משוררים, זה ידוע, אוהבים לדבר אל אלוהים ועליו. הופעתם של שפה, דימויים ומושגים דתיים בשירה נתפסת כעניין כמעט שגרתי. גם ביצירתו של אברהם שלונסקי נמצא פניות תכופות ונרגשות של המשורר לאלוהים וכתיבה עליו, אבל ד"ר רני יגר, מחבר הספר "אברהם היהודי המאמין", מציע להתעכב על העניין ולהראות שאין בו שום דבר מובן מאליו.
אברהם שלונסקי (1973-1900) נולד באוקראינה למשפחה דתית וקיבל בנעוריו חינוך מסורתי ב"חדר", בו למד עם קרוב משפחתו מנחם-מנדל שניאורסון, לימים האדמו"ר מליובאוויטש. ב-1921 עלה ארצה, ועבד זמן קצר בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין במסגרת גדוד העבודה, לפני שעזב את עמק יזרעאל לטובת תל אביב. בעיר השתלב בסצנה הספרותית והתרבותית והתבלט כמשורר, פזמונאי, עורך, מתרגם ומסאי בעל חוש מיוחד לחידושי לשון קונדסיים. כמשורר, שלונסקי ביקש למרוד בדומיננטיות של ביאליק, ונחשב לאחד הנציגים הבולטים של המודרניזם בשירה העברית. מבחינה פוליטית הוא נטה שמאלה ותמך בדרך כלל במפ"ם, ואף תרגם לעברית את האינטרנציונל הסוציאליסטי. לא ביוגרפיה שמרמזת על כתיבת שירה רוויה בדימויים וברגשות רליגיוזיים. ובכל זאת, כזו היא היתה.
ואת זאת יגר מדגיש ומבסס: שלונסקי היה אדם רליגיוזי. מאד. כאמור, דימויים דתיים אינם עניין נדיר בשירה העברית. אולם לא כל דימוי דתי מבטא גם רגשות דתיים של ממש, הבוקעים ועולים מתוך השירה. ובניגוד לביאליק, למשל, שאצלו רגשות דתיים היו קשורים בעיקר לנוסטלגיה וגעגוע לילדוּת או לתרבות "גלותית" שהיתה ואיננה – אצל שלונסקי הרגשות הדתיים פעלו כאן ועכשיו, במקום וזמן שבהם חי, כתב שירה וערג לאלוהים. שלא כמבקרים וחוקרים קודמים שהתייחסו למופעי הרגש הדתי בשירתו של שלונסקי כעניין אינסטרומנטלי או כנוסטלגיה לבית אבא, יגר לוקח ברצינות את רגשותיו הדתיים של שלונסקי.
הספר נפתח בהבחנה שהציג הסוציולוג הגרמני-יהודי גאורג זימל (ושבהמשך שאל מרטין בובר) בין "דת" לבין "דתיות". לפי זימל, דתיות – רליגיוזיות – היא רגש דתי, ערגה אל מה שמעבר לעולם. רגש זה מפעיל מאד אנשים מסוימים ואילו אחרים "חרשים" אליו לגמרי. לעומת זאת, דת היא עניין אחר לגמרי: ההסדרה החברתית של הרגש הדתי בתוך ממסד דתי, שגרה דתית, עיקרים דתיים ופרקטיקות דתיות, שפעמים רבות מעקרת ומסרסת את הרגש הדתי המקורי. במצבים כאלו, ליד קורה שדמויות המבקשות להחיות את הרגש הדתי נתפסות על-ידי הממסד (ולעתים גם על-ידי עצמן) כמורדות ולעתים אף מוגדרות ככופרות.
כדי לברר את טיבו של אותו רגש דתי, יגר לא הסתפק בניתוח שירתו של שלונסקי אלא הציב אותה בהקשר הרחב יותר של עבודתו שכללה גם תרגומים, עריכה וכתיבה מסאית ועיתונאית בענייני השעה. כמו כן הוא עיין במסמכים ארכיוניים, ובהם התכתבותו המרתקת עם קרוב משפחתו האדמו"ר מליובאוויטש, שמובאת במלואה בסוף הספר. במגוון עצום של מקורות, ידועים יותר וידועים פחות, מוארת השקפת עולמו המרתקת והייחודית של שלונסקי באשר לסוגים שונים של חוויית אלוהים – למשל, זו שחווה בעבודה החלוצית בעמק יזרעאל לעומת הכרך המודרני המנוכר (בעיקר פריז, אבל גם קצת תל אביב).
ביסוס הטענה בדבר עומקו של הרגש הדתי אצל שלונסקי מוביל לדיון בשאלת היחסים בין חולין וקדושה בתפיסת עולמו. לא זו בלבד שתהליך עזיבת השגרה הדתית ("קיום מצוות") מצד שלונסקי אינו מצביע בהכרח גם על עזיבת ההשתוקקות אל האלוהים, אלא שמטקסטים רבים עולה התחושה שעזיבת המצוות היתה דווקא ניסיון להסרת המחיצות המפרידות בין האדם לאל. אין אפוא סתירה הכרחית בין ה"חילוניות" במובן של הימנעות מקיום מצוות, לבין רגש דתי עמוק שלעתים קרובות מתבטא בשפה סמלית העושה שימוש תכוף באותן מצוות ממש כמטפורות שיריות.
שלונסקי חווה את האמונה לא כהנחת יסוד הכרחית אלא כמאבק קיומי עם האל ועל אודותיו, וזאת על אף הסתירה לכאורה בין דיבור ישיר אל האל לבין דיבור עליו, ובין טקסטים שבהם האל מופיע כעובדה פשוטה לאחרים שבהם קיומו מוצב בסימן שאלה (וכפי שכתב אבי שגיא בספרו פצועי תפילה, סתירות אלו לא נועדו להיפתר). לפי יגר, שלונסקי ראה בעמדת המאמין הדתי בראש ובראשונה עמדה אופוזיציונית המאפשרת לו להטיל ספק בקדושה המיוחסת לערכים אנושיים, כולל למשל "הקדושה החלוצית" (עמ' 104) או "קדושת צה"ל" (עמ' 110). לכן אצל שלונסקי "המסתורין, הסוד, אינו [רק] מאפיין של האמונה אלא מבוא לאמונה" (עמ' 163).
עמדה קיומית זו של אי-ידיעה בסיסית באשר לטיבו של האל ובאשר לטיבה של פעולת האמונה באה לידי ביטוי מפתיע בממתק מיוחד שמסתתר בין דפי הספר: ניתוח בין-טקסטואלי של המחזה "עוץ-לי-גוץ-לי" שאותו עיבד שלונסקי ותרגם לעברית. יגר מנתח באופן מאלף את ההבדלים בין המקור הגרמני לעיבוד, שאחד הבולטים שבהם הוא מרכזיות החיפוש אחר שמו של הגמד המסתורי. במחזה המקורי שמו של הגמד הוא רומפלשטילצכן (Rumpelstilzchen), שם המביע רעשי חריקה וקרקוש שמקורם בלתי ידוע. אולם עלילת המחזה אינה ממוקדת בשמו של הגמד דווקא אלא נסובה סביב חשיפת זהותו באופן כללי.
לעומת זאת, בעיבוד השלונסקאי עיקר העניין הוא החיפוש אחר שמו, הלא הוא "סוד כמוס במחזה". השימוש של שלונסקי ברבדי העברית המסורתית מוסיף לעלילת המחזה הפשוטה רבדי משמעות נסתרים הכוללים חיפוש אחר השם המפורש (כאשר הוא מתגלה, אומרת המלכה: "זה הוא! זה השם המפורש! נצלתי!"). אין זאת אומרת, כמובן, שבעולם האמיתי שמחוץ למחזה המסע הרליגיוזי מסתיים עם התגלות השם המפורש. על כל פנים, המחזה המשעשע לילדים חושף מתח עמוק יותר, בין גילוי וכיסוי של מה שחורג מהקיום האנושי הרגיל.
לעתים קרובות אני משמיע בכיתה את החלק מהפואמה של שלונסקי "אהלנו" שהולחן על-ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על-ידי מוטי פליישר (מוכר בשם העממי "בואי כלה"). כיוון שבדרך-כלל התלמידים אינם יודעים מיהו המחבר, אני שואל אותם האם לדעתם מדובר בדתי או חילוני, והדעות נחלקות. מצד אחד, השיר עושה שימוש נרחב בסמלים דתיים כמו נרות השבת, הקידוש והחלה ומשחזר את אווירת התקדשות השבת. לא פחות חשוב מכך, הוא פונה לאלוהים בגוף שני, בלשון נוכח, ומבטא רגשות דתיים עזים וברורים. מצד שני, כאשר מקשיבים היטב למילות השיר קל להבין שהסמלים הדתיים הללו הופכים למטפורות דווקא משום שננטשו כמעשים המתקיימים בפועל ונמצאו בשימוש בעיקר בתור שפה פואטית. כלומר, הנרות, החלה והקידוש יכולים לסייע בקירוב המאמין לאל דווקא כאשר הם הופכים מ"מצוות" ל"מטאפורות".
נשמע מוכר? אכן, זו היתה גם דעתו של פאולוס, מייסד הנצרות, שטען כי המצוות המעשיות מרחיקות את האדם מהאל, וכי יש לבטלן ולהתייחס אליהן כמטפורות בלבד. במובן מסוים, טענה זו היתה גלומה כבר בדבריהם של נביאי ישראל כנגד התרבות המקדשית והמלוכנית שהאדירה את המקדש ואת המצוות הפולחניות (אם כי בניגוד לפאולוס, נביאי ישראל לא קראו לבטל את המצוות אלא רק הצביעו על מצבים בהם הן מגביהות את המחיצה שבין האדם לבין האל). משהפכה הנצרות אף היא ל"דת" עם ממסד ושגרות דתיות, מדי פעם קמו בתוכה מתַקנים שראו בכנסייה עצמה ובממסד הדתי והפולחנים מחסומים בדרך לאל, ובהם בלט מרטין לותר, שקרא להסיר את המתווכים שבין האדם לאל.
בתוך העולם היהודי זכה ויכוח זה להבלטה מחודשת בעקבות האמנציפציה, כאשר מתקנים רבים קראו לבטל או לתקן את הפולחנים כדי לבסס קשר ישיר יותר בין האדם לאל (באופן אחר הוויכוח התקיים כבר בעת החדשה המוקדמת למול השבתאות והפרנקיזם, ובצורה שונה גם עם הופעת החסידות). באחת ההערות הסתומות והמעניינות ביותר שרשם שלונסקי ביומנו, הוא כתב כי המפתח להתחדשותה של "תרבות חילונית", כלשונו, הוא ניתוקה ממושג אלוהים הכפוי על האדם, ותחתיו – חידוש התשוקה לאלוהים (עמ' 50). דומה שבהקשר זה יש להציב את שלונסקי בשורה זו יחד עם דמויות היסטוריות שביטאו מתח דומה בהקשרים היסטוריים אחרים לגמרי כמו משה מנדלסון, סולומון שכטר, א.ד. גורדון, או אברהם יהושע השל.
ספרו של יגר מבסס את הטענה כי הדיכוטומיה בין "דתיות" ו"חילוניות" אינה מסייעת בהבנתו של שלונסקי או של התרבות העברית החדשה כולה, ובעקבותיה – של החברה הישראלית היום. אמת, היו כאן רבים שמרדו נגד סמכותו של הממסד הדתי, כלומר נגד ה"דת"; אולם אין פירוש הדבר שהם ביקשו להשליך גם את הרגש הדתי. נהפוך הוא: המקרה של שלונסקי מראה כי מטרתם של רבים מהמורדים בסמכותה של הדת היתה התחדשות דתית. שלונסקי, לפיכך, היה ממבשרי ההתחדשות היהודית במרחב החילוני.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
