ליל הסדר מתקרב ועמו המתח המשפחתי הקבוע: כיצד נסב לסעודה עם אנשים שמחזיקים בערכים כה שונים מאיתנו? השנה השאלה הזאת נוגעת לא רק למשפחה אלא למדינה ככלל, ובעצם לעם היהודי כולו. האם עוד יש לנו סיפור משותף, או שמא התרחקנו זה מזה עד כדי כך שמעבר לבקשה "להעביר את החרוסת" אין לנו עוד על מה לדבר?
חוקר הפסיכולוגיה של המוסר, ג׳ונתן היידט, טוען שכדי להתמודד עם מחלוקות עלינו להבין את הסיפורים שנמצאים תחתיהן. היידט מתאר את העולם המערבי כקרוע בין מטה-נרטיבים מתחרים. אם נפעל ברמת הסיפור, הוא אומר, נוכל להבין זה את זה, ואולי אפילו לייצר שפה משותפת, לשכנע, או להגיע להסכמות.
לדבריו של היידט (הנוגעים לארה"ב אך מהדהדים גם את העולם הפוליטי הישראלי), ניתן לזהות שני סיפורי-על בסיסיים: סיפור שמרני וסיפור פרוגרסיבי. הסיפור השמרני מתאר עולם שהיה פעם פשוט וברור, אולם התדרדר מוסרית ובשל כך אנו מחויבים לחזור ולקדש את ערכי העבר. לעומתו, הסיפור הפרוגרסיבי רואה בעבר רצף דכאני שיש להיאבק בו ולהשתחרר ממנו בדרך אל חירות לכל. אני מבקש לטעון שבליל הסדר אנחנו מספרים את שני הסיפורים הללו, ושהיכולת לספר סיפורים שונים סביב שולחן אחד הוא הכוח התרבותי שנדרש לנו בעת הזאת.
ליל הסדר הוא ליל הסיפורים הגדול של העם היהודי. אנו מרבים להתווכח אם היהדות בבסיסה היא דת, לאום, או תרבות. אך הרבה לפני הקטגוריות הללו, שנוצרו במרחב הפרוטסטנטי המערבי, יש לומר שהיהדות היא סיפור, סיפור של עם שיצא ממצרים. ליל הסדר הוא אפוא קודש הקודשים של הסיפור היהודי.
המצווה המרכזית של ליל הסדר היא לספר סיפור, "והגדת לבנך", וכידוע, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". למעשה כל שאר המצוות והמנהגים של הפסח משרתים את המטרה הגדולה הזאת. אנחנו מספרים בליל הסדר את הסיפור בשלל אמצעים. חז״ל עיצבו את ליל הסדר כך שהסיפור מסופר בשירה ובחידות, בהקראות ובמדרשים, במשחקים ובשאלות (כפי שהדגשתי, יחד עם אבי נעם ציון, ב"הלילה הזה: הגדה ישראלית").
אך הסיפור לא עובר רק בטקסט אלא גם בלבוש, בשפת הגוף ובהמחזה, בהלל ובזימרה, ואפילו באכילה – אנחנו מספרים את הסיפור, ואז אוכלים אותו, מעכלים את המסרים. ליל הסדר הופך את הסיפור לחוויה; חוויה משמעותית עבור הדור הבא, עד שנוודא שכל אחד ואחת יראו עצמם כאילו הם בעצמם יצאו ממצרים. כלומר – עד שיראו עצמם כמשתתפים בסיפור היהודי הגדול שמתחיל ביציאת מצרים.
אלא שעיון בהגדה ובצורה שבה יהודים מציינים את ליל הסדר מעלה שמשמעותו של הסיפור משתנה מאוד ממשפחה למשפחה, מקהילה לקהילה. הסיפור הוא אותו סיפור, על בני ישראל היוצאים ממצרים, ועל בני בניהם ובנותיהם שמספרים את הסיפור מדורי דורות. אבל מה המשמעות של הסיפור? היכן הדגשים? מהו הלקח הנלמד? כאן אפשר למצוא הבדלים גדולים.
ניתן לראות בהגדה של פסח ארבעה נרטיבים דומיננטיים שונים, שמהדהדים ארבעה סיפורים יהודיים גדולים. לכל אחד מהם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וכל אחד מהם הפך לדגל של קהילות יהודיות שונות לאורך הדורות, וביתר שאת בימינו. עיון בארבעת הסיפורים עשוי לעזור לנו להבין את השונות היהודית הגדולה ולהאיר דרך לפעולות שלעינו לעשות מעתה.
בפתח שלב ה'מגיד' יושבים המסובים, מצביעים על המצה ואומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"; זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. ההיבט המשמעותי ביותר בליל הסדר הוא העובדה שאנחנו משמרים מסורת של 3000 שנה. אוכלים את אותו הלחם שאכלו אבותינו במצרים, טועמים את אותו הטעם, מקפידים על אותו המתכון.
הידיעה שיהודים בכל העולם אוכלים באותה שעה את אותה המצה מפגינה גם היא את הכוח הגדול של המסורת. שימור המסורת הזאת נמצאת במרכז הסיפור של ליל הסדר, ואיתו גם הגעגוע לעולם כפי שהוא היה: לפסח מצה ומרור של פעם, למציאות של עם חופשי בארצו שבניו עולים כאחד לבית המקדש ומהללים את בוראם סביב קורבן החג. בשלל היבטים מספר ליל הסדר את הסיפור השמרני הבסיסי: אבותינו ואמותינו סיפרו לנו סיפור חשוב והתפקיד שלנו הוא לשמר אותו ולהעבירו הלאה לדור הבא. אנו עושים זאת מפני שהסיפורים הישנים הם הטובים ביותר ובגלל שאנחנו יודעים שכוחנו בעתיד נובע מקשרנו לעבר.
עם סיום ה'מגיד' מרימים המסובים כוס שניה של יין ואומרים בקול גדול: "לפיכך אנחנו חייבים להודות… למי ש… הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה… מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה". משמעותו של סיפור יציאת מצרים טמונה ביכולת לזהות את השעבוד והאפלה ולהוציא משם לאור ולחירות. יציאת מצרים אינה רק מאורע היסטורי מלפני 3000 שנה, אלא מציאות חברתית ופוליטית יומיומית. במילותיו של מייקל וולצר: "עודנו מאמינים במה שיציאת מצרים לימדה אותנו לראשונה: שכל מקום שאתה חי בו – הוא ככל הנראה מצרים; שאכן קיים מקום טוב יותר, ארץ מובטחת, ושאל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר אם… תצטרף אל האחרים ותצעד" (וולצר, "יציאת מצרים כמהפכה", 1993).
בקריאה הזאת מספר ליל הסדר את הסיפור הפרוגרסיבי במיטבו: תפקיד היהודי הוא לזהות את המצרים והפרעונים שסביבו ולסייע למשועבדים לצאת ממצרים – יהיו אלה כבלי הפטריארכיה, הקולוניאליזם, השעבוד הכלכלי או צרות המוחין באשר הם. הסיפור הישן שלנו טוען שהעולם צריך לעבור מהפכות בכדי להגשים את ייעודו. זהו סיפור ישן על שיר חדש שנזכה לשיר ככל שנתרחק מכבלי העבר.
שני הסיפורים הללו מהדהדים את סיפורי-העל הפרוגרסיביים והשמרניים שנמצאים בבסיס התודעה המוסרית והפוליטית בעולם המערבי. אולם קיימים שני סיפורים נוספים, משלימים, שגם אותם אנו מספרים בליל הסדר. ניתן לכנותן סיפור אוניברסלי וסיפור פרטיקולריסטי.
יש שרואים את שיא ה'מגיד' ברגע הרמת הכוס והשירה הסוחפת: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו …שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – והקב"ה מצילנו מידם". זוהי ההבנה שההיסטוריה היהודית היא מעגלית ולא לינארית, שהמאבק הגדול אינו בפרעה המבקש לשעבד אותנו אלא בפרעונים ובהיטלרים שמבקשים להשמידנו בכל דור ודור. הלקח מהסיפור היהודי הגדול הזה הוא ברור: עלינו לפעול להציל את עצמנו.
חשוב לציין שכאן – כמו גם בסיפורים הקודמים – אפשריות שתי קריאות: הראשונה מציבה את אלוהים במרכז, ולפיה האל הוא ה"מציל אותנו מידם" ועלינו לבטוח בו, ולעומתה קריאה "ציונית" שמניחה שעל האדם לפעול בכדי להציל את עצמנו מידם. כך או כך – במרחב העמום בין "להישען על אבינו שבשמיים" לבין העקרון ש"אין סומכין על הנס" – הסיפור היהודי הגדול שליל הסדר מספר עוסק בעם נרדף שנדרש לפעול להצלתו. המשתתפים בליל הסדר נזכרים בהיסטוריית הרדיפות וקוראים את המציאות שסביבם בראי העבר המוחלש של עמנו.
את ליל הסדר לא ניתן להתחיל בלי לפתוח את הדלת. את סיפור יציאת מצרים לא ניתן לספר אם רק בני חורין ובני עשירים יושבים סביב לשולחן. לכן בתחילת ה'מגיד' אנו פותחים את הדלת וקוראים: "כל רעב יבוא ויאכל, כל נצרך יבוא ויפסח". אם הלקח של ליל הסדר יהיה רק דאגה לעצמנו – לא הבנו את הסיפור. ההגדה של פסח קוראת לנו תמיד לפתוח את הדלת, להרחיב את המעגל ולהזמין את הנזקקים פנימה.
אין משמעות לסיפור על לחם העוני אם אנחנו לא מודעים למי שאוכל לחם עוני היום. עלינו לא רק להיות מודעים לעוניו אלא גם לפעול באופן אקטיבי לסייע לו. ליל הסדר מבקש לצרוב בתודעת בני החורין שהם אינם חופשיים כל עוד אחרים עדיין נתונים בשלשלאות, וכי אלוהי היהודים הוציא את עמו ממצרים בכדי שיפתחו את הדלת גם לבאים אחריהם. הסיפור הרביעי של ליל הסדר טוען אפוא שהנאמנות לעבר נבחנת בפעולות בעתיד – לא להגיע למצב שבו אנו עצמנו מתנהגים כמו המצריים.
אני מתאר לעצמי שהקריאה בסיפורים השונים הללו העלתה בכם מגוון תחושות. מן הסתם עם חלקם הזדהיתם ואף הכרתם אותם מליל הסדר שגדלתם בו או זה שאתם מקיימים עד היום. מסיפורים אחרים ביקשתם להתנער. ייתכן שהתיאורים היו מעט שטחיים ודיכוטומיים; אכן נעשתה כאן רדוקציה של הסיפורים, היושבים על אדנים של מורכבות וניואנסים. אבל המטרה שלי בתיאור הסיפורים השונים אינה לחזק את הקצוות אלא דווקא להצביע על המורכבות.
אנו רגילים להבחין בין פרוגרסיבי לשמרני, להבדיל בין אוניברסלי לפרטיקולרי. אלא שהנוכחות של ארבעת הסיפורים הללו יחד בליל הסדר, העובדה שארבעתם יכולים להוות פרשנויות לגיטימיות ומשכנעות של סיפור יציאת מצרים – היא הכוח המיוחד של ליל הסדר. הסיפור היהודי הינו גם פרוגרסיבי וגם שמרני – משם כוחו העמוק. הפעולה היהודית הינה גם אוניברסלית וגם פרטיקולרית, וככל שנפעל בשני המישורים כך נקיים את הסיפור היהודי לעומקו.
עריכת ליל הסדר נותרה אחת מהפעולות היהודיות הפופולאריות ביותר. המחקרים האחרונים מראים שכ-90% מהיהודים הישראלים ו-80% מיהודי ארה״ב מקיימים ארוחה משפחתית בליל הסדר, ורובם אף קוראים במידה כזו או אחרת מתוך ההגדה של פסח. בכך הם מעידים שהסיפור הזה הוא הסיפור שלהם.
בליל הסדר הזה, בעולם מפוצל ומחולק, במשפחות המוצאות את עצמן בקצוות סותרים של הסיפור היהודי – ראוי לשים לב לכך שהסיפור היהודי מכיל את סיפורי-העל הגדולים של הקיום האנושי על רצף אחד, במורכבות הולכת וגדולה; שהסיפור היהודי אינו שלם אם משמעותו נקבעת רק על ידי פרשנות אחת.
הפילוסוף אליסדייר מקינטאייר ניסח את הצורך בסיפור כך: ״האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת סיפורים… אני יכול לענות על השאלה ׳מה עליי לעשות' רק אם אענה קודם על השאלה: ׳באיזה סיפור או סיפורים אני משתתף׳״ ('מעבר למידה הטובה', 1981).
העובדה שניתן לפרש את הסיפור היהודי בלפחות ארבע צורות שונות וסותרות היא עדות לעושר של הסיפור היהודי. אלא שהשנה נדמה לי שהמצווה המרכזית של החג היא דווקא להראות שהסיפורים הללו הינם סיפורים משלימים, להבין שאנו זקוקים לסיפורים אחד של השני בכדי לממש את ייעודו של הסיפור במלואו, או לכל הפחות בכדי שנוכל להמשיך לשבת סביב אותו שולחן, גם בשנה הבאה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
