120 שנה בדיוק עברו מאז פרסם חיים נחמן ביאליק את הפואמה הידועה שלו, "בעיר ההרגה". ביאליק נסע אז במסגרת משלחת יהודית-ציונית, לחקור את הפרעות בעיר קישינב, נחשול אלימות עממית בתמיכת השלטון הרוסי שהסתיים בהרג של כמה עשרות יהודים, בפציעה של מאות ובחורבן אדיר. בבית ביאליק בתל אביב מוצגות מחברותיו, מלאות בכתב יד קטן וצפוף, עמוסות עדויות שאסף מאנשים שפגש בקישינב לאחר הפוגרום. מספר חודשים לאחר מכן פרסם ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה" ואת השיר "על השחיטה", כתגובה מעובדת שלו למה שחווה באותה הנסיעה.
לפני כשבוע יצאתי לדרום במסגרת משלחת עדות של הרבנות הישראלית, יחד עם 15 רבות, רבניות ורבנים מבית המדרש של רבנות ישראלית בראשות הרבה תמר אלעד-אפלבום כדי לראות ולאסוף עדות ראייה. ביקרנו בצומת שובה, בכפר עזה, במגרש שברי המכוניות של אנשי המסיבה ברעים, ובמחנה 'שורה', בו נמצא מרכז הטיפול בגופות החללים וזיהויין.
בדרכנו מירושלים אל אזור החורבן, הקריאה דבורה גרינברג, מדריכת הסיור, קטעים מתוך "בעיר ההרגה" של ביאליק. מאותו רגע לוותה אותי הפואמה כמסגרת וכבת שיח ליום הזה. יחד עם ביאליק חשבתי, הרגשתי ועיבדתי את המראות.
ביאליק מתחיל את דבריו בתיאור היציאה אל המקום ובעדות הדוממת הנאספת, ומה שכתב לפני 120 שנה תיאר את המראות בשכונה הדרומית של כפר עזה:
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.
וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים
וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,
בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,
מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,
וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים
אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,
וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים
שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,
כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ.
העיניים סיפרו כי שטפון של רוע נחוש, חזק, מלא עזוז, עבר שם באותו הבוקר. תמונת השכונה מראות את מחשוף האבן השחורה; פיות פתוחים של פצעים שחורים של ירי בדלתות הממ"ד; שברים ורסיסים, כיליון העמל האנושי הנפלא שהיה בכפר עזה ובשאר יישובי העוטף.
בבוקר שבת ה-7.10, בעודי צופה המומה בשידורי הטלוויזיה, במקביל להתכתבות עם חברי היקר אבי דבוש, מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם" ותלמיד הרבנות הישראלית, שהיה נצור בממ"ד בקיבוץ נירים עם משפחתו, שמעתי את אחד הכתבים ברגע שבו נדמה היה לו שהמיקרופונים באולפן כובו, אומר: "הסרטונים באמת מזעזעים". ליבי קפץ. הבנתי שמעבר למה שמדווח באופן רשמי פעורה תהום של זוועה שמוסתרת ממני, ששומרים עלי מפניה. הפרדס האפל.
מאז כבר נחשפנו לחלק קטן מהזוועות שהתרחשו, וחלקן פורסמו בזמן אמת על ידי החמאס. פרסום הזוועות המיידי הוא סוג חדש של לוחמה, מזעזע ואכזרי, המזכיר את סגנונם של אנשי דאעש, ומעניק הצדקה להשוואה בין חמאס לבין דאעש.
המסר המקובל היום בתקשורת ובציבור הוא: הקפידו לשמור על נפשכם והימנעו ככל האפשר מצפייה בסרטוני הזוועות. לעומת זאת, הפקתו ושידורו של "סרט הזוועות" הישראלי הרשמי מלמדים שלמעשה יש גם חשיבות בצפייה בזוועות – לפחות עבור מנהיגות.ים, דוברות.ים, מקבלי החלטות, שהמבט הישיר אל מעשי הרוע יעזור להן, כך אנו מאמינות, לנתח את המצב לאשורו.
אכן, כך התייחס גם ביאליק אל קוראיו. הפואמה הזו, שדורות גדלו עליה, שימשה במידה רבה כסרט זוועות רשמי. ביאליק עוסק בתיאור הזוועות, מצייר במילותיו תמונות קשות של התעללות, השפלה, אכזריות, פחד, אימה. כך הוא עושה גם בנוגע לאלימות מינית איומה שהוא נתקל בה בעדויות ששמע, והוא לא חוסך מילים כדי לתאר את עצמת האכזריות וההשפלה הכרוכות בהן.
לא אצטט כאן את תאורי הזוועה מקישינב. אני מתייחסת ברצינות לצורך לתת לא.נשים לבחור כמה, מתי ואיך להחשף לזוועה. אולם אעיר שקריאה בפואמה וצפייה באתרי החדשות היום מלמדת מה שנכתב בקישינב מתאים במידה רבה גם למה שקרה ביישובי העוטף, לעיתים ברמות דיוק והתאמה מקפיאות דם. מסתבר שלאלימות האנושית הקבוצתית, המשתלחת, יש כללים ושפה משלה, שפה המדוברת בקישינב ובעזה בדארפור ובסרביה. ועוד כלל קבוע הוא שאנחנו, החווים את חיינו כמוגנים, איננו יכולים לראותה ולתפוס אותה, עד שבא השאול של האלימות והרוע ומציף שוב מתוך הסדקים של קירות בתינו, מפתיע אותנו מחדש.
אולם הפואמה של ביאליק, שנכתבה כמה חודשים לאחר הפוגרום, לא נעשתה רק לשם הדיווח העיתונאי. אני רואה בה פרי של תהליך עיבוד, רגשי ואידיאולוגי, שבוחר להוביל את הקוראות.ים בנתיב הזוועות כדי להגיע אל מצב נפשי מסוים, להרגשה משותפת מסויימת. אנסה לצעוד איתו בדרך זו.
ביאליק מתאר את רגשותיו אל מול העדויות של הזוועה: "וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה". הפואמה מלאה בתיאורי השפלה של יהודים המביאים לתחושת הבושה, ה"כלימה" במילותיו, הן של הכותב והן של הקוראים והקוראות, עד כדי תחושה לא נעימה של האשמת הקרבן. יותר משביאליק מתאר את מעשי הפורעים, הוא מתאר את עליבותם של הקרבנות, את פחדנותם, את ביזוים. הרבה התלבטתי אם להביא כאן את הציטוטים, וליבי מנעני. את דבריו על החולשה וההשפלה של אנשי קישינב אני חווה כפוגעניים, כשאני חושבת על אנשי כפר עזה, בארי, שדרות ואופקים.
אחרי עשרות שנות ציונות שיצרה את "היהודי החדש", הסנטימנט הישראלי בעניין כבודו של האדם היהודי שונה לחלוטין מזה של ביאליק ותקופתו. ביאליק כעס מאד על ציבור חסר אונים, מופקר לכל רוח המתחנן לחסדי אלוהים. ואילו יישובי העוטף, בטח ובטח הקיבוצים שבו, הם חלק מהסיפור הציוני של חיי עשייה ולקיחת אחריות, חיים עוצמתיים של א.נשים וקהילות שיש בהן גבורה, עמל, חסד ויצירה רוחנית ותרבותית. אכן, נראה כי אנחנו מעדיפים סיפורים שיש בהם גבורה, סולידריות, אחריות, וקשה לנו לקבל את המבט העמוק של ביאליק לתוככי ההשפלה.
אולם הטבח הנורא העיר בנו את היהודי הרדוף, הקרבן העלוב של אימות אמותינו ואבות אבותינו. אנו מביטות בו ורואות את הדמיון וגם את השוני. אני חושבת שאל לנו לוותר על הזכות לראות באנשי העוטף אנשים חזקים וחופשיים, שעמדו מול רוע. חולשת הרגע האיום ההוא ברורה, אך היא חולשה רגעית ואין בה עליבות. אפשר, כך למדנו, לענות, לאנוס, להרוג או לחטוף אדם, אך הדבר לא יוריד מכבודו, מצלם האלוהים בו.
אמנם, גם אנחנו חשים בושה עמוקה, אולם היא אינה מוסבת על הפרטים כי עם על החברה והמדינה שלא שמרו עלינו. הבושה של חברה יהודית ריבונית שונה לגמרי מהבושה של מיעוט יהודי נרדף, הבושה שמציפה את ביאליק ביחס לאותם "עלובי עולם".
במהלך הפואמה, בתוך סופת הכאב והכלימה, חל שינוי בנושא שורות השיר של ביאליק:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,
כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי –
אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!
וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם
לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.
וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ
וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה.
לפתע לא ביאליק, כי אם אלוהים הוא הדובר בפואמה. העליבות, שעד כה היתה מנת חלקם של קרבנות הטבח, מוסבת מעתה גם על אלוהים. בפואמה של ביאליק לאלוהים אין כוח, אין נכסים, וגם אין לו משמעות לתת למאמיניו. כל מה שנשאר לו הוא לבקש סליחה, להצטער, ולהתבונן בשכינה המתביישת.
אלוהים כן מטיל על ביאליק משימה אחת – לבשר לבני העם היהודי את "מוסר הכלימה", כמעין 'שיחת השכמה' שמפנה האל לבני עמו:
אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,
כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;
וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,
כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,
וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.
זעמו של ביאליק מופנה גם אל קבצנותם של הקרבנות, המנפנפים בפצעיהם כדי לקבל כסף מהגבירים. גם כאן ניתן לחוש את ההבדל בין קישינב של ביאליק לבין ישראל הריבונית. גם אנחנו היינו עדים לאיסופי תרומות רבים, אולם אנחנו לא חווים אותם כקבצנות אלא כסולידריות גאה.
אולם מטרות הזעם של ביאליק מפתיעות. איפה הזעם על הפורעים? על הממשלה הרוסית? דומה שביאליק מעדיף להתמקד בחרון-אין-אונים – המוכר לנו כל כך היום – המשמש בידו ככלי עבודה. הוא לא רוצה למוסס אותו. להיפך – את ליבו הוא נותן מאכל לחרון הזה:
וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.
ביאליק מבקש למצות מתוך החרון והכעס את הדמעה הגדולה ואת השאגה המרה, המסיימות את השיר, שאגה יכולה לזעזע את מוסדות הארץ.
הסיום ניתן לקריאה כפולה: האם השאגה היא שתאבד בסערה, או שהיא תשולח אל העולם ואילו השואג, העד לזוועה, יאבד בסערה? פתרון לחידה זו נמצא בשיר אחר, שנכתב על ידי ביאליק שנתיים קודם. בפואמה "מתי מדבר", שנכתבה בשנת 1901, מתאר ביאליק את דור מתי המדבר המקראיים כיצורים מיתיים. מתי המדבר נמצאים בתרדמת עולם במדבר, עד שקמה סערה המזעזעת את המדבר כולו והאריות והנמרים שואגים, אחוזי בעתה:
וְנִסְחֲפוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים בְּגִלְגַּל הַסּוּפָה הַחוֹזֵר,
מְטֹרָפִים בַּסְּעָרָה, אֲחוּזֵי בְעָתָה וּסְמוּרֵי הָרַעְמָה,
הֵם דּוֹהֲרִים, שׁוֹאֲגִים וְדוֹלְקִים וְעֵינֵיהֶם מַתִּיזוֹת נִיצוֹצוֹת…
פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה
וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!
וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,
קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,
וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.הֵם קֹרְאִים:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ
!יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה
אֶת־כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה".
ביאליק של 1903 יוצא למדבר לשחרר את השאגה עליה חלם כבר ב-1901, השאגה שתעיר את דור הגיבורים החותר לגאולה. הוא קרא להם לצאת ולעלות להר, ובכך הקים את דור הגיבורים של העלייה השנייה שהחלה ב-1905.
הזעם, החרון, הוא כוח אדיר בעולם, כוח ממוטט ויוצר. הוא אחד הכוחות הפעילים והחזקים בחברה שלנו היום, אולי החזק ביותר. גם מעשיהם של החמאס באותו יום ארור היו מעשי זעם. זעם מכלה ומחריב, את הקרבן וגם את התוקף, זעם שהכניס את כולנו לסערת חורבן אכזרית.
מה נעשה אנחנו עם הזעם שלנו? האם נניח את המבוקש, ונזעם על מי שהיה הנאשם מבחינתנו גם קודם – יהא זה חמאס, הערבים, העולם, בג"צ, השמאל, ראשי מערכת הבטחון, ראש הממשלה, אלוהים?
אינני מתיימרת לדבר כנביאה, כפי שעשה ביאליק. אבל אני רוצה ללמוד מביאליק את הכיוון: עלינו לעבד את הכאב, את הבושה, את הזעם, ולאחר מכן למצוא דרך להפוך את הזעם שלנו לשאגה שתנער את המדבר. שיקום דור הגיבורים שלנו, לא רק "לשטח" את הצד שכנגד אלא גם לבנות מחדש שתי חברות שבמרכזן ניצבים חיי אדם וכבודו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
