לעילוי נשמת החייל סמ"ר סימון שלומוב ז"ל וסמ"ר בוריס דונבצקי ז"ל שנפלו במלחמת חרבות ברזל
"לא ראית כלום בהירושימה" אומר השחקן ב'הירושימה אהובתי', בגאונות התסריטאית של מרגריט דיראס ושל הבמאי אלן רנה. בספרה 'חוויה נאלמת' של הפסיכאנליטיקאית קאתי קארות עוסקת המחברת בסרט הזה בהקשר הרחב של טראומה, פוסט-טראומה ועדות. לאורך הסרט תימה סמויה של בגידה. מי שמקים מוזיאון – בוגד. מי שטוען שהוא ראה – בוגד. ומצד שני המשך בו השחקנית מדברת, מתארת, מזמנת קטעי זיכרונות ותמונות, מלמדים שאנחנו כבר הסכמנו ללמוד על הירושימה מפיה, כי היא היחידה שהסכימה, שהושיטה לנו יד.
זה 'מלכוד מלחמה' – המצב שבו אם אתה בעורף אתה לא יכול להגיד שום דבר. אבל בעצם גם החייל הבודד המוצב בעמדה לא יכול להגיד שום דבר. למי יש בכלל זכות לכתוב על מלחמה? אירוע כמו האסון בהירושימה או כמו מלחמה הוא כל כך גדול, שלא ניתן באמת לעכל אותו. גדולתו ונוראותו כמו מייצרים מסך של קדושה, שלא מאפשר לומר דבר. כל מה שנגיד יצייר אותנו כבוגדים. האלטרנטיבה גם היא מפחידה: לשתוק משמעו לתת למלחמה לחלחל בדרכיה הרעילות הלאה לדור הבא, לעבור בכל נימי נפשנו כמו פלזמה רעילה, להסכים לעכל אותה בשקט.
אז בטרם יקומו האנדרטאות והמנציחים, דומני שאפשר לפחות לומר דבר מה על הדיבור אודות מלחמות, ואין לי ברירה אלא להזכר במלחמות עליהן שתקו ושותקים עד היום.
בשנים האחרונות הולכים ונפטרים אנשים אשר לחמו בקרבות מלחמת העולם השניה כחלק מן הצבא האדום. דומה שעקבותיה של המלחמה "ההיא" נעלמו. מוזיאון הלוחם היהודי טרם נפתח לציבור הרחב בישראל, וילדים ממשיכים לנסוע למסעות לפולין, לאושוויץ, בלי לדעת דבר על חצי מליון חיילים יהודיים שלחמו בצבא האדום. כ-120,000 מהם נהרגו בקרבות וכ-80,000 מתוכם נשבו ונרצחו בידי הגרמנים. יותר מ-160,000 לוחמים יהודים בכל דרגי הפיקוד זכו באותות הצטיינות ולמעלה מ-150 איש זכו באות ההצטיינות "גיבור ברית-המועצות" – אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בצבא האדום.[1]
האם לחמו כיהודים? האם נהרגו כיהודים? דומה שאת החברה הישראלית זה מעולם לא עניין. ראשונים לזלזול בני הדור השני והשלישי לעליית שנות התשעים. סומים מבחירה הרמנו גבה מול קשיש בעל מבטא המעוטר מדליות. ההירואיות, כך חשבנו, לא נועדה לנו. זכר החיילים שנלחמו נעלם ובכך הצטרף לזכרה הנעלם של שואת יהודי ברית המועצות, לבורות הירי.
העובדה שהמלחמה האחרונה, מאז השביעי לאוקטובר, מחזירה אותנו למלחמות ישראל – היא עניין מדובר מאד. חמישים שנה עגולות למלחמת יום הכיפורים, והנה גם עכשיו קול קורא לצאת מבתי הכנסת, חתן מחדרו וכלה מחופתה. כל מי שיכול. דומה להפליא ולהחליא ליום כיפור. ובמקביל, הכותרות זועקות: "זו מלחמת העצמאות השניה". לאיזה מלחמה חוזר מי שחוזר? באיזה מיתוס הוא נתלה?
אנחנו, יוצאי ברית המועצות, לא זוכרים את מלחמות ישראל העוצמתיות. אלו הגיעו אלינו רק על ידי מערכת החינוך. אמנם גם רוב הצעירים, החיילים, שנולדו כאן לא גדלו לתוך מלחמות גדולות מלבד לבנון השניה, אלא לסבבים ולמבצעים. אבל שהאזרח הישראלי הצברי, שאינו יוצא ברית המועצות, יחוש תחושה כמעט מוכרת, מבעיתה אך חזקה מאד, של חזרה לרגע גיוס אבותיו. לעומתו, מה מרגיש החייל העולה, זה שסבו או סבתו נלחמו במלחמת העולם השניה מן העבר של החזית הרוסית? יוצאי ברית המועצות בישראל נושאים, גם אם באופן עדין מאוד, את זכרונה של מלחמה אחרת, ואליה הם חוזרים בחודשים האחרונים.
זו לא הפעם הראשונה לתחושת דז'ה וו מטרידה זו. פלישתה של רוסיה לאוקראינה לפני שנתיים טלטלה עמוקות את קהילת יוצאי ברית המועצות בישראל. המחשבה שחיילים שלחמו יחד בצבאות בעלות הברית נלחמים כעת זה בזה היתה ועודנה מחשבה קשה מנשוא. התיאולוגיה הפוטיניסטית ועסקני התעמולה טענו באופן ציני שיש לחתור לדה-נאציפיקציה של אוקראינה. כך הפכו הנאצים למטבע לשון שגור ולשם פועל. הטוב והרע מתהפכים, ונדמה שרק בני הדור המבוגר יותר ידעו לומר "נו, צפינו את כל זה, ראינו איך פוטין עולה לשלטון".
עוד לא סיימנו לעבד את נוראות המלחמה באוקראינה, עוד לא התגייסנו לשיקום, לזכרון, להנצחה, עוד לא נכבשו חזרה כל המקומות, עוד לא נלחשה או נאמרה המילה "סליחה", ובתוך כל זה באה עלינו מלחמה נוראה משלנו. מלחמה מקומית כל כך, וצורבת. מפתיעה ורצחנית. חשבנו שמרגע שהתפרק מסך הברזל נגמרו הדיקטטורות, כפי שחשבנו שמאחר ונלמדו לקחי השואה, כבר לא ירדפו יהודים רק בשל יהדותם.
הפעם נפלנו עם האף אל תוך ההיסטוריה, אותה היסטוריה שרצינו שתישאר כלואה בכד הקטן כמו שד. שרצינו ללמוד ולהתפלפל ולהתווכח עליה, אבל בשום אופן לא להבלע על ידה. זה משפיע עלינו השפעה נוראה, לפעמים כבר פואטית. חבריי המגויסים קוראים בזמנם הפנוי ספרות מופת, רק ספרות מופת. ארון הספרים שלי מתרוקן כי הם לקחו את האמן ומרגריטה ואת האחים קראמאזוב. הם גויסו להלחם בעזה, ומחפשים מילים גדולות.
בתוך הצער הצורם, האבל, אי הודאות, החשבון הפתוח מן המלחמות הקודמות – אני תוהה אם ליוצאי ברית המועצות בישראל יש חוט המחבר אותם למלחמה. כוונתי למלחמה בתור נושא נורא, כלל אנושי. דווקא דרך החייל הבודד בצבא האדום, דווקא משום שלחם לא בתור "יהודי" אלא בתור אדם.
אין מנוס מלדמיין את המאכל המסורתי הכבד 'ריבה פאד שובי', рыба под шубой, המורכב מתרכובת סלטים כבדים זה מעל זה, כשתחתיהם דג מלוח. המלחמה הזאת היא כמו שכבה של מאכל בלתי מזוהה שנמעך על גבי צלה של יום כיפור, אבל הוא יכול גם להיות שכבה עבה וסמיכה עליה מועכת בכל כובדה מלחמת העולם השניה.
לצד האתוס של תיזת "זו מלחמת העצמאות השניה", צריך להיות אתוס נוסף – המלחמה כדבר שיש לשאת אותו בתור בני אדם. לשאת את עצם "עת המלחמה" הזו שבאה והתרגשה עלינו. לא באופן רומנטי, נוסטלגי, מתוך התענגות שקרית על הירואיות. אלא בפקחון הזוכר את הבלוקאדה, (המצור על לנינגרד) את מחסור הגברים, את שריטות הנפש של השבים והשבות משדה הקרב.
ועוד דבר אנחנו זוכרים בצרימה: את השכחה. את הוטרן הבודד שהולך לעולמו בדירה זעירה בקריית אתא, ליאוניד ברנשטיין, גיבור מלחמה שצ'רצ'יל עצמו שיבח את המבצע שלו. ברנשטיין מתקשר לעיריית קרית אתא, מבקש שיתקינו לו מעלית או יסייעו לו עם הדיור. הוא כבר לא יכול לעלות מדרגות. אנחנו זוכרים גם את השתיקה הרועמת בבתי הספר הסובייטיים בכל הנוגע לחייל היהודי. אותו אחד שלחם שכם אל שכם, 'כל העמים התאחדו'!, ולאחר מכן נאסר בשנות החמישים על לא כלום.
המלחמה היא פיצוץ תודעתי, בולע כל מילה. ביום שאחרי, כשהכל יעובד, תחל מלחמת הנרטיבים הגדולה, ובתוכה אני יודעת: אם לא נדבר, ואם לא נעז למשוך חוט של תקווה מן החייל היהודי האלמוני במלחמת העולם השניה, הסיפור שלנו ישכח שוב.
[1] https://www.yadvashem.org/he/holocaust/about/combat-resistance/jewish-soldiers.html#narrative_info
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
