"כשהתותחים יורים המוזות שותקות". אנחנו מכירים היטב את האמרה הזו שמניחה שבעת מלחמה הרוח נאלמת. המרחב הרוחני שבתרבות ובנפש נראה לא רלוונטי, עדינותו ודקויותיו נסוגים מפני העת הרועשת.
אלא שאין זה כך. במציאות הממשית, שירה נכתבת ואומנות נוצרת בשעת מלחמה,[1] וחשוב מזה – בני האדם זקוקים לה מאד. הם זקוקים לרוח שתרומם, שתעניק מילים למה שעובר עלינו בימים הקשים, כשהמחשבה מעורפלת, כשהגוף מרגיש שדבר מה גדול ונורא מתרחש, אבל אין לנו את הכלים להכיל, להבין, לראות נכוחה את המציאות.
מגילת איכה מבטאת את הצורך הנואש למצוא את המילים הנכונות, את הדימוי המתאים לחורבן: "מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם? מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ?" (איכה ב יג). ההנחה היא שבמילים יש פוטנציאל נחמה, שכאשר העצב האינסופי ימצא את התיאור הנכון אפשר יהיה להכיל אותו והוא לא יורגש עוד כהצפה ללא גבול. אכן, המשך הפסוק מציע דימוי: מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ… כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ". באופן פרדוקסלי, הדימוי של הים האינסופי מעניק מילים וכך, בעצם הניסוח שלו, מציב גבול לעצב. הרווחה שמאפשרת מציאת דימוי הולם היא הדגמה אחת לכך שהיצירה נותנת מענה רוחני ורגשי לנפש. האדם נאחז ביופי, דרכו הוא מבין את עצמו ואת העולם.
ועדיין, חוסר האונים בטענה "מָה אֲדַמֶּה לָּךְ.. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ? שב ועולה בעיתות מצוקה גדולה כשנראה שפג תוקפן של קונבנציות הכתיבה, הן אינן רלוונטיות עוד ונחוות כמליצה ריקה. אורי צבי גרינברג כתב את "אזור מגן" על פרעות תרפ"ט, והכתיבה שלו מביטה לתוך הזוועות, מפרטת אותן. נראה שאצ"ג מבקש לזעזע במכוון; לא להסית את המבט, להנציח את הדברים לדיראון עולם. לאחר התיאור של מה שארע בעין זיתים הוא מצהיר:[2] " – וּבְדוֹמֶה לְכָךְ הֵן בְּמוֹצָא הָיָה! / – וְגָרוּעַ מִזֶּה הֵן הָיָה בְּעִיר צְפַת! / – וּפִי עֶשֶׂר מִזֶּה הֵן הָיָה בְחֶבְרוֹן!".
אך מכאן הוא פונה אל המשוררים (האם התכוון ליוצרים מסוימים, בני זמנו?!) ומכריז כי שירה בעת כזו תובעת כתיבה אחרת. ברור לו כי כתיבה בחריזה היא מתייפייפת וקישוטית, ולפיכך יש בה חוסר התאמה מהותי לתוכן הדברים. בעיניו, דברים קשים כל כך צריכים להיות נקיים מחריזה:
"אָמְנָם כִּי כֵן.
יָבוֹא הַפַּיְטָן, קַר כַּשַּׁיִשׁ בַּלֵּב,
וְיָשִׁיר עַל הָאֵיךְ…
בְּתִפְאֶרֶת הֶחָרוּז!
אֲנִי – לֹא אוּכַל".[3]
אל מול אלה אני מבקשת להציג שני שירים שנכתבו בימים אלה, בעיצומה של מערכה בעת שאיננו יודעים את סופה. שירים אלה מאתגרים את שתי הטענות: לא, המוזות אינן שותקות, הן כאן בכל עוזן והן ממלאות את הנפש. ובנוסף, למסורות של כתיבה, ובתוכן גם לחריזה, יש כח. כוחן קשור בכוחה המרומם והמרפא של השפה, ביכולת של 'מיטב המילים במיטב סדרן', על פי הגדרתו של קולרידג' את השירה, לרדת עד תהומות הנפש ולהיטיב איתה. בניתוח השירים שאציג להלן אתמקד אפוא במה שנראה שולי השירים – צליליהם וחריזתם – אולם דווקא מתוך צורתם אבקש לעמוד על עוצמתם.
טלי אשר כותבת שיר על אודות הדבר שאי אפשר לאומרו. "כמעט שכולה" חותר תחת הבינאריות המוחלטת של החיים והמוות. השיר "משחק" עם המילה "שכולה", חוקר וחורז אותה שוב ושוב וכך מפרק את הרגשות הכמוסים ביותר של אמהות, של הורים.
כמעט שכולה
אֲנִי אֵם כִּמְעַט שַׁכּוּלָה
כָּל יוֹם עוֹד קְצָת שַׁכּוּלָה
אֲנִי עַל אֶדֶן הַשְּׁכוֹל
אֵם פְּרֵה-שַׁכּוּלָה טְרוֹם-שַׁכּוּלָה תַּת-שַׁכּוּלָה
שְׁקוּלָה לְאֵם שַׁכּוּלָה
אֲנִי אֵם מַעֲלָה לְעוֹלָה
נִבְהֲלוּ עֳצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה
בִּמְחִילָה שַׁכּוּלָה
לְאַט לְאַט שַׁכּוּלָה
עוֹד מְעַט
שַׁכּוּלָה
האומץ של השיר הוא בהפניית הגב אל האמונה הרווחת מאד שאם נאמר את האימה, נדבר אותה, נקרב אותה אלינו. הנה, גם בי עולה הזיכרון של דוד גרוסמן שכמעט והשלים את הרומן "אשה בורחת מבשורה", והבשורה רדפה אחריו. בנו נהרג. במציאות אין סיבתיות אבל הנפש מבקשת אותה. אנחנו משלים את עצמנו שהמילים שנאמר ואלה שנשתוק יעניקו לנו שליטה בגורלנו. אלו מחשבות לא רציונליות שביסודן אמונה עזה בכוחן של המילים לייצר מציאות. אני קוראת את השיר וחושבת "אל תגידי", "טפו- טפו- טפו". הלב מחזר אחר אמונות תפלות שיבטלו את כוחן של המילים המפחידות.
במובן זה, זהו שיר אמיץ מאד. שיר שנותן תוקף למחשבות כמוסות. והנה, בניגוד לעמדה המפורשת של אצ"ג אודות שירה מחורזת על הזוועה, הוא מלא חריזה. מסתבר כי חריזה, במקרה זה, היא חלק משמעותי מהעימות החזיתי עם השכול. לצד החריזה והחזרה על המילה 'שכולה', גם מצלול המילה מהדהד בשיר שוב ושוב ומגביר את נוכחותה:
שְׁקוּלָה לְאֵם שַׁכּוּלָה / אֲנִי אֵם מַעֲלָה לְעוֹלָה / נִבְהֲלוּ עֳצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה / בִּמְחִילָה שַׁכּוּלָה / לְאַט לְאַט שַׁכּוּלָה
המשוררת אומרת לעצמה את המילים, שבה ומשמיעה את הצלילים כמו מנטרה במצב שיגעון. השכול הופך בשיר להיות מצב של הנפש: "נִבְהֲלוּ עֳצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה". הדמיון בין המילים שֶׁכֻּלִּי ו-שַׁכּוּלָה מייצר את הזיהוי המוחלט בין המשוררת לשכול.
בעיני, זהו שיר מרטיט. אני חוזרת אליו שוב ושוב ומגלה בו עוד ועוד דקויות שמצליחות ללכוד את מה שמאיים להציף.
גם שירהּ של רוני אלדד נכתב בעיצומה של מערכה, ויש בו ניסיון לגשר על הפער בין מציאות מתפקדת לבין אימת המלחמה הנוכחת כאילו מתחת לפני השטח אך בעצם, משתלטת על המציאות. בתי השיר פותחים במילים "מָה אַתְּ רוֹאָה". זהו מעין ניסיון להבין, להיות רפלקטיבית, לתת שם למצב הבלתי אפשרי, לכל מה שיש לו נוכחות עבה באוויר אבל הוא בלתי נראה. המשוררת מתעקשת להעיד: אני רואה. כמו הנביא ירמיהו, השיר עונה שוב ושוב לשאלה "מָה אַתָּה רֹאֶה"? (ירמיהו א יא), ובכך מסמן לנמענים גם מבט כמו נבואי, ראיה מעמיקה אל המציאות.
מָה אַתְּ רוֹאָה:
בָּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,
עופות צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,
אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה
מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה,
בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים
קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים
אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה
מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים
מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים
רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ
רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת
בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה
מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה
הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים
תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים
לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים
והנה, שוב, לעומת הבחירה של אצ"ג, אחד המפתחות לשיר זה היא חריזת הצליל "חִים". כך בבית הראשון:
מָה אַתְּ רוֹאָה:
בָּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,
עופות צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,
אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה
הבלונים הפּוֹרְחִים בתחילת השיר הם לכאורה חלק מעולמם התמים של הילדים, אך עד מהרה, באמצעות החריזה עם העופות הצוֹוְחִים והנוצות על הַפְּתָחִים, מאיים המוות. הבלונים משנים את משמעותם – פריחתם נקשרת כאן לנשמה הפורחת מן הגוף. התנועה המהירה של העופות המבוהלים עומדת בניגוד לקיפאון החרדה של האב עם העגלה. תמונה הנשארת קפואה עם סיום פתאומי לבית.
לראיה כמו מתווסף, כאמור, מימד נבואי, והנה גם בבית השני החיים הרגילים הופכים קטסטרופה. הפעם אין זה מראה סמלי כמו מקל השקד או הסיר הנפוח של ירמיהו. זו מציאות נפשית מלאת אימה:
מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים אֲנִי רוֹאָה,
בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים
קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים
אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה
חריזת המילים קושרת בין התמונות ומסמנת שהן חלק מאותה הוויה. סיום השורה הראשונה חוזר על פתיחת הבית: "אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה" כאילו מדובר בחיזיון, ואת הראיה תאתגר בסוף הבית "בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה". השמועה, השונה מראיה, נטולת וודאות. מצד שני, האשה שהווייתה נסדקה עם השמועה היא חלק מאותה ראיה הוודאית.
בבית השלישי החוויה הנבואית מגיעה אל שיאה:
מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים
מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים
רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ
רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת
בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה
הנבואה עוברת מן הראיה אל השמיעה: "אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים", ונראה שהאשה עם בהלת השמועה מן הבית הקודם היא גם המשוררת עצמה. גם כאן החריזה מעצימה את המתח בין האלהים הבוכים בתוך השיחים, לבין האם עם האפרוחים, שרחמיה זורחים. השיר מסרב להתמסר להקשר המיסטי המנחם: האם הסוככת על האפרוחים איננה השכינה אלא "רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם". "רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם" הזורחים מתוך כנפיה אינם יכולים לרשע: "אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת / בְּשִׁנֵּי רָעָה".
חריזה נוספת בשיר היא זו של סיום כל בית. מצד אחד, חריזת המילים בסיומי הבתים – תנועה, שמועה, רעה – אוגדת את השיר כולו וקושרת בין שלוש החזיונות. בה בעת, כל חריזה כזו נקשרת גם אל פתיחת הבית, "מה אני רוֹאָה": "אֶמְצַע הַתְּנוּעָה" (האב עם העגלה); "בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה" (האשה בטלפון); "חַיָּה רָעָה" (האם הנטרפת).
הבית האחרון של השיר מציע מבט מכליל ורחב יותר הנוגע למצבנו הנפשי, הממשי והדתי. ויש בו פיקחון (!) מדהים:
מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה
הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים
תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים
לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים
יש בשורות הללו מצלול חוזר של אותיות. "הָיִינוּ מְשֻׁנִּים" נקשר בצלילו לתנים ש"חָרְצוּ שֵׁן", ואלו נקשרים לקרשנדו האיום של השיר: "לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים". התעוררנו לחושך המנוגד לאור, שהוא המעיר בדרך הטבע. חושך האלהים מביא את התוהו ובוהו אל תוך השיר. המילה אלהים אינה נחרזת, כאילו מסמנת: אלהים הוא מחוץ לעולמנו השירי והממשי.
דברים אלה נכתבים בעיצומה של מלחמה. ימים מלאים דריכות וחוסר ודאות. אני תוהה: מה תפקידה של שירה בימים אלה, מה מקומה של יצירה שמביטה באימה שבמציאות? נדמה לי שהאפשרות לתת מילים לאימה היא ביטוי לחוסן, לאמונה ברוח ובנפש האנושית. יותר מכך, התעקשות הפרדוקסלית לפנות מרחב ליצירה שמספרת אימה אבל מלאת יופי, היא ביטוי עליון לאמונה באדם וברוחו. טוב שיש מי שיש לה כוחות לבטא את מה שכמוס בלבות רבים, מי שיוצרת יצירה חדשה בתוך האימה, מי שמצליחה לסמוך על צליליה של העברית ולהשען עליהן. כתבתי שבני אדם ספוגים באמונה התפלה שדיבור אודות הנורא מכל מקרב את בואו ושיסודה של אמונה עזה זו נעוץ בכוחן של המילים לייצר מציאות. אולי זה גם נכון, מילים אכן יכולות לייצר מציאות ולפעמים גם מעט לרפא אותה.
[1] ראו דוגמאות אצל גדעון עפרת כאן
[2] אני מביאה את הדברים בהערת שוליים יחד עם אזהרת טריגר מפני התיאורים הקשים. …"בַּכְּפָר הָעִבְרִי אֵצֶל צְפַת, שֶׁשְּׁמוֹ עֵין זֵיתִים,/ מָצְאוּ הַמּוֹצְאִים הַכְּאוּבִים בַּשְּׁמִינִי לַשְּׂרֵפָה,/ גֻּלְגֹּלֶת מֵאֵשׁ חֲרוּכָה,/ מָצְאוּ סַנְטֵר וְשִׁנָּיו,/ וְשָׁם כֶּלֶב עוֹמֵד וּמַלְחִית. / וּבֵין אוּדֵי בָּתִּים חֲרֵבִים / מָצְאוּ גְּוִיּוֹת יְהוּדִים בְּחוּטִים שֶׁל בַּרְזֶל, / שֶׁהִדְּקוּן הַמְּשָׂרְפִים הָעַרְבִים הָדֵק הֵיטֵב/ לְבַל תִּמָּלֵטְנָה גְּוִיּוֹת הַיְּהוּדִים מִן הָאֵשׁ – –"
[3] ותודה לצור ארליך על ההפניה. הוא עצמו חרזן מעולה שכתב כי לא יוכל (ולא ירצה?) להיפרד מן החריזה בעת הזו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
