הנהיגה דרומה. מרחבי שדות ערומים בין קציר וזריעה. עייטים קורעים את האובך החם. הנסיעה בעקבות ווטסאפ מאדם שלא הכרתי: "חשוב שתגיעי, אפילו מחר. הדברים נמחים ומתפוגגים, חשוב שתראי במו עינייך". והרי ראיתי. עדויות. פנים. לילות שלמים… אבל מבעד למגננת המסך, לאשליית ה"לי זה לא יקרה, לא ליקירי"… קולו של ביאליק לא מרפה, עם מילים שנכתבו לפני מאה ועשרים שנה: "קום לך לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות /ובעיניך תראה".

המתח עולה ממחסום למחסום. בצומת רעים נער חבוש קסדה, ביופי סלבי כמסרט רוסי, מתחקר. כמה חיילים בסככה באי-סדר הקרוי מלחמה. באותו ערב, אחרי שנעבור, יתפרץ אל הצומת גבר, בצעקות אללה הוא אכבר, ויירה מיד.

לצד הכביש מכוניות ירויות. "חורשת רעים". עצים דלילים. שלט של הקרן הקיימת. שאריות של חפצים מהמסיבה מפוזרים. אבק ספוג דם. הד הפגזות מרעיד את האויר.

בכניסה לקבוץ בארי תמרות אבק ושאון חיילים. קיבוץ ריק מיושביו. הדשא הגדול מפולח בשרשראות הטנקים.

וכאן היה גן עדן, מוצל בעצי פונציאנה ומנומר פרחי כתום. כמה שונה מקישינייב של ביאליק. לא פרוור דווי באוקראינה, לא יהודים חסרי אונים המשליכים יהבם על אלהים שהסתיר פניו. כאן בתים מוקפים עצים יפי צמרת, והגשמת החלום על קדמה וחיי דרור.

אך ביום שמחת תורה איש לא בא לעזרה, איש לא נענה לשוועת הנשחטים, לא הצבא בכל עוצמתו, לא מודיעין שטחו עיניו, לא ממשלה ערלת לב.

בשבת השבעה באוקטובר נפרצו הגדרות, נופצו מצלמות בקרה, חיילים נורו במוצבים שנכבשו, כיתות כוננות נאבקו לבדן, ותצפיתניות אותתו נואשות, מופקרות לגורלן.

אבד ביטחוננו, אבד אמוננו, אבדה אמונתנו, אבדה גאוותנו היהירה

היינו כקיקלופ נפילי שעינו היחידה נעקרה והוא מדדה סומא

היינו כגלית עמוס מגן וצינה שאבן קלע רוצצה רקתו

היינו כשמשון שגולחו מחלפותיו ונעקרו עיניו והוא מובל שדוד לשערי עזה

"הסגיר אדני ביד אויב חומת ארמנותיה, אִבַּד ושִבַּר בריחיה,

עלו בדמעות עיני על שבר בת-עמי בעטֹף עולל ויונק, בהשתפך נפשם אל-חיק אמֹתם" (איכה ב')

*

צילום: מיכל גוברין

הצעדים בין תילי שברים, בית אחרי בית. צעצועי ילדים, תלת אופן, קוביות משחק. שפכי כלים מנופצים. אפר מכסה את מקום השחיטה. ולא היה עוד הבדל ביני ובינם. אותם ספרים על המדף. פמוטים על שידה שנותרה. כתבי קודש, ספר על "הגינון המושלם". בכוס ליד הכיור שבע מברשות שיניים. שלוש מטריות תלוית על פאת קיר שנותר, מחכות לגשם שיבוא. שירי אלתרמן מבליחים מהאפר בברק כוכבים שעומעם. על השולחן משקפי שמש מכוסי אפר, משקפי אשה, שצעדה איתם בין שבילי הקיבוץ בצמחיה המרהיבה. מה עלה בגורלה האם ניצלה, או נרצחה, או נגררה בזעקה? לוח שנה נעצר: 7 אוקטובר. כאל ביתי שלי נכנסתי. אמי היא שזעקה בחדר המוגן, בעלי הוא שיצא להגן עלינו ונרצח, ילדי נעקרו מחיבוקי ואין מושיע. אני וילדיי, ונכדי הרכים, בשר מבשרי.

איך להיכנס בלי לבקש רשות, כגנב, כבוזזת, בית אחרי בית, כפורע מסיג גבול?

איך לרמוס ברגל גסה, מציצנית, שברי צלחות בהן אכלו דורות המשפחה שנאספו סביב שולחן בצחוק ובאין סוף אהבה?

איך לחלל בצעדי את מה שהיה קדושת החיים ותקווה לשלום, חיבוק של גבר ואשה, ילדים רכים, הורים שבעי שנים? לא בית מקדש, לא היכל ועזרות, אלא מקדש מעט של קדושת החיים והאדם?

בית אחרי בית, חצר אחרי חצר. בפתח מכריז שלט "ברוכים הבאים". שתי חסידות נייר נותרו ממובייל על קיר שנעקר, מתעופפות עם תינוקות במקורן לתוך תנור פעור זרועות, שאשו עיכלה אותם. זעקה עומדת בדממה. באפר. בית אחרי בית. ללא הבדל עוד ביני ובינם.

*

בחדר האמבטיה שתי חזיות מלבינות מהאופל כעור פשוט התלוי על אנקול הקצב. קימור השדיים מזעזע, כגוויה של אשה שנאנסה. גוף מוטח בהתנשמויות זיעה, מועבר מלפיתה ללפיתה, בטירוף בעילה, גוף שהפך בשר ניתק מהנפש, משוסע בזרע מוות. נערות, פרחי יופי, שחוללו במסיבת תקווה, נגררות זועקות בצהלת טבח לאדמה ששתקה, כשעלו על גבן האנסים, שיכורים מסאדיזם, אונסים בטירוף את אל-אקצה, מחללים את שערי אל-קודס, מציגים לראווה נערות משוסעות במצעד ניצחון שפל של זוועה.

איך ללקט מילים מההלם, מחרדה עתיקה המקועקעת בבשר?

איך לומר שדים כרותות, ילדים גדועים, עובר נעקר מבטן אימו?

איך לומר אב כפות עיניו קרועות ביגון מוות בטרם נשחט?

איך לומר את הדם הקרוש? מאכלת, פגיון, פטיש, כלי הריגה בפולחן עיוועים המוטלים בשלולית דם שיבש? איך לומר מיטה ספוגת דם מחיבוק אחרון נואש? מזרון זקור מגואל דם במיטת ילד שנורה?

ואיך לומר את גרירת החטופים, נשים, נערות זועקות, קשישים, ילדים שנקרעו מהוריהם הרצוחים המוטלים בשלוליות הדם?

איך לומר את ספקטקל הזוועות המצולם ומשודר, משלהב המונים המריעים ברשתות למופע שפלות האדם?

איך לומר את האלם. הבכי הנחנק?

*

על הדשא בין הבתים סוכת חג שננטשה בלב החג. כתליה מנוקבי כדורים. שרשרות נייר צבעוניות מתנדנדות ברוח החמה. שריד לתקווה שברירית לעזוב את הבית לשבעה ימים, לדור בצל הסכך, לקבל אושפיזין, להשליך יהב על ענני הכבוד, לומר, הנני.

סוכה זעה ברוח. מעון לדממת הנרצחים.

*

וצריך יהיה להגיד רוע, שנאה רצחנית. פולחן מוות.

בחור עם סרט ירוק על הראש, נועץ פגיון בתינוק וצוהל מול קילוחי הדם, כמו המפלצת מאגדת האימים. בחור טובח קשישה, גבר, אשה, אונס עד מוות נערה שהחניק את זעקתה. בחור שנפשו הונדסה בין ילדים, חטופי טרור כמותו וסרט ירוק לראשם, הצועדים להלמות תופים, 'אטבח אל יהוד'. שיכול היה ללמוד, לחלום, לבנות את חייו, לולא נשבע לאל המוות והשנאה. עד יום מותו לא יישטף הדם מידיו, כמי שצפו בדממה בשכניהם הרצוחים בבור ההרגה, כמי שצעדו בסך עבדי החזון הנאצי. גם הוא יזרע את האשמה את אותה הקין באשתו, בילדיו. לא ישכח.

לבי עם העם הפלסטיני יושב אותה הארץ, הכלוא במחנותיו עשרות שנים בזהות של "פליט" של "קורבן", "לוחם חופש" המסרב לכל גאולה. עם דחוי על ידי אחיו הערביים, בן ערובה בידי החמס שחמס את לחמו וכרה תחתיו עיר מחילות וטרור, להשמדת ישראל ו"שחרור" ירושלים. עם דווי הרץ בפקודה לגדר להפריח בלוני אש, ושב בידיים ריקות לביתו הדל. איך יחלץ מכלא הגדרות שנכפו עליו? איך יקבור את מתיו למחרת המלחמה הנוראה, ויבנה עתיד של תקווה וחיי אור?

*

וההמונים המריעים ברחבי העולם למראה זוועות הטבח המשודרות מיד, צועדים בערים, בככרות משולהבים משנאה עתיקה רבת פנים, המאחדת בהווה בין ג'יהד ובין אשמה מערבית, צועקים סיסמאות צדקניות המוחקות את פני האדם, "פרי, פרי פלסטיין!".

כי שוב היינו עם לבדד ישכון, נושאי אשמה קדומה, מושאי פחד ושנאה, חלשים ומפוזרים בעמים או מגינים על מדינה. שוב היינו התהום הגועש בטבור העולם ואנו משבריו. "אתה בחרתנו". לחיים ולהריגה. ומלאה הארץ חמס.

*

המכונית עוצרת ליד חורשת "רעים". כאן רקדו כל הלילה חולמי האהבה במתיקות צלילי הדי.ג'יי, במתיקות השיכר שנמכר בדוכני הבדואים, במתיקות האשליה שאפשר, כן, אפשר לרקוד ולחלום. ובבוקר נטבחו, הם וחלומם.

בצומת ליד המחסום אנחנו נפרדים ממדריכנו המבוגר. רק עכשיו אני מבינה מה הוא הזכיר לי, בכובע החאקי הענק על דמותו הזעירה – את שרוליק מהקריקטורה של דוש, בכובע טמבל, העומד זקוף במאמץ להמשיך את הספור. טרם פרידה, לחשתי "מה קרה? איך זה היה אפשרי?" רק אז קולו נסדק, "כבר שנים שהתריתי, כבר שנים שהכל התפורר", אבל מיד התעשת "זה לא הזמן, עכשיו העת ללחום".

בכניסה לאופקים עצירה לתדלוק. ברחוב המצולק רוב החנויות סגורות. עיר ריקה, חבולה. רק אצל "ג'וזף" עוד פתוח. שאריות פיצה על השולחן. גם כאן לא פורקה הסוכה. קוקה קולה בבקבוק פלסטיק. טעם החיים.

*

ועתה מה לך פה, בן אדם/ קום ברח המדברה… – רודפות המילים של ביאליק.

איך ייכתב המשך הסיפור של עם קדמון וקטן, ששב לארץ, אותה קיבל אי-פעם בהבטחה מהאל המלווה מאז את תולדותיו; עם שקם משברו כחיה פצועה ובחר בחיים במקום בנקמה, נקבץ מגלויותיו ונאבק על חייו; עם שבלבו תקווה עתיקה, לימי חול ושבת, לארץ, למדינה – מקום בו תמצא היונה מנוח?

ומה נבנה – סוכת שלום, או מבצר ששדותיו זרועי מוקשים ויושביו מחושלים בחרבות ברזל ונקם? ואיך נבער את הרוע מקרבנו, את רדיפת הבצע והבעלות? האם נושיט ידנו פתוחה לשלום, למנוחה? האם נדבוק באמונה העתיקה, השברירית כסוכה, – אמונה באדם, במרקם חיים, ביופיה של שקיעה?

איך נמשיך ונאמין בתקווה?

מילים כשברי קרח, "גלידין מתנדנדים וצפים… בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה – – – "

וממרחק עצום עולה קול הדורות. "לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה. ואנחנו…"