ההנחות הסמויות של דן מירון בביקורתו הקשה על "הספר האדום" של אסף ענברי מחייבות דיון בשאלה: מה מסמן המונח "אמת" בספרות. יש להניח כי התשובה לשאלה הזו תספק תובנה חשובה על משמעות הספרות

לוחמי האיסלאם הקדום רצו אפוסים על גיבור לא מושלם, הנופל וקם מתוך התעלות עצמית. ככל שהתמסד, ביקש האיסלאם לעצב את נביאו כאדם מושלם. סלמן רושדי קרא דרור לסנטימנט הראשון - והקצין אותו

מחוייבותן של הדמויות בסיפורי עגנון להלכה עוררה ביקורת, כאילו הוא מתרפק על העבר. קריאה מעמיקה מגלה שעגנון השתמש בהלכה דווקא לתיאור השבר בעולם היהודי, אבל גם כמענה לאתגרי המודרנה

זה אולי לא הזמן הכי מתאים לדרוך על מה שנשאר מהשמאל, אך הפרק ההיסטורי שענברי מחייה חשוב מכדי להתעלם ממנו

בעיני רוחו ביאליק ראה את כל חיי העם - כולל הכלכלה, החקלאות, התעשיה והמסחר כחלק מ"התרבות העברית". השינוי הנוכחי בהוראת מדעי הרוח בישראל עשוי להתאים לתפיסה זו

בדקות אבחנה שאולי שמורה לסופרים יותר מאשר לחוקרים, יהושע הצביע על השבר שהתרחש כתוצאה מהתפרקותה של זהות יהודית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית שהייתה "המרכז" בשנות ה-70

בבלוק הילדים באושוויץ, שפעל עשרה חודשים בלבד, היה אזור שננעל מדי ערב ובו שני דברים חשובים - תרופות וספרים. טלי אשר על כוחם המרפא של ספרים, אז וגם היום

על הפואטיקה ההלכתית של ש"י עגנון

רבים בתרבות הישראלית מרדו בדת, אבל לא בהכרח רצו להשליך איתה גם את הרגש הדתי. בספר חדש, רני יגר טוען כי אברהם שלונסקי ראה בעזיבת המצוות דווקא תהליך של התחדשות דתית ותשוקה לאל

רגע לפני ששבוע הספר מסתיים, חוקרים ועובדים במכון הרטמן בחרו שמונה ספרים "יהודיים" שהם אהבו, ושבעיניהם מעניקים משהו לקורא הישראלי היום. אז מה כבר קראתם, ומה נכנס לטו ריד ליסט שלכם?

פרופ' אבי שגיא, בכתיבה נוגה, מנתח את יצירותיו של עמוס עוז ז"ל על אופן כתיבתו, פרשנותו והאופן בו בחר לחיות את חיו

בסיפור קצר, קרנבלי ושנון, מערער אתגר קרת את ההנחות המוכרות לנו על זכרון רצח רבין, ומעלה שאלות שמהדהדות את המבוכה שלנו סביב יום הזכרון לרצח: מה זוכרים ביום הזה? מי קובע מהי הדרך הנכונה לזכור ומהו הזיכרון הנכון? והאם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?

המורה עדנה רש ננזפה על ידי אנשי משרד החינוך על כי הביאה את השיר `אתה החברה שלי` של יונה וולך לבית המדרש אותו היא מנחה. יכול להיות שאנשי משרד החינוך שכחו את מהותו של בית המדרש?