – יהי אור. וכך פירושו, בתחלת בריאת שמים וארץ, וכאשר הארץ היתה בהתחלת הבריאה תוהו ובוהו, אז ויאמר אלהים יהי אור.

וכך מראשיתה, אחד הכוחות הרוחניים והמוסריים הפנימיים והעמוקים שאותם מטפחת מורשת ישראל לאורך דורות ביחיד ובחברה, הוא כוח המרי ההתרסה וההתנגדות. התורה עצמה מתחילה את סיפורה מול לוע האין, היא נפתחת בכוח החיים העומד נוכח הטראומה, מול כיתת יורים או תחת מתקפת טרור. התורה היא יומן-עדות רוחני מוסרי המספר שיש בעולם חושך ותהום, שנאה ורוע, אדישות ואכזריות, עוול ופגיעה, ומתאר ומגדל בפירוט והשראה לכל אורכה סיפוריה וחוקיה, את עוצמת הרוח והמצפון שכנגד אלה: חיי אור ואמונה וקדושה ככוח התנגדות לחושך.

כך מלמדת התורה וכך לימדו קדמונינו ולימד אותי סבי שסוד האמונה, הוא שהיא קרן אור יחידה של התנגדות המאירה ומגינה, מחברת ומתקנת, כנגד החושך הבולעני והמפרק שבאדם ובמציאות.

התורה היא הבחירה שאותה תיאר בוריס נובק בשירו החלטות. היא ההחלטה הפנימית הרוחנית והמצפונית, שעומדת כנגד העמעום והעצלות המוסריים, וכנגד השיתוק של הטראומה, למצוא מילים ולהמציא שפה ולהאיר בה כיוון לכלל ולהציע לעולם כולו זרקור ומצפן, גם אם לבד ובחושך, גם אם יחיד מול רבים, גם אם משועבד מול קלגסו, או אשה מול תוקף: היא האומץ למצוא לזה מילים. האומץ להתייצב כנגד. האומץ להאיר על החושך. להקשיב. לבחור במאובק. לבחור בציפור. לבחור במי שזקוק לנו. לבחור בשני הילדים. לבחור שלא לעשות עוול. לבחור בתקווה. ולשאת את הרגע הזה גבוה ואצילי, מעל התהום, ולמסור אותו יחד הלאה במירוץ השליחים הארוך של תנועת הרזיסטאנס היהודית העתיקה הנושאת את האמונה והאור.

אמונה, מלשון אִם. היא אינה ממלכת הודאות אלא ממלכת האולי. שמו של מלך מלכי המלכים אינו מממלכת הודאות, אלא אלוהים לשון אולי. היא האפשרות לתת פשר למציאות על אף פגמיה ואימותיה חסרות השם. לכן אומר היהודי תחת החופה וברגעי קודש את מילות השבועה:

אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי: תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י׀ לְחִכִּי֘ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי.תהלים קלז ה-ו

אמונה לשון אֵם המטפחת בתוכה תקוה לחיים שהיא איננה רואה ושאותם היא תגדל על מנת שילכו הלאה ממנה אל עבר עצמם. אמונה לשון אמנות החיים על פני התהום מבלי ליפול אליה ולהיבלע בה, אלא מתוך בניית גשרים ובטיפוס בהם בשותפות יחד ובקיום חיי עליה וערבות תקומה וקוממיות. אמונה לשון אמון ואימון תמידי ללכת אל אופק רוחני ומוסרי גבוה ונאצל, אשר נמצא בחיים אנושיים של אחווה ושלום בית, גם כשאלה מעבר לנראה לעין. אמונה לשון מיאון וסירוב להיכנע לתוהו ובוהו ולחושך שישנם תמיד על פני התהום האנושית – להתקדש ולהאיר.

תורת ישראל היא יומן-עדות של טראומה והחלמה. בגבורה עילאית היא מספרת לנו את הטראומות האנושיות, מוצאת להן מילים ושפה, ומעמידה כנגדן מערכת קדושה ערבה של חיי אמונה ואור וחוסן רוחני ומוסרי. התורה כולה היא מעשה של חוסן והתנגדות, שעובר מדור לדור ומכשיר את לבנו לעמוד מול החושך. התפילה היהודית המרכזית – העמידה – היא תרגול עתיק של התנגדות בו עומדים יהודים אלפי שנים זקופים כמלאכים, ומבקשים על שפת תהום על הקדוש והיקר. כך עמד אברהם אבינו מול מלך סדום. כך עמד משה מול פרעה. כך עמדה יעל מול סיסרא. כך עמדה אסתר מול אחשוורוש והמן. כך עמד סבי מול כיתת היורים. חוסן האמונה הוא חוסן של התרסה, שמאיר ברגע אחד, גם אם זה ברגע האחרון לחיינו, כנגד התרסקות המצפון, ומבשר אפשרות אחרת. אפשרות של הצלה והגנה, ערבות וקדושה, אפשרות של תקוה וחיים אנושיים רגישים ומוסריים לעצמנו ולמשפחת האדם והבריאה כולה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה מגיע בלב ימים איומים של טראומה כפולה. בחוץ, ימים של מלחמה בכוחות הקצנה של מוות שנאה והרס. בפנים, ימי מריבה של קרע עמוק ומנהיגות מקצינה ומפרידה בינינו. אלה ימים שמגלים אותנו לחלל הקיצון כאן במולדת עליה חלמנו. הקיצוניות בולעת את כולנו מכל עבר וכיוון. משתלטת. מפרקת. מסכסכת. מייאשת. זה מסע לחלל סיוטי, רחוק ממי שאנחנו ומי שנועדנו להיות. הוא קורה כאן בינינו ובכל העולם ובכל האליטות. אנחנו מגיעות ומגיעים אליו שבורים ובלי כלים. בלי מנהיגות אחראית, בלי כוח כבידה של מרכז וסובלנות, כאובים ונטושים וקרועים. אבל דווקא השנה, ביום הזיכרון הזה, אני נזכרת בסבי ובדורו: כוח ההתרסה וההארה האנושי והיכולת להדגים אותם – הם החוסן שלנו.

החוסן הזה נועד לשרת אותנו ואת האנושות כולה בדיוק בימים כאלה. הוא יוצא מן הכלל המבקש להעיד ולהאיר השראה לכלל כולו ולהצדיק את החיים ואת האדם. לא בעד היהודים בלבד אמר סבי את שתי המילים שאמר מול כיתת היורים, אלא בעד האנושות. החברים שעמדו לצידו בקבוצת הלורן לא היו כולם יהודים. היו שם נוצרים ומאמינים אחרים ובסיום השואה דאג סבי שיוכרו כחסידי אומות העולם. כל חייו היה סבי החרדי, החזן האחרון של יהודי דלם, סבא אליעזר ז"ל, שליח ציבור ומליץ יושר על האדם. כך גם אחי נדב ז"ל שנפל פלחה"ן צנחנים וכוח-העל שלו היה שמעולם לא פסק מלהאמין באדם. כך גם בנותינו כששרו איתנו שירי אהבת הארץ והאדם באותה השבת השחורה. כך גם קהילת ציון בירושלים שלא פסקה מלסייע למשפחות החטופים, ללוחמים ולמשפחותיהם, לפצועים ולמפונים מכל דת ולשון ולכל יושבי הארץ האהובה שלנו והכירה בצער בחורבן ובהרס הנורא שהביא החמאס על ילדי ישראל ועל ילדי עזה ועל הסובלים כולם.

את קרן האור הזו שבנו, של צלם אלהים שבנו, לא יכבה אף טרוריסט. היא קרן אור שמסרבת להיכנע לעולמם של קיצוניים, מסרבת להתייאש, מסרבת לכבות את החמלה ואת האמונה, וכשם שלא כיבו אותה בסבי – כך לא יכבו אותה בי ובכולנו. מדור לדור נשאו הסבים והסבתות היהודיים שלנו בקדושה בכל הגלויות ועל פני כל חושך את תקות שיבת ציון ובשורת השלום לנו ולעולם כולו. זו שליחתונו וזו עבודתנו. ובימים אלה בהם אנו נכנסים לימי הזיכרון והעצמאות, בשנה קשה ואיומה זו, נוכח פני הרוע והחורבן, דווקא עכשיו ויותר מתמיד, עלינו לזקוף את נשמתנו ולהאיר יחד בקדושה בגבורה ובחמלה זה על זה ועל העולם כולו. אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח – משיח לשון שיחה וערבות וקדושה ושלום – ואף על פי שיתמהמה: בוא יבוא.