על הספרות: בדיון כאמת

ההנחות הסמויות של דן מירון בביקורתו הקשה על "הספר האדום" של אסף ענברי מחייבות דיון בשאלה: מה מסמן המונח "אמת" בספרות. יש להניח כי התשובה לשאלה הזו תספק תובנה חשובה על משמעות הספרות

ספרות אינה היסטוריה. היא אינה מדווחת על המציאות הריאלית. המושג "אמת" מציין התאמה בין היגדים לשוניים לבין מציאות. הפסוק: "החלון פתוח" אמיתי, אם ורק אם החלון פתוח. ההתאמה בין פסוק למצב עניינים בעולם ניתנת לבדיקה, אבל אי אפשר לבדוק את ההתאמה בין ההיגדים הלשוניים-ספרותיים לבין המציאות. מי שעושה זאת מחמיץ את משמעות הספרות. הספרות היא בדיון, ולפיכך שאלת ההתאמה בינה למצב עניינים בעולם לא חלה עליה. קביעה זו חלה על כל הסוגות הספרותיות: הספרות הריאליסטית, הרומן ההיסטורי, ספרות הווידוי והאוטוביוגרפיה. האמן אינו מדיום שדרכו המציאות עצמה נחשפת; מעשה היצירה הספרותית, מבטא את הפרספקטיבה, השיפוט והרפלקסיה שדרכן היוצר רואה את העולם ואת הקיום האנושי.

היו תקופות שבהן התודעה האנושית נתפסה ככלי שבאמצעותו המציאות כותבת את עצמה. מאז "המהפכה הקופרנקנית" של קאנט עמדה זו נשללה. הסובייקט מארגן ומפרש את העולם בהתאם להכרתו ושיפוטו. באופן דומה הסופר יוצר עולם ספרותי שאיננו רפליקה של העולם שבחוץ. מילן קונדרה, בספרו 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', מציג דין וחשבון על עבודתו כסופר ומצביע על כך כי הדמות הספרותית היא "אפשרות אנושית בסיסית, שלדעת הסופר איש עדיין לא גילה אותה או שלא נכתב עליה עד כה דבר מהותי". הוא מסכם ואומר: "סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות עולם" (עמ' 181). בספרו 'אמנות הרומאן', קונדרה מבחין בין המציאות לבין הקיום. המונח "מציאות" מציין את העובדתיות העוטה את חיינו, כמעין מלכודת. לעומת זאת המונח "קיום", מציין את האפשרויות הפתוחות בפנינו. הספרות, גם כשהיא מתייחסת לכורח העובדתי, נושאת בחובה את האפשרות הפתוחה:

הרומאן אינו בוחן את המציאות כי אם את הקיום. והקיום אינו מה דבר מה שהתרחש בעליל. הקיום הוא שדה האפשרויות האנושיות, כל מה שהאדם יכול להיות, כל מה שהוא מסוגל לעשות.עמ' 47

הקיום אינו חריגה מוחלטת מהכורח העובדתי, המלטות אל הפנטזיה. הקיום כולל את הכורח העובדתי שלתוכו האדם הושלך ואת האפשרויות הפתוחות שאותן אנו מדמיינים, ושאת חלקן אנו ממשים. המסע הספרותי הוא חקירת האפשרות האנושית ולא הדהוד של המציאות. בסיפור חיים אהרון אפלפלד כותב: " ספרות אמיתית עוסקת במגע עם סתרי גורל ועם סתרי נפש. במילים אחרות, בספרה המטפיזית" (עמ' 135).

חורחה סמפרון בספרו 'הכתיבה או החיים', המתאר את חוויותיו במחנה ההשמדה הנאצי, הבחין בין העדויות והמסמכים שייאספו על מה שהתחולל בשואה לבין מה שהספרות יכולה לעשות:

אני מניח שיהיו המון עדויות […] הכל יאמר בהן… הכל יהיה אמיתי… רק האמת המהותית תיעדר, אותה אמת ששום שחזור היסטורי לא יוכל להשיג, מושלם ומקיף ככל שיהיה… הסוג האחר של ההבנה, האמת המהותית של ההתנסות שעברנו, אינה ניתנת להעברה… או נכון יותר, היא ניתנת להעברה רק באמצעות היצירה הספרותית. עמ' 116

סמפרון, כסופר רפלקטיבי, מציין כי רק הבדיון הספרותי יכול לבטא את החוויות שחוו הוא וחבריו: "רק המלאכותי שבסיפור, הנשלט על ידי אמן יצליח להעביר בחלקה את האמת שבעדות" (שם, עמ' 18). כוחה של הספרות גדול משום שיש ביכולתה ללכוד את מכלול ההיבטים של הקיום האנושי. לא רק את האור שבחיי אדם, אלא גם האפלה שממנה נובעים חייו. סמפרון מצטט את שלינג הכותב: "ללא אותה אפלה ראשונית, לא הייתה ליצור האנושי שום ממשות: המחשכים הם בהכרח נחלתנו" (עמ' 63). הספרות נושאת בחובה את האפשרות להביא את מכלול הווייתנו המתממשת ברגש, בחוויה, בשכל, באמונה, בתקווה, בדמיון, בייאוש, בחיי היומיום, בהכרחי ובדמיוני. הספרות מאפשרת לאימה ולזמניות הדוחקת להיחלץ ממסגרות הדיון המופשט ולהופיע שזורה מחדש במארג החיים. היא מלווה את הוויית האדם הכוללת כל. היא אינה צריכה להציב גבולות בקיום, לשפוט, להעריך ולדרג את אופני הקיום האנושי בהתאם לאמת מידה רציונלית או ריאלית. המטפורות הגדולות שלה מאפשרות לנו לחזור ולחוש את חווית הקיום שאותן אי אפשר לנסח במילים מופשטות.

לא תעודה הסטורית

כל סוגה ספרותית היא בהכרח מעשה אמנות מלאכותי. המסמן "ספרות ריאליסטית" הוא סיווג מופשט שאינו מעלה או מוריד. ספרות ריאליסטית אינה שעתוק של המציאות. היא מבטאת פרספקטיבה, שיפוט ומיון של העובדות, הנעשה במודע או שלא במודע, המבחין בין העיקר לבין הטפל.

באופן דומה הרומן ההיסטורי אינו תעודה היסטורית, ואינו עומד למבחן האמת של התאמה למציאות. הסופר אינו היסטוריון, זאת גם כאשר הוא משתמש בהיסטוריה כחומר גלם של יצירתו. ערכם הספרותי של יצירות המשתייכות לסוגה זו נקבע על בסיס המשמעות והעיצוב הספרותי. ספרה של אולגה טוקרצוק, 'ספרי יעקב', או ספרו של אסף ענברי, 'הספר האדום', נבחנים רק על בסיס ערכם האסתטי ויחס הקוראים אליהם ואינם אמורים לשקף את הרקע ההיסטורי המספק את חומרי היצירה. עניינן של יצירות המשתייכות לסוגה ההיסטורית הוא הקיום האנושי הקונקרטי. הרומן ההיסטורי אינו משעתק את העבר ואינו אמור להיות נאמן לו. הוא נאמן לרקמת העלילה ולמשמעותה. זמנו של הרומן ההיסטורי הוא הזמן הספרותי ולא הזמן הריאלי. זמנו הוא ההווה הספרותי ולא העבר העובדתי.

אהרון אפלפלד ב'סיפור חיים' כותב: "העבר הוא חומר גלם גרוע לספרות. ספרות היא הווה בוער לא במובן ז'ורנליסטי אלא כשאיפה להביא את הזמנים לנוכחות מתמדת" (עמ' 114). בית אינו זהה לחומרי הבנייה מהם נבנה; הוא לא הטיח או הלבנים שקדמו לו, אלא הרקמה השוזרת את החומרים לבית. אי אפשר לפרק את הבית העומד על תילו לחומרים שמהם נבנה. הרומן ההיסטורי הוא בית ולא מצבור חומרים; הוא מבטא ריכוז של זמנים שונים לנוכחות אחת המעצבת רציפות. להיסטוריון אין סמכות כלשהי ביחס למשמעות היצירה.

קביעות אלה חלות גם סוגת הביוגרפיה, האוטוביוגרפיה וספרות הווידוי. סוגות ספרותיות אלה הן מסע אל אפשרות הקיום ולא תעודות היסטוריות. חוליו לימסארס, מסופרי ספרד החשובים בזמננו, כותב במוטו לספרו 'קטעים מסרט אילם': "כל רומן הוא אוטוביוגרפי, וכל אטוביוגרפיה היא בדיה". יצירה ספרותית, גם אם היא אישית, חורגת לעולם מההקשר האישי-אוטוביוגרפי. היא מקבלת את מובנה רק בהקשר הספרותי.

הווידוי הספרותי מתווך, מאורגן ומיוצר במסגרת הטקסט הספרותי. העובדתיות הביוגרפית נילושה מחדש ברפלקסיה הספרותית, המייצרת, מפרשת ומארגנת את המשמעות של האישי והקונקרטי. אהרון אפלפלד בספרו 'מסות בגוף ראשון' ציין כי "בכל וידוי אמיתי, [מצויה] השאיפה 'אל מעבר' ובמילים אחרות: הניסיון להיחלץ אל הספירה של המשמעות" (עמ' 73). ספירה זו מכונה על ידי אפלפלד "מטאפיסיקה" ומסומנת גם במונח "ספרה רליגיוזית", שכן היא מתמודדות עם השאלה "הראשונית, הפונדמנטאלית, של: "מי אני ומה אני?" מי אני ומה אני בשעה זו, במקום לא מקום זה… ומעבר לתמיהת היחיד על חידת החיים מתמקדת הנטייה הרליגיוזית בחיפוש אחר משמעות החיים, לא כעניין שבתועלת… אלא כמצוקה, שכל עוד אין הבהוב של תקווה במציאתה – כל החמדה, היפי ההנאה, נראים תפלים" (שם, עמ' 70).

למה התכוון המשורר? זו לא השאלה

"כשל הכוונה" הוא אחד הכשלים המוכרים בתורת הפרשנות ובפילוסופיה. הכשל מיוסד על המרת כוונת הטקסט בכוונת הכותב, ומצביע על כך שמשמעות יצירה ספרותית לא יכולה להיעשות על בסיס ניתוח כוונתו של היוצר. לסופר אין מעמד כלשהו בפירוש יצירתו. אבל מכשל זה לא נובע שלילת עדותם של יוצרים על מעשה יצירתם. הספרות הוא מפעלו של הסופר הרשאי להעיד על אופן התייצבותו מול הקיום. לפי עדות זו, היצירה היא מעשה הפרשנות התודעתי של האמן המתייצב מול הקיום האנושי. אין להקל ראש בעדות זאת, היא תקפה יותר מאשר פרדיגמה תיאורטית כלשהי, שנולדה באקדמיה, ועוסקת במיונים של יצירות ספרותיות וקובעת אופני קריאה מחייבים.

לעדות זו חשיבות מיוחדת מפני שהיא מבטאת את אופייה של האמנות הספרותית. הספרות אינה אמיתית אם במונח "אמת" אנו מסמנים את ההתאמה לעובדות. הספרות היא בדיון, אבל בדיון זה אמיתי. בהקשר הספרותי והקיומי המונח "אמת" מסמן את חשיפת האפשרויות הפתוחות בפני בני-אדם והמבוטאות גם ביצירה הספרותית. כל אדם הוא יותר ממה שהוא בפועל, ויותר ממה שהוא נראה לעיניו של הזולת, והספרות חושפת זאת. אלי ויזל בספרו האוטוביוגרפי 'כל הנחלים הולכים אל הים', הצביע על השימוש הכפול של המונח "אמת" בספרות: "בספרות [..] יש דברים אמיתיים אף על פי שלא התרחשו, ויש דברים שאינם אמת אפילו אם התרחשו" (עמ' 250).

הדיכוטומיה הרווחת בין בדיון ספרותי לבין אוטוביוגרפיה אינה קרקע יציבה דייה. רוי פסקל טוען בצדק כי האוטוביוגרפיה היא

עיצוב העבר. היא מטילה על החיים מבנה, המחלץ מהם סיפור קוהרנטי. היא מכוננת שלבים מסוימים בחיי היחיד ומייצרת קשרים ביניהם. היא מתארת, באופן מפורש או מובלע, עקביות מסוימת בין העצמי לבין העולם החיצוני.

כותב הביוגרפיה או האוטוביוגרפיה בוחר נקודת מבט שממנה הוא בוחן ומפרש את חייו. מיכאל בכטין בספרו 'צורות הזמן והכרונטופ ברומן: מסה על פואטיקה היסטורית', כותב:

גם אם חיבר [המחבר] אוטוביוגרפיה או וידוי גלוי לב ומהימן ביותר, גם אז יישאר מחוץ לעולם המתואר ביצירה, מעצם העובדה שהוא זה שיצר אותה. אם אספר (או אכתוב) על מאורע שאירע לי עצמי אך זה עתה, אני כמי שמספר על המאורע הזה (או כותב עליו), כבר נמצא מחוץ לאותו זמן ולאותו מרחב שהמאורע הזה התרחש בהם. ליצור זיהוי מוחלט ביני, בין ה'אני' שלי, לבין אותו 'אני' שאני מספר עליו – זוהי משימה בלתי אפשרית, כמו הניסיון להרים את עצמי באוויר בעודי מושך בשערותיי.עמ' 183

האוטוביוגרפיה היא ספור או מכלול של ספורים המסופרים תדיר מחדש, בהתאם לנקודת המבט ולעמדה השיפוטית. נקודת המבט לעולם אינה מוחלטת; בני-אדם הם בני חורין, ותמיד חורגים מקיומם. חריגה זו מכונה "פרדוקס הכפלת האני": האני הוא יש הפועל בעולם ויש החושב את פעילותו. כיש פועל הוא תמיד עתידי, כיש מודע הוא משנה את סדר הזמנים ופונה מההווה והעתיד אל העבר. קירקגור כתב: "אנו חיים קדימה וחושבים לאחור". הספרות היא אחד הביטויים המופלאים של פרדוקס זה. ומי שמבקש לשלול אותו בשם אמת עובדתית, שולל מהאדם את חירותו ואת יכולתו לחרוג מנתוני חייו, ולהיות תמיד אחר ממה שהוא כבר. הספרות מגלמת חריגה זו. מי שמתייצב כשומר סף המונע זאת הוא משרתה של אידאולוגיה השוללת את קיומו של האדם כיש יוצר שאופק חייו ותודעתו חורגים מהנתונים העובדתיים.

שחרור הטקסט הספרותי מהכותב, אל הקורא

ההרמנויטיקה, היא תורת הפרשנות, מתמקדת בשאלת היחס שבין כותב, טקסט וקורא. התפיסה שלפיה יצירה ספרותית צריכה להיבחן על בסיס ההתאמה למציאות קודמת , אישית, פסיכואנליטית, חברתית או תרבותית היא נחלת המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. כנגדה הוצבה התיאוריה שלטקסט יש משמעות אוטונומית שאינה תלויה כלל בכותב הריאלי. לפי תפיסה זו חקר הספרות התפרש כתנועה אל עבר המשמעות הטקסטואלית המצויה כבר "שם" בטקסט הספרותי. על תיאוריה זו קמו עוררין שטענו כי משמעות לא נגזרת מהתחביר הלשוני של הטקסט, והיא תלויה בקורא יחיד או בקהילה פרשנית. ההסטה אל עבר הקורא הניבה תיאוריות שונות, המתוחות בין העמדה הדקונסטרוקציוניסטית, שלפיה טקסט נוצר על ידי הקורא לבין העמדה שהציג גאדמר שלפיה הפרשנות היא "מיזוג אופקים" בין טקסט לבין קורא. הטקסט הוא סוג של עבר נתון, המונח לפני הקורא ומציב בפניו שאלה הנענית על ידי מעשה הפרשנות המשקף את העבר והווה של הטקסט וקוראיו. ההיסטוריה של

ההרמנויטיקה מלמדת על תהליך גובר והולך של שחרור הטקסט הספרותי מהכותב, ועל מעמד גובר והולך של הקורא. שחרור זה ביטא את ההכרה שמשמעות של טקסט היא תמיד המשמעות המיוחסת לטקסט על ידי קוראיו. הניסיון להחיות תיאוריות מתות הדבקות במה שקדם ליצירה ספרותית, נראה נואל.

הביקורת שהטיח דן מירון בספרו של אסף ענברי, 'הספר האדום', החמיצה את המשמעות הספרותית של ספר זה ושל הספרות בכלל.

אכן, ספרות מעשירה את עולמנו מאפשרת לנו חוויה ייחודית, פטררקה כתב: "עונג הספרים חודר לעצמות, הם מדברים אלינו, הם משיחים עמנו, נפשם נקשרות בנפשנו בקשר חי ועז". דורות אחריו כתב קפקא: "ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא אשר בקרבנו". ערכה של הספרות נקבע על ידי המתנה שהיא מעניקה לעולמנו האנושי, ולא על בסיס ההלימה למציאות קודמת נתונה. אמת ספרותית משמעה גילוי של המוסתר והנעלם בקיום האנושי: האפשרויות האנושיות שחלקן ננטשו, חלקן הועלמו וחלקן פתוחות ומצפות למימוש. המתעניינים בהיסטוריה חייבים לזכור שההיסטוריה עוסקת בפנים הנראות של הקיום האנושי, המסתירות את הסדקים שבחיי אנוש. היא אינה יכולה לחשוף את המוסתר והנעדר. אלחנדרו חודורבסקי כתב על הפואטיקה היגדים שנכונים גם על הספרות בכללותה: "היא פותחת דלת לממד חדש… היא מוכרחה להיות סדק חיוני בסדר המאובן של החברה" (ריקוד המציאות, עמ' 159).

הביקורת שהטיח דן מירון בספרו של אסף ענברי, 'הספר האדום', החמיצה את המשמעות הספרותית של ספר זה ושל הספרות. היא השיבה אל קדמת הבימה את העמדה העתיקה, שלפיה הספרות היא משרתת האמת העובדתית ולא התגברות עליה: מעשה יצירה המממשת את החירות והכוח היוצר שבאדם. יש מקום לדיון בספר האדום כדרך שדנים בכל יצירה ספרותית. למבקר הספרות אין מעמד עדיף; הוא רק אחד מקוראי היצירה, הפתוחה לפרשנויות שונות. שיח ספרותי צריך להיות הזמנה פתוחה לשיחה ולא סגירה דוגמטית שלו.

בשיח זה אין להעלות מן האוב את המתים, גם לא את האיש טבנקין. טבנקין כמסמן ספרותי מתייחס אל המסומן הספרותי ולא אל הדמות הריאלית. יתר על כן, העלאת הדמות הריאלית לא מעלה ולא מורידה, שהרי לבני-אדם פנים מרובות, הנחשפות באופנים שונים לזולתם. בני-אדם הם תמיד יותר ממה שהם נראים במצב זה או אחר. הספרות מאפשרת כניסה אל הקיום האנושי שמבעד לנראות – ההיעדרות האנושית הנוכחות. דן מירון החמיץ את האמת העמוקה על הקיום האנושי; הוא נטל מהספרות ומהקיום האנושי את קסמם העמוק, הנעוץ באפשרויות הפתוחות שלעולם תשארנה כאלה.

  • המאמר פורסם בשינויים קלים במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ.
השארת תגובה