אני קוראת בשיר "תפילה על המוסר", העוסק בשבח הנקמה, והוא פועל עליי בכוח ופורט על מיתר עמוק בנפש. כתבה אותו בינה סבג-פינקלשטיין בעיצומם של ימי המלחמה. זהו שיר שרוחו של אצ"ג שורה עליו – הכתיבה ארוכה, מלאת חרון ופונה באינטימיות אל האלוהים. הפוליטיות של השיר, כלומר הלאומיות שלו, היא אישית, כמעט נבואית ונוגעת בקטסטרופה. נדמה שכוח־הפעולה שלו קשור למרחק המצומצם בינו לבין המציאות העכשווית.

השיר פותח בצורך להתכחש למוסר הנתפס כהתייפייפות אינטלקטואלית, כמהוגנות בורגנית:

אֵל אֱלֹהֵי הַנָּקָם / הָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל חֲקִירוֹת וּמַחְשָׁבוֹת מְסֻלְסָלוֹת / הוּמָנִיזְם, לִיבֵּרָלִיזְם, אֵתִיקָה הַשְׁכַּח מֵאִתָּנוּ כָּל אוֹתָם אָקָדֵמָאִים מֻמְחֵי שֵׁן בְּהֵיכָלוֹת / וּמִלּוֹת הַהִגָּיוֹן וּמְתִינוּת וְיִשּׁוּב הַדַּעַת… / וּמֵצַח גָּבוֹהַּ וְשִׁוְיוֹן חֲסַר פְּנִיּוֹת וְרַצְיוֹנָלִיזְם נְטוּל הַבָּעָה / וְאִירוֹנְיָה / וּשְׁאָר מַחְשָׁבוֹת וְהַעֲוָיוֹת זָרוֹת וּמְיֻתָּרוֹת / שֶׁעָוִינוּ וְשֶׁפָּשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ.

בהמשך, יטיח השיר דברים בחֳלָיֶיהָ של תרבות המערב המסורסת, החל בישו, עבור בקאנט, ועד ארנדט ולוינס. אל מול אלה מוצבת בבית העוקב המציאות אותה אנחנו חווים מאז שמחת תורה תשפ"ד:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
תֵּן בָּנוּ זִכְרוֹן שְׁבִי חָטוּף וְשֵׁשׁ וָחֵצִי בְּגֶדֶר הַיִּשּׁוּב
כְּרִיתָה שְׂרֵפָה גְּרִירָה וְגוּפָה
נִצּוֹלִים נֶחְנָקִים נִמְלָטִים נֶעֱדָרִים צְוָחוֹת דֶּלֶת וּמָמָד
מֻחְזָק שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת בְּיָד לְבָנָה וְרוֹעֶדֶת
יְלָדִים יְלָדִים יְלָדִים וְשֶׁקֶט
חֲקֹק עַל מִצְחֵנוּ שֵׁם קָדְשְׁךָ
בְּאֵרִי (שברירי ברירי רירי ירי רי י)
הַיּוֹצֵא מִן הַפָּסוּק תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם
וּמֵאוֹתִיּוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשׁוֹת קְרַעְשָׂטָן
לֹא תִּשְׁכַּח.

לקראת סופו של השיר מופיעה משאלת הנקמה בכל עוצמתה:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
פְּקַח אֶת עֵינֵינוּ שֶׁלֹּא יְסַמֵּא בָּנוּ הָאוֹר
יַלֵּד אוֹתָנוּ תֶּשִׁי
כִּי שִׁוִּיתִי עֲרָבִי לְנֶגְדִּי תָּמִיד
בְּשִׁכְבִּי וּבְקוּמִי וּבְלֶכְתִּי וּבְנָפְלִי
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא תָּמוּשׁ הַנְּקָמָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וּמִפִּי זֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם.

יש בשיר שני מהלכים משלימים. האחד – השלכה של עולם מערבי, אוניברסלי ונאור המוצג כמעוות ומזויף, חיצוני ומעושה, והחלפה שלו בעולם אחר: יהודי ומיתי, מיסטי ופרטיקולרי. סימון של מרחב אחד כרע והאחר כטוב ומוסרי, ראוי ואותנטי. כל זה מתממש באמצעות לשון קודש מיתית ועתיקה, עומס ריטואלי ואינטנסיביות דתית, המעניקים את ההצדקה לנקמה.

המהלך המשלים קשור לסיטואציה היסודית של השיר – פנִיָה לאלוהים, בתפילה פרטית המשולבת בשפה מסורתית. הקורא מציץ, לכאורה, אל רגע פרטי של המשוררת. אלא שמסתבר לנמען שהוא – ולא מבצעי הפשעים – הפך האויב. סבג-פינקלשטיין מפנה את המבט מהאויב הממשי – אל מי שעומד לצידה, אל נמעניה. הרי בהגדרה, מי שמבין את השיר חש בנוח בתרבות מערבית. בהיבט זה השיר הזה מפחיד ומקומם. הוא שולל את האותנטיות של מי שקשובים לעולם הרחב, של מי שהתרבות שבתוכה הוא חי איננה צרה ומסוגרת.

בין אסתטיקה של רע לתרבות במיטבה

אני מוצאת את עצמי קוראת בשיר שוב ושוב ומתפלמסת אִתו. הַהִפָּעֲלוּת והבהלה נמהלות זו בזו. יש בי צד שמכיר ביושר בכך שמדובר בשירה טובה, ומאידך – איך יתכן שאסתטיקה של עמדה כזו מושכת אותי?

השיר מציע לדמיין את הקתרזיס, את ההקלה של הרגע בו ניתנה רשות למשחית להשחית. אבל הראש יודע: לאחר ההשתלחות המתנערת ממוסר וכבליו אין באמת קתרזיס. הָרֹעַ והרשע הופכים להיות אנחנו, ובאחת נִדָּמֶה לרשעים שבאויבינו. הוכתמנו. השיר מפתה כיוון שהוא נוגע בחוויה פנימית ואגוצנטרית שביסודה הצורך להפטר מעול נפשי. אלא שהמוות לא יסולק, גם לא האימה.

ואולי זה מקור הַהִפָּעֲלוּת: הנה תרבות במיטבה שאינה מתחנחנת לִקְהָלָהּ אלא מעמידה אותו מול יסודותיו, מול מהותו, ושואלת שאלה רצינית אודות השחרור ממוסרות המוסר. טוב בעיניי שנכתב. הוא נוגע בחוויות עכשוויות, אמיתיות. אני רוצה לחיות בתרבות בה נכתבים שירים כאלה, בחברה ששום דבר אנושי לא זר לה. אבל זו אותה החברה שבמקביל תעשה כל מאמץ חינוכי, ציבורי או משפטי להכניע את ההתנהגויות הנובעות מהרגשות הללו. אכן, לתרבות יש תפקיד מעדן, לעיתים אף מתמיר. לא פעם בכוחו של השיר להחליף את המעשה עצמו, ולאפשר מבט כן אל הוויה קשה. אך באחת המבט שלי בשיר מתחלף: הרי ההקשר העכשווי, היעלמותו של המרחק הפואטי, הופכים אותו לשירה מגויסת, הקוראת לפעולה כאן ועכשיו. כרגע נחווה השיר כביטוי נוסף לכתיבה עיתונאית המבקשת "להביא את הנקמה כמרכיב ביעדי הלחימה".[1] לו קראתי את מילותיו של אצ"ג "שני מיני אדם בעולם: נימולים – ערלים" לפני השביעי באוקטובר, לא הייתי מתקוממת כך.[2]

ואולי עצם הפיתוי של השיר הוא מעין תחבולה, גילום של האסתטיקה של הרוע. שהרי חלקים מהרע תמיד מחופשים לטוב ומבקשים לפתות אותנו ללכת אחריו. אולי האסתטיקה מסמאת אותנו מלראות את הרע שהיא נושאת. היא מפייסת, מוסרת שלמות ויופי ובכך מכסה על הרע.

והרע מצוי בשיר הזה, מפורשות:

וְאֶת תַּהֲלוּכַת הָאַחֵר כַּלֵּה מֵרְחוֹבֵנוּ שֶׁלֹּא תֵּדַע אוֹתָנוּ עוֹד בִּקְסָמֶיהָ וּבִלְחָשֶׁיהָ
שֶׁלֹּא נִתְעַנֵּג עַל תְּחוּשַׁת הַהוֹגְנִים
שֶׁלֹּא נְבַקֵּשׁ אֶת טוּבֵנוּ בְּעֵינֵי אֲחֵרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה צִדְקֵנוּ נְעִימוּת הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בֶּחָזֶה
תֵּן בָּנוּ שֶׁלֹּא נִתְחַשֵּׁב בְּמַבָּטָם, וְשֶׁלֹּא נֵלֵךְ בִּמְסִבָּתָם, וְשֶׁלֹּא נֵחַד בִּקְהָלָם
וְלֹא נְצַקְצֵק שׁוּב עַל כַּהֲנָא וּגְבָעוֹת וּפָמִילְיָה.

הנה מסמן השיר את המוציאים לפועל של השקפתו: לה-פמיליה, כהנא ונערי הגבעות, על הגזענות, האלימות המשולהבת, זריעת פחד והכאוס שהם מבקשים. פגיעה בחפים מפשע הופכת באמצעות ההצדקה שנותן לה השיר לסגולה טובה, לחובה קדושה עטופה בהוד. השיר משכיח כי נקמה היא כוח שלוח רסן, יהיו קורבנותיו פלשתינים, אוהדי הפועל, להט"בים, שמאלנים, נוצרים או פמיניסטיות. בהרף מילה נהיה כאויבנו השפלים. צריך לומר: אזרחים ישראלים שאינם יהודים נעצרו כאשר התבטאו באופן מתון משמעותית מדברים אלה.[3] במילים אחרות, סביר שבמבט משפטי שיר זה יכול להיקרא כהסתה.

על קולטנים תרבותיים של שיר נקמה

מעבר להקשר המִיָדי, המשפיע על הקריאה בשיר, נראה שכדאי להצביע על הקשרים נוספים המאפשרים את הקריאה המתמסרת בו – כזו שאינה מזהה, גם בקריאה שניה, את הרע הגלום בו. יש לעמוד על הקולטנים, הרצפטורים תרבותיים לשיר הזה, הקיימים כיום בתוכנו.

האחד הוא הכמיהה המוכרת ל"אותנטי" המזוהה בעצם הסימון התרבותי של הקנאה כ"טבעית" ועל כן ראויה. הצייטגייסט של ימינו מעלה על נס את ההתמסרות להוויה "טבעית", רוח הנותנת דרור לדחפים נמוכים שבשעת סכנה ואיום זמינים לנו יותר מתמיד. רוח הזמן תופסת את הריסון והעידון, את ההומניזם והרציונליות, כבורגנות מערבית מלאכותית ומעושה – כאילו האנושיות נמצאת רק בזהות פרטיקולרית המתכנסת לתוך עצמה ואינה רואה כל זולת.

קולטן נוסף לשיר הוא כמובן המלחמה הקשה שאנחנו בעיצומה. הזוועה שמאחורינו והאיום שלפנינו מחברים אותנו מחדש להווייתנו הלאומית ומגבירים את ההזקקות שלנו לזהות זו. יש בהוויה זו כמיהה להִבלעות בשבט, בלאום, ב"אנחנו", תוך נכונות לוותר על אנושיות רחבה יותר. אכן, בעת משבר הלאומיות מעניקה פשר ותקווה, ובמובן הפשוט ביותר מאפשרת לנו חיים. אבל גלישתה של הלאומיות ללאומנות מפתה מדי. הנקמה – שהיא נגזרת של שבטיות – רובצת לְפִתְחָהּ, חושפת שיניים.

לאומיות זו מעורבבת כעת בשיבת המודחק של הווייתנו הגלותית, האימה והסכנה מאז השביעי באוקטובר נוכחות בעוצמה רבה. על רקע זה אפשר להבין את השיבה לקול האצ"גי, יהודי שרוב שירתו נכתבה מתוך אימת השואה ותודעה של גלות. השיר משכיח את כוחה של ישראל 2024, מדינה ריבונית עם תמיכה בינלאומית שצבאה חזק. נכון, היחס בין הפגיעוּת הגדולה לכוח העצום מבלבל, אבל הוא לא פוטר אותנו מאחריות להתנהל בתבונה מדינית ובאחריות מוסרית.

אינני מתכוונת לבטל את קיומו של רגש הנקמה ואפילו לא את חיוניותו לרגע הזה. אפשר לזהות כיצד הוא מדרבן את רוח הלחימה. לעומת דהרת הנקמה בשיר, אני נזכרת בתשובתו של מח"ט 401 בני אהרון לשאלה שנשאל בתוך שדה הקרב: "באת לנקום?", הוא נשאל, ועונה: "לא, באתי לנצח את החמאס. אבל יש תחושת נקמה. היא מאופקת, היא מכונסת".[4] המפקד לא מתבלבל, ומבחין בין הרתעה הקשורה בטקטיקה צבאית ומטרה מדינית ובין נקמה, יש אפשרות לתת לגיטימציה לרגש הנקמה בלי להעניק לו את תפקיד ההובלה.[5]

מסגרת השיר: קריאה אחרת

אמנם כל השיר הוא פניה לאלהים, והוא שזור בסגנון קבלי המתייחס לשמות קודש, כמו למשל השורות: "בְּאֵרִי (שברירי ברירי רירי ירי רי י) / הַיּוֹצֵא מִן הַפָּסוּק תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם / וּמֵאוֹתִיּוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשׁוֹת קְרַעְשָׂטָן", או התפילה על לוינס "וּבְתוֹכָם בִּנְךָ עִמָּנוּאֵל בֶּן אַבְרָהָם וְשָׂרָה לֵוִינָס" (השיוך שלו לאברהם ושרה ולא להוריו ויחיאל ודבורה, מרמז על פנייתו לאוניברסליות וההפקעה שלו משייכות לשרשרת הדורות היהודית). אולם למוטו שבראש השיר ולסיומו טון אחר. הם מעבירים את הקריאה לציר אנכי מובהק – לעמידה מול אלוהים – במנותק ממציאות אופקית. הם אוגדים את השיר בגוון שונה מזה של בתי השיר בליבתו. המוטו אומר כך: "לאהבות נפולות / יאמרו זה שלוש פעמים ויועיל לשכחה".

אהבות נפולות הוא מונח קבלי המניח שהגילום העליון של האהבה האלוהית משתקפת בעולם הממשי באופן עכור, נמוך וחומרי. כלומר, היא נפולה ממשמעותה האפלטונית המופשטת והטהורה. אזכור ה"אהבות נפולות" בראש השיר משמעו, אם כן, הענקת לגיטימציה והקשר דתי לסחי הלא-מוסרי שהשיר שטוף בו. הצירוף "יועיל לשכחה" שבא מיד לאחר מכן מציע בשפה המוכרת מספרי מנהגים סגולה להיעלמות/ היאלמות. האם מדובר בהיעלם הצורך בנקמה – או בשכחת הרוע שהיא מביאה איתה? נמען השיר יפרש אם הנפילה מתייחסת לתבוסה שמעוררת את יצר הנקם, או לנופלים, והאם השכחה היא הצעה לוונטילציה, איוורור של יצרי הנקם כדי להסיר אותם, או דווקא גיוס של הנקם כדי לְשַׁכֵּךְ את ההשפלה ולעמוד איתנים וגאים גם מול האובדן.

השיר מסתיים במילים: "הֱיֵה נָא עִמָּנוּ אַל נָא תַּשְׁלִיכֵנוּ בָּעֵת הַזֹּאת / וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טוֹבִים". מדובר במשפט שירי עמוס שתחילתו רומזת למילים מוכרות מתהלים ומתפילות הימים הנוראים, וסיומו הוא אלוזיה לסיומה של תפילה על הפרנסה בליל ראש השנה ויום כיפור במחזור הספרדי, ומשיאי התפילה בכלל. האם מדובר בתיאור הקתרזיס שתביא הנקמה, בסיכום המסמן את הנקמה כדבר הטוב והראוי? או לחלופין בפנִיָה לרחמי שמיים (בהקשר המחילה של יום כיפור) שמשמעה פניה מן ההשתלחות והתרת הרסן לאורך השיר, ושיבה אל אנושיות המכירה בחולשותינו וכפיפותינו לאלוהים, מלך חפץ בחיים?

האם מסגור זה של השיר מצדיק ומתקף או מפריך ומערער את מה שנאמר בתוכו? יתכן שיש בשיר הזמנה לקריאה כפולה. כזו שמעמידה – אולי – בסימן שאלה גם את הנכונות להשליך מאחורי גֵּוֵנוּ את התרבות המערבית, שניכר כי למשוררת דווקא קשר אינטימי עמה.

מרתה נוסבאום טענה כי בצד חופש דיבור, אומות ליברליות זקוקות לשירה במיטבה. "אנחנו זקוקים לשירת האהבה של אזרחים חופשיים, ושל חייהם הרעשניים והכאוטיים, שלעיתים מזעזעים בשונותם, שירה שמניחה מצע רגשי לחוקים ולמוסדות ראויים. בלעדיה, ערכים ליברלים הם, כמו שאמר המשורר וולט ויטמן, 'מילים מתות על נייר'".[6]

סיום

לקראת סיום אני קוראת שוב את השיר ונשארת בתהִיָה: עד כמה תלויה אמנות בהקשר של זמן ומקום, והמִילְיֶה אליו וממנו הדברים נכתבים? האם במרחק הזמן יאבד השיר מערכו הפואטי? האם הקריאה בו תשתנה, ואפשר יהיה לקרוא אותו כמפגש עם זעם-אין-קץ על חוסר האונים ולא כקריאה לאזרחי ישראל היהודים לפעולה אלימה? ימים יגידו. בינתיים, גם אני מתפללת על המוסר.

—