האם אפשר ליצור בזמן מלחמה? היש לעצם היצירה סגולות של חיזוק ועוצמה? וכיצד יכולה היצירה לסייע לאמן ולקהל? שאלות אלה, ואחרות, עמדו במרכז ערב "כשהמוזות רועמות – יצירה בזמן מלחמה", שנערך השבוע במכון שלום הרטמן לרגל הוצאת ספרה החדש של אילה דקל, "רסיסי לילה".

הערב נפתח בדברים קצרים שאמרה אילה דקל לזכר אביה, שנפטר כשבוע וחצי לפני האירוע. היא סיפרה כי ההחלטה לקיים את הערב למרות סמיכות הזמנים נעשתה לאור רצונו העז של אביה לראות את הספר יוצא לאור ומתקבל בציבור.

לאחר שיר ששרה איה כורם, פתח בדברים מנחה הערב, העיתונאי מואב ורדי, נינה של החלוצה חיותה בוסל – הדמות הראשית בספר "רסיסי לילה". הוא סיפר כי כששמע שספר נכתב על אודותיה, הופתע. הוא הכיר היטב את סבא רבא שלו, שהיה דמות מפורסמת למדי מקרב עולי העלייה השנייה, אך הסבתא רבתא לא זכתה למעמד שכזה. מעבר לכך, הוסיף, מהספר נגלתה לו דמותה העגולה והמלאה, שאינה רק עוסקת בציונות, אלא גם ברגשות, מאוויים ומחשבות שבדרך איננו מכירים מסיפורי עולי אותה תקופה.

ורדי הזמין את אביו, יוסי, לספר על סבתו. הוא תיאר את כיצד שמרה עליו במשך ימים ארוכים והודות לכך גם זכה לאוסף חתימות של אנשי שם שהיה הנחשב ביותר בקיבוץ – כולל מראשי ממשלות ומנשיאים. רגע מרגש במיוחד, הזכיר יוסי, היה ביום חתונתו, כשעמד מתחת לחופה ולצדו סבתא וגם ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר. את דבריו סיים בתודות לאילה דקל על הספר, שלדבריו ניכר ממנו שאמצה אל ליבה את חיותה וששאבה מכוחה…

לאחר מכן עלתה לדבר חמוטל, גם היא נינה של חיותה, שביקשה להקריא ממכתב שכתבה לאילה אחרי קריאת הספר. בין היתר כתבה: "התרגשתי מהבחירה שלך להעמיק ולצלול אל נבכי נפשה של חיותה, הקדשת לה רומן היסטורי ובכך גאלת אותה מתהום של שכחה… אהבתי שתיארת את חיותה ובעלה יוסף בצבעים עזים ואנושיים עם התחבטויות נפש, חולשות ומחשבות כמוסות, זאת לעומת הדמות הקשוחה והבלתי מתפשרת שלהם כפי שהצטיירו בדמיוני".

בלי לייפות, בלי להתייאש

עיקר הערב נסב סביב הנושא "יצירה בזמן מלחמה", שכן כך נכתב הספר "רסיסי לילה" – וכך היו גם יומניה של חיותה בוסל, שעל בסיסם נכתב הספר.

ורדי ראיין קצרות את איה כורם והתעניין בחוויה שלה כיוצרת וכמי שמופיעה בימים אלה, כשמדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה קשה. היא סיפרה כי כבר בתחילת המלחמה הבינה שעליה להשאיר את עצמה עסוקה ולהופיע בפני חיילים ומפונים, כדי להסיט את מחשבותיה מהמציאות הכואבת שבחוץ. אלא שאז אחת ההופעות שנקבעו, מבלי שבדקה את הפרטים קודם לכן, הייתה מול חיילי שריון שחנו מחוץ לקיבוץ בארי, ושם התבקשה על ידי השליש לשיר את התרגום שלה ל-"Who by Fire" של לאונרד כהן. "זה היה רגע שמשהו בי נשבר," אמרה.

עורכת הספר והמו"לית של הוצאת "שתיים", אורנה לנדאו, התייחסה בדבריה לכותרת הערב – "כשהמוזות רועמות" – ותהתה "מה קורה לאדם היוצר בזמן מלחמה". בתחילת המלחמה הזכירה, כולנו שתקנו. אחר כך באו שלבי האבל והייאוש, ואז כך תיארה – אצל האדם היוצר קמה התנגדות. התנגדות לייאוש. דווקא מתוך המקום שמתנגד לייאוש, צומחת יצירה. בדומה לכך, ציינה, שתי הנשים גיבורות הספר – חיותה ובוסל החלוצה ויערה שהיא דמות בת זמננו – גם הן נלחמות בייאוש.

לנדאו מספרת שבתחילת המלחמה הייתה בעיצומה של כתיבת ספר חדש, אך עם פרוץ הקרבות הוא הפך מבחינתה לתלוש ולא רלוונטי – והיא הניחה אותו בצד. העבודה על "רסיסי לילה", על גיבורותיו הנחושות, עורר בה השראה לחזור לספר שלה.

לפני שעלה לדבר הרב מישאל ציון, מחבר "הגדה ישראלית" לפסח, הקריא ורדי מתוך הספר את תיאור חג הפסח שחגגה חיותה בוסל, לבדה ביפו. ציון פתח את דבריו במשאלת לב שאת ליל הסדר הקרוב נחגוג כולם בביתנו, למרות שלצערנו רבים כמובן לא יוכלו לעשות זאת.

ציון אמר שבעיניו ליל הסדר הוא למעשה חלק ממערכה, מערכה על "הישראליות". הוא הציע שגם השנה, למרות הנסיבות, נחגוג את ליל הסדר כרגיל – אך עם כמה תוספות קטנות, שיתאימו לזמן הזה. כמו למשל לשאול "מה נשתנה עבורנו בפסח הזה?" הוא הציג בפני הקהל קטעים מהגדות של קיבוצי העוטף, והציע גם אותם כתוספת תוכנית לשנה זו.

הערב הסתיים בראיון קצר שערך ורדי עם דקל. הוא פתח: "מה מצאת בדמותה של חיותה בוסל?" שאל, ודקל סיפרה על רגע מכונן, במהלך שיעור על מנהיגים ציוניים, כחלק מלימודי "רבנות ישראלית" במכון הרטמן ובמדרשה באורנים, שבו הכירה אותה לראשונה.

"בחיים שלי לא שמעתי תיאור כזה של ציונות, איך חישוק השיניים – זה המעשה החלוצי", סיפרה. "שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? איך לא הכרתי את זה? איך יש קול כזה שאינו מושמע – והבנתי שאני חייבת לכתוב את זה."

דקל הוסיפה שהתאהבה בדמותה של בוסל גם מאחר שהיא לא מייפה את המציאות הקשה, ובכל זאת בוחרת להמשיך קדימה: להגיע ארצה למרות הכל, לפעול בתוך הקיבוץ גם על מקומן של נשים, ללמד את הילדים ולא לוותר. כעת, המורשת שלה – הפכה לספר.