סלמן רושדי נדקר לפני חודש בעוון כתיבה.

לא מיותר לומר: זהו מעשה נבלה ברברי. חלקים מהאסלאם מתייחסים באופן בלתי ניתן להגנה למה שהם תופסים כעלבון כלפי הערכים או המסורת שלהם. המקרה הזה, כמו אחרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות, מהווה בריונות אנטי-אנושית, שמבקשת לצמצם את התודעה, להקטין את היכולת שלנו לחשוב וליצור. אסור לקבל או להבין אלימות ברברית שכזאת לעולם.

ביום שרושדי נדקר קניתי את הספר 'פסוקי השטן' והתחלתי לקרוא בו. מדובר ברומן מבריק ומופלא, היוצר עולם פנטסטי שבו שני ניצולים מהתרסקות מטוס – מוסלמים הודים בשם ג'יבריל פרישטה וסלאדין צ'מצ'ה – הופכים ליצורים מיתולוגיים: אחד למלאך גבריאל והשני לשד, או שטן. הספר נע בין "ריאליזם מאגי" (הז'אנר שהרומן בדרך כלל משויך אליו) לפנטזיה, שכן הוא בורא עולם בעל חוקיות משלו.

בין החוקים בעולם המקביל שהספר בורא נמצאת יכולת המעבר של ג'יבריל אל אנשים שקוראים לו, באמצעות חלומותיו. הספר מספר על יחסיו של ג'יבריל עם אחד מהם, נביא בשם מהונד. אל מהונד מתגלה ג'יבריל בתור המלאך גבריאל והוא שם בפיו את פסוקי השטן.

 פסוקי השטן, גרסת המסורת

אבל מהם אותם פסוקי שטן? מדובר במשפטים שעל פי חלק ממסורות החדית' – מסורות אודות חייו של הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום – מסר מוחמד לבני השבט שלו, שבט קורייש.

בסורה מספר 53, סורת הכוכב (אלנג'ם), פונה מוחמד אל בני השבט שלו, שבט קורייש, ומפציר בהם לקבל על עצמם את האל היחיד, את אללה, ומוסיף: "תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת… אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם" (תרגום אורי רובין).

מוחמד מתייחס כאן לשלוש אלות מאוד פופולריות בפגאניזם הקדם- מוסלמי בחצי האי ערב. אללַאת היא הצורה הנקבית הקדומה של אללה, כלומר היא האלה בה' הידיעה; אלעֻזא, או אל-עוזה, היא "החזקה" (מלשון "עוז"); מנאת, כנראה האלה הקדומה ביותר מבין השלוש, היא הגורל.

אלות אלה היו האלות המרכזיות אותן עבדו באזור, ומוחמד קורא בפירוש לאנשי שבטו להפסיק לעבוד אותן שכן "אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם".

אלא שכאן נכנסים, מעשה שטן, פסוקי השטן.

אף פעם לא היה קל להיות נביא

כמו לכל נביא או מהפכן, למוחמד לא היו חיים קלים. ניסיון לבסס מונותאיזם בקרב פגאנים הוא תמיד מלאכה כפוית טובה, ולרוב גם מסוכנת. אכן, מוחמד נרדף רבות. מעטים תמכו בו בתחילה, וגם אלה היו בעיקר עבדים ואנשים חסרי מעמד. כמה מהם הוצאו להורג, וכן בחייו של מוחמד עצמו ניסו להתנקש פעמיים, עד שברח לגלות. לפי המסורת המוסלמית, מוחמד כמעט גווע ברעב. הוא אוסף צבא ונלחם בבני שבטו, שכמעט מביסים אותו. הוא פונה לקהילה האחת שאמורה להבין אותו – אנשי ספר, מונותאיסטים כמוהו – אבל גם הם דוחים אותו ולא מוכנים לקבל את נבואותיו. רק אחרי תלאות רבות הוא מצליח במשימתו ומכונן אימפריה מונותאיסטית עצומה.

אבל כל זה לקח זמן, ובחלק ממסורות החדית' מסופר לנו שלמוחמד היה רגע של שבירה. נמאס לו להיות נרדף, בטח על ידי בני משפחתו וחמולתו. על פי גרסה אחת, בשלב זה הנביא מבקש מסר שיפייס את שבטו:

כאשר שליח האל ראה אותם מפנים לו את גבם והיה מוטרד מאוד מהניכור שלהם למסרים שהוא הביא להם מאת האל, הוא רצה בתוך נפשו שיבוא אליו משהו מאת האל שיקרב בינו ובין השבט שלו.[1]

השטן קולט שמוחמד נמצא ברגע של חולשה, נכנס לרווח שנוצר בשל חוסר הנחישות שלו ושם בפיו את המילים הבאות:

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת, אלו עגורות (או:עלמות) גבוהות. אכן, התיווך שלהן מאושר.[2]

השטן שם אפוא בפיו של הנביא מוחמד לא את ביטול האלות, אלא את אשרורן; הוא אומר לבני שבטו שהאלות שלהן הן מתווכות בינם לבין אללה, שיש אסמכתא לאמיתותן.

בני קורייש שמחים ועליזים, אבל המלאך גבריאל מיד מגיע ונוזף במוחמד. לא אני נתתי לך את המסר הזה, הוא אומר לו; המסר הוא לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה, שכחת? מוחמד מבין שהפסוקים שמסר לבני שבטו אינם פסוקי אל עליון אלא פסוקי השטן.

על פי המסורת הזאת על מוחמד נוחת צער עצום, וגם פחד לא קטן. כעת, אחרי שכבר הכשיר את האלות, אם יחזור בו ממה שאמר לבני קורייש הם יזעמו עוד יותר. אולם בהיותו אדם אמיץ ונביא אמת, מוחמד כמובן מתגבר על חששותיו, חוזר ומתקן את המסר: אללַאת, אלעֻזא ומַנאת אינן אלא "שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". כך נולדה הגרסה שאנחנו מוצאים בקוראן.

 פסוקי השטן, גרסת המחקר והספר

המחקר המודרני מקבל את קיום הפרשה כאירוע היסטורי (לא בהשתתפות השטן כמובן, כי אם שמוחמד חשב לרגע להכשיר את האלות וחזר בו). הסיבה פשוטה: למה שהמוסלמים ימציאו מסורת כזו, המביישת את שמו הנביא.

אכן,  בתקופתו של מוחמד היו מקובלים שני טיפוסים של בני אדם בעלי השראה: כאהין (kāhin, كاهن – מאותו שורש של המילה כהן), שהיה מגיד עתידות ונסתרות, ושאעיר (shā‘ir, شَاعِر) – המשורר. שניהם קיבלו את השראתם משטן (שייטאן, šayṭān, شَيْطَان‎ ( או מג'יני, שהוא סוג של שד (jinniyy, جِنِّيّ‎ – ממנו אגב באה גם המילה מג'נון, כלומר אחוז שד). האנשים סביבו תפסו את מוחמד כאחד מהטיפוסים האלה, ולמעשה גם הוא חשב על עצמו כך כשקיבל לראשונה את ההשראה האלוהית. לכן על פי הקוראן המלאך גבריאל מבהיר למוחמד: "הודות לחסד ריבּונךָ, אינךָ כאהין ואינךָ אחוז שֵד [=ג'יני]" (סורה 52). מוחמד מבין שהוא מקבל את המסרים שלו ממלאך, ולא משטן או מג'יני, אבל המרחק בין כל אלה, בתודעה של התקופה בה פעל מוחמד, לא היה רב. כוחות שונים היו יכולים לפלוש לתודעתו של אדם, ואינדיבידואל בעל השראה יכול היה לקבל מסרים ממקורות שונים ומשונים.

אין זה מוזר אפוא שבמאות השנים הראשונות לקיום האסלאם האמינו המוסלמים באמיתות מקרה פסוקי השטן. שררה הסכמה כי השטן אכן הצליח ללחוש למוחמד מספר מילים ולהחדיר מסר נוראי שכזה אל פיו, אבל שהנביא הבין שטעה, תיקן את המסר, ולכן המסר הנכון, האלוהי, הוא שנכנס לקוראן. לאורך הדורות, עם השתנותה של התפיסה בדבר ההשראה האלהית או השטנית, פחתה האמונה בתקפותה של המסורת הזאת, ובמאה ה-18 כבר נוצר קונצנזוס הפוך: לא היו דברים מעולם. המסורת הזו היא שקרית; פיו של הנביא נשאר טהור ונקי ממסרים שטניים, ולא היה אף רגע אחד שבו השטן הצליח להטעותו.

אולם צריך לסייג זאת. האסלאם כולל בתוכו מסורות רבות וענפות, וגם היום נמשך הפולמוס התיאולוגי על שלמות ומושלמות המסר של הנביא. למעשה, אפילו בקוראן עצמו הנביא מוחמד קובע כי

מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר עת קרא בקול (את דבר האל) הגניב השׂטן דברים אל קריאתו; ואולם אללה ימחה את אשר יגניב השׂטןסורת אל-חג', תרגום רובין

הנביא עצמו מזהיר אפוא שלא קיים נביא שהשטן לא שם בפיו דברים!

לאור כל זאת, מה בדיוק שערורייתי בסיפור 'פסוקי השטן' של רושדי? לא הרבה. כאמור, האירוע כבר אינו נחשב לאמת היסטורית על ידי המאמינים, אבל הוא כן מופיע במסורת פה ושם ועד שרושדי הוציא את ספרו לא עשו מזה עניין. למעשה, הוא אפילו מוזכר בספרו של מוחמד אבן עבד אל-והאב, מיסד הזרם הווהאבי.

הטיפול של רושדי בכל זה הוא כמובן לא מחקרי וגם לא דתי. הספר שנון, יצירתי, עשיר בהומור וגובל בפנטזיה, והדבר האחרון שהוא מתיימר הוא לספר את ההיסטוריה או להעביר מסורות דתיות. ואולי כאן נעוצה הבעיה.

לבד מתיאור פרשת פסוקי השטן כשלעצמה, רושדי מתאר את כל חייו של הנביא באופן מבודח, הנתפס פוגעני מבחינת מאמינים מוסלמים. הוא הופך את הנביא לא רק לאדם, אלא לאדם מעט נלעג. הוא מכנה יצאניות בשמותיהן של נשות הנביא, וכיוצא באלה. אין כאן, מעבר לגאונותו של רושדי, הומור ששונה מאוד מזה של 'היהודים באים'. מבלי לתת כל הצדקה לאלימות, אפשר להבין למה מוסלמים מן המניין נפגעים ממנו.

מה מכונן סיפור "אמיתי"

הבה נחזור לגלגוליו של הסיפור במסורת. למה השתנה הקונצנזוס המוסלמי ביחס אל אמיתות האירוע? מדוע מה שנחשב היסטוריה במאה השמינית נחשב כפירה במאה ה-18? ניתן לומר שזו, בין שאר, שאלה של מניע.

סאהב אחמד כתב את אחד המחקרים המעמיקים ביותר בפרשה הזאת. ספרו Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam (2017), שעליו אני מסתמך לצורך כתיבת רשימה זו, מציע את ההסבר הבא לשינויים ביחס לפרשת פסוקי השטן.

אחמד מזכיר לנו שאנשי השריעה המוסלמים (או לפחות הרבה מהם) מעוניינים ליצור מערכת חוקים שלמה ומושלמת, נצחית וטהורה. לשם כך הם זקוקים לנביא מושלם שלעולם אינו טועה. מובן מכך שהם אינם יכולים לקבל את אירוע פסוקי השטן כאמיתי, שכן הוא מטיל ספק בכושרו של הנביא להעביר באופן אמין את המסר האלוהי.

מנגד, אנשי הסירה (אל-סירה אל-נבוויה = הביוגרפיה הנבואית) מעונינים לתאר את חייו של הנביא כחייו של גיבור. גיבור, כידוע, מתנסה במכשולים, עובר עליות ומורדות, נע בתחנות השונות של "מסע הגיבור", ולבסוף מתעלה על אויביו – ולא פחות חשוב, על עצמו – ומוכתר כמנצח. מסע גיבורי שכזה אפשרי רק עם אדם שאינו מושלם. מי שמושלם לא זקוק למסע וממילא אינו יוצא למסע, וסיפורו גם אינו מעניין.

אנשי הסירה ביקשו לכונן אפוס, ולצורך כך לא היתה להם שום בעיה עם מפלתו הזמנית של מוחמד בפרשת פסוקי השטן. להפך, האירוע נתפס בעיניהם כמשבר שממנו הנביא למד, צמח, התגבר והתבגר, התעלה ולבסוף – ניצח. בפשטות, זה חומר טוב.

במילים אחרות, הסיבה לקבלת הסיפור הזה כאמיתי על ידי המוסלמים במאות הראשונות לקיום האסלאם (בין אם אכן התרחש במציאות או לא) היתה מפני שהם עצמם היו בראש ובראשונה גיבורים-לוחמים והם חיפשו אפוסים של התגברות על קשיים, אומץ והתעלות עצמית. הסיבה לשלילתו ככל שעבר הזמן היא ששעת הגבורה והכיבושים הגדולים הגיעה לקיצה, ואותה החליפה תקופת ההתמסדות והחוק. ובשביל חוק, כאמור, צריך נביא מושלם.

ניתן לחשוב על כך באמצעות מקבילה יהודית: חטאו של דוד המלך בסיפור בת שבע. לעורכי המקרא ולחז"ל לא היתה כל בעיה עם מלך חוטא. אדרבא, היתה להם בעיה עם דמויות מושלמות שאפשר לטעות בהן ולעבוד אותן כאלים. דוד עשה הרע בעיני ה', נתן הנביא מוכיח אותו, דוד נענש, עושה תשובה, ומוליד יחד עם בת שבע את שלמה. סיפור שאפשר ללמוד ממנו על תשובה, כפרה ועל כך שאדם אינו אל ואינו יכול להיות אל.

כיום המצב הפוך: רבני הזרם החרד"לי, לצורך הדוגמא, מבקשים לכונן חברה פוריטנית הנענית לחוקיה הנצחיים והמושלמים של התורה, ובטח שאינה חוטאת בעריות. הם זקוקים לקדושי עליון מושלמים וטהורים כדמויות חיקוי. התוצאה היא התבצרות בעמדה כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".

המוסלמים הראשונים לא חששו מנביא לא-מושלם. אדרבא, הם ביקשו להזדהות עם גיבור שמתגבר על מכשולים. כפי שמציין אחמד, באופן אירוני, מהבחינה הזאת טמון כאן מניע שיכול להסביר את המצאת הסיפור הזה על ידם. לנו הוא אולי נראה שלילי, אבל להם דווקא היתה סיבה מצויינת לרצות לספר אותו.

[1] אני מתרגם כאן ממסורת מרכזית שמצוטטת בספר Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam מאת Shahab Ahmed עמ' 49.

[2] יש חוסר ודאות לגבי תרגום המילה הערבית שהוא משתמש בה:, gharāniq غرانيق. היא עשויה להתפרש גם כציפור העגור אבל גם כעלמה יפה ואצילית.