הילד הקטן שלי שאל לפני כמה ימים: 'אמא, מתי יגמר חג סוכות?'. נדמה שיקח לנו זמן להכנס לשגרה, לצאת מהחגים האלו, שאחריתם התגלתה כארורה. בימים אנחנו עושים תרגילי נשימה ושולחים חיזוקים חיוביים זה לזה, מכסים על החרדה. בלילות מתעוררים לפתע, מחפשים סימני חיים אצל חברים ששנתם נודדת. אולי אנחנו נמנעים להגיע לתהומות של השינה, שמא לא נתעורר? בגמרא במסכת תענית ר' אלעזר דורש פסוק יפה מתהלים – "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהלים מב ח) – ומתאר תהומות של מטה שמתעוררים לקול תהומות של מעלה.
חללים תת קרקעיים תמיד מרתקים אותי, גם אלו שבתת-מודע. מה קורה כשהתת-מודע הקולקטיבי המודחק עולה? כשצפים הביוב, האשליות? או, אם תרצו, אם היינו מדמיינים את ה'קונפסציה' שמדברים עליה כל כך הרבה, זו ששכנה מתחת לקרקע, איך היא היתה נראית? האם היא היתה סוג של זכוכית? איזה קרש עץ, כזה שחוסם דלתות ממ"דים? אני חושבת שהיא היתה בכלל קרום. קרום דוחה של חלב מורתח (בילדותי כשהייתי רואה את הקרום שנוצר בחלב המורתח הייתי רצה להקיא. אולי תום הקונספציה הוא תמיד בהתפרצות, במיאוס?).
"תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ". הגלים של המציאות מחזירים אותנו לתהומות של הקיום, לבסיס. בימים כתיקונם הבסיס נראה לנו יציב וחזק: רצפה+קורת גג. ברגע שמגיעים הגלים, ברגע שעף לנו הסכך אנחנו עשוים לגלות שלמראה התבהלה גם שם למטה אין לנו אחיזה. עובדה ידועה היא שהמתים מופיעים בחלומות ללא רגליים. גם אנחנו, כשנתפסים בפחד כזה, פחד מוות, מסתכלים למטה ולא רואים את הרגליים, את האחיזה. התהומות גם סובלים; המערכת רועדת, רוטטת, דולפת, לכל משבריך הכל גועש.
אני חושבת על המאגרים התת קרקעיים שיש לעם היהודי.
בתזמון הזוי נפתחה לפני שבוע הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. נתאספנו בה כמה חוקרים דוויים, לפותים בדאגה, סימן שאלה על המצח שלנו: האם יש ערך לקשקושים שלנו בימים כאלה? (שואלים אחד את השני: כבר הוצאת רשיון לנשק?). הספרייה דווקא יפה, יפה להשניא. המבנה ריכוזי מאד אבל יפה, המדרגות במרכז החלל מזכירות קונכייה. אנחנו נכנסים זעופים אבל נכנעים לאט לאט לרחם המדומה הזה כי כולנו עייפים כל כך. בזמנים אחרים היינו מקטרים על המעלית, על הבטון או על הקפה שאין.
את הנחמה אני מחפשת כעיוורת בטקסטים מן העבר. חושבת על כך שבעקבות זוועות מסעות הצלב התפתחו תפיסות שמקדשות מוות על קידוש השם, על יהודים שדמיינו שהם בירושלים כשהם היו בפולין, על כיצד דימו לראות משיח באדם שהתאסלם. אולי, אני חושבת, אנחנו יושבים על הרים של אנשים שחיו, אהבו, למדו ועבדו, אבל גם נטבחו ואחר כך כתבו ספרים ופיתחו רעיונות. תמיד קראתי את הטקסטים האלה במעט בציניות; מצחיקים שכאלו, היהודים. אחרי השביעי לאוקטובר אי אפשר להאשים אותם. לעולם לא אסתכל שוב על דמויות שהטלטלו על דפי ההיסטוריה בפרעות ואז נפלו לאמונה בכזבים כאלה או אחרים כשוטים. אני קוראת מחדש את הרגע בו ר' יוסף קארו מתנבא, אחרי גירוש ספרד ופורטוגל, כשנשמת המשנה בוקעת מפיו וקוראת לו ולחבריו לעלות לארץ ישראל. לעולם לא אלמד עוד תלמידים שהוא היה מעין הוזה. כי גם אם הוא היה הוזה, זה הרבה מאד: הוא לא היה חסר אונים, והמאורעות שהוא ומשפחתו חוו זרקו אותו חזרה לתוך המסורת היהודית. משלא מצאו בה פשר הם בלעו את השפה שלה והפכו למדברים בעצמם.
ברגעי משבר אנחנו נזרקים עם האף על האדמה, אנחנו מוכים, שבורים, ואבודים. אבל אז מסתבר ששם למטה יש עוד יותר למטה, יש תהומות של היסטוריה יהודית כואבת, הגות שנכתבה. לא תמיד מיד אחרי השבר, לעתים רק אחרי שלב ליקוק הפצעים, אבל היא הגיחה.
השבוע קראתי כתבה מפחידה על חמאס ועל המנהרות שלהם. כל הזמן אנחנו מפחדים מזה, שהם הניחו את התינוקות החטופים שלנו בחושך, במנהרות הדוחות שלהם. המחשבה על מערכת שלמה תת-קרקעית וזדונית, שאין לנו שום יתרון בה, היא מפחידה. בתוך כך נזכרתי: גם לנו יש מנהרות. על פי מיתוס משונה שהתגלגל במסורת היהודית, יש רשת של מחילות שעוברת מתחת לכל הגלויות ומובילה הישר לירושלים. המטרה של המחילות הללו היתה לענות על השאלה: כשתתרחש תחיית המתים, כיצד יעלו כל אלו הקבורים בגולה לירושלים, לקבלת פני משיח? בפתרון ילדותי של לפני-עידן-המטוסים הומצא 'גלגול מחילות', כך יוכלו להתכנס כולם. המטרה ברורה: להרגיע את לבם הדוו של יהודים שלא זכו לראות משיח בחייהם, ונקברו בגולה. גם הם, על פי המיתוס, יזכו לשבת בשורה ראשונה בירושלים.
וריאציה מטלטלת של המיתוס על גלגולי המחילות הוא סיפור העז של ש"י עגנון. נער מתחקה אחר העז שלו, המגיעה דרך המחילה לארץ ישראל. הוא מבקש להעביר מסר לאביו, לספר לו להיכן הגיע. במחשבה מקבילה על הורים וילדיהם החטופים במאורעות תשפ"ד, כאן דווקא האב נמצא בגלות, ואילו הנער התגלגל למקום גן עדן. הוא כותב לאביו פתק ומטמין אותו באוזן העז, כדי שתחזור אליו. באורח טרגי הפתק לא מגיע לאב, שנשאר בגלות. וזה לשון הפתק:
מכנף הארץ זמירות אשמיע כי הגעתי בשלום לארץ ישראל והנה אנכי יושב סמוך לצפת עיר הקדושה ומתבשם מקדושתה. ואל תשאלני איך הגעתי לכאן אלא אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז וצא לך בעקבי העז אז תלך לבטח דרכך ותבוא לארץ ישראל.
העז הפלאית מלמדת שהפתרון לחידת הגלות וההיסטוריה היהודית לא מצוי בסדר הרגיל. לא האב הוא זה שמביא את ילדו לעתיד, אלא הילד מתגלגל לשם, בעיוורון חלקי של אדם ההולך אחר העז. העז יודעת את סוד ההליכה הלוך ושוב, סוד ה'משיחה' הקשורה בזנבה, שאולי מזכירה משהו מן התקווה המשיחית היהודית התמידית.
בימים אלו של מחילות זדון תחת עזה ובנותיה אני מוצאת את עצמי חושבת מה ישלחו חיילינו לשם, אל תוך המחילות, כך שישארו הילדים, שישמרו הילדים. אני חושבת: מים. לא, זה לא טוב. אני חושבת: רובוטים. לא טוב. אני מוצאת מנוח במחשבה ילדותית שישלחו לשם מאות כלבי עבודה שידעו להבחין בין טוב לרע, ללקק פצעים של ילד ולנשוך את הרעים.
הפנטזיה היהודית על מנהרות ומחילות מספרת על השאיפה לקצר את הדרך בין מקומות רחוקים, אבל היא מתקיימת גם על ציר הזמן: היא מבקשת לקרב בין זמן ההווה הנורא והקשה ל"זמן" אחר, עתידי. היא התשוקה הבלתי מושגת לצמצם פער שלא ניתן לצמצם, להצמיד את תחילת הספר לסופו, לבלוע את ההסטוריה.
גם בסיפור על נסיעתו הכושלת של ר' ישראל בעל שם טוב לארץ ישראל מופיעות 'מערות ומחילות'. חבורת גנבים מורה לו את הדרך המקוצרת לארץ ישראל, אבל זו מסתבכת, והם נתקלים באגם גדול של רפש וטיט. הגנבים מצליחים לחצות את הביצה אבל כשהבעש"ט מנסה ללכת בדרכם הוא רואה "שבכאן הוא להט החרב המתהפכת", וחוזר לאחוריו. הוא מנחם עצמו ואומר: "בוודאי לא לחינם באתי לכאן". הבעש"ט לא מגיע לארץ ישראל, מה שנותר בידינו הוא רק הסיפור. מה היה קורה לו היה מצליח הבעש"ט לצמצם את הפער? האם היו נסגרים דפי ההיסטוריה? האם היתה השלמה? מי שמצליח לחצות את האגם, את להט החרב המתהפכת, הם הגנבים. היהודים נדרשים, גם בתוך מרחב הפנטזיה המוחלטת, להיוותר בשני צדי המנהרה מבלי לחצות אותה. לא להיות לגנבים. לא לדחוק את הקץ.
נדמה לי שפונדמנטליזם הוא בסופו של דבר חוסר היכולת לדמיין, חוסר האפשרות לשאת את המרחק בין המציאות לפנטזיה. אולי זו הסיבה שגם הפנטזיות של פונדמנטליסטיים תמיד קונקרטיות ועלובות כל כך. היהודים נדרשים כל הזמן לעשות את העבודה הנוראה אך ההכרחית: לחזור אל המיתוס, להחיות את הסיפור. כשהסיפור צולע, הם יתפרו לו טלאי ועוד טלאי. הבריחה אל תוך הסיפור, אל המרחב המיתי, אל ספריות, היא אינה תוצאה של חוסר אונים אלא של השלמה עם הגורל היהודי ועם הרצף המכאיב שלו. רצף שעתיד להמשיך – נרצה או לא, נבחר בכך או לא – עד ימות המשיח.
אולי בהשארנו עם הבעש"ט על גדת האגם, ניצבים משני צדדיה של מנהרה פתוחה וחלולה, עומדים על פיו של מיתוס פעור – נשאר בידינו משהו אחר. נשאר תהום אל תהום קורא. נשארת מנהרה פתוחה מראשית עד אחרית, שבה נלך אחרי המשיחה של העז של ש"י עגנון, שדרכה עוד נגיע לילדים, שדרכה עוד נזכה לריח גן עדן. את החטופים נחזיר. במזל, בתקווה, בנחישות, בעורמה ובהשגחה. יש לנו המערות והמחילות שלנו, ואחריתן מי ישורנה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
