תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

לאן נעלם משה מההגדה של פסח?

בפסח אנחנו יכולים כבר לדבר אפילו בנוסטלגיה על יציאת מצרַים. ד"ר אלסנדרה מנדלבום קופייב טוענת שהחירות קשורה מהותית לדיבור, ושואלת: מה כדאי ללמוד דווקא מהגמגום של משה, שנותר מחוץ להגדה?
ד"ר אלכסנדרה מנדלבום קופייב היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, פוסט-דוקטורנטית במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן ומלמדת באוניברסיטת בן גוריון. מחקריה עוסקים בהתפתחותה של חסידות ברסלב ובמפגש בין הסטוריה ותיאולוגיה. מובילה יחד עם ד"ר קרא איוואנוב קניאל את הסמינר המחקרי 'עד הנה' העוסק ביהדות ברית המועצות. צילום: אלבינה קולן

בסרטון השני בסדרת הוידאו "שכחו אותי בהגדה", חוקרות וחוקרים ממכון הרטמן שואלים איזה טקסט חסר היום ב"הגדה של פסח"? וחוזרים לרעיונות וכתבים שבעיניהם היו יכולים להתווסף לטקסט הקאנוני של החג.

בסרטון השני ד"ר אלכסנדה מנדלבום קופייב בודקת את מקומו של הדיבור בעיבוד חוויות קשות, ושואלת: היתכן שמשה נעדר ממקומו הטבעי והבולט בהגדה בשל הגמגום שלו?

לאן נעלם משה בליל הסדר? ילדי הגן אולי שרים על משה התינוק ששט בין קני הסוף, אבל בהגדה של פסח הוא מוזכר רק פעם אחת, בציטוט שמוזכר, הייתי אומרת, קצת על הדרך. וזה עוד לילה של סיפורים, לילה שלא מפסיקים לדבר בו, לילה שמדבר על יציאה לחירות של עם שמשה הנהיג, אז איפה הוא?

בעיניי חירות קשורה באופן מהותי לדיבור. ספר הזוהר מתייחס לזה ואומר "בוא ראה, כנסת ישראל – כשהיא בגלות הקול מסתלק ממנה, הדיבור נשתתק ממנה". הזוהר צודק. השתיקה, יש בה מן הגלות. או באופן פסיכולוגי, חוסר היכולת לדבר על הדברים הוא סימן שאתה עוד נמצא בתוכם, קצת כלוא. עוד אין לך את הפרספקטיבה.

פסח זה החג שבו אנחנו יושבים כבר חופשיים ומתענגים על הנוסטלגיה, על איך יצאנו ממצרים ואיך ניצחנו את המצרים. לעומתם, משה המגמגם, הלא כל-כך מדבר, נשאר קבור בדרך לארץ ישראל. הוא לא שייך.

בפסח הזה אני חושבת על אוכלוסיות שקולן עוד לא נשמע, שסיפורן עוד לא סופר ועוד מחכה לגאולת הדיבור. אני חושבת על הכינוי שנתן אלי ויזל ליהודי ברית המועצות "יהודי הדממה" והיום אני גם יודעת לומר שזו לא דממה מהותנית, של אנשים דוממים מטבעם, אלא זו דממה היסטורית שנגזרה על אנשים במציאות לא נורמלית. ואני יודעת לומר שהדממה הכי גדולה היא בין אדם לעצמו, חוסר היכולת לספר בעצמנו ולעצמנו את הסיפור שלנו. גאולה היא גם היכולת לדבר אבל גם האפשרות שיהיה מי שישמע. מדינת ישראל הייתה אמורה להיות המקום הזה שבו יהודים יכולים לדבר, יכולים להיות הם עצמם.

ואולי, אחרי הכל, כדאי לתת מקום לא רק לדיבור, אלא גם לגמגום. כשהזוהר מדבר על הגמגום של משה הוא מתייחס אליו כשילוב בין דיבור לשתיקה. סוג של גם וגם. או במילים אחרות – זה לא באג, זה פיצ'ר. זו היכולת להיות שניהם גם יחד. אולי כדי שהחברה הישראלית תוכל להכיל בתוכה יותר קולות, היא צריכה גם להכיל יותר מרווחים, יותר שתיקות, יותר גמגומים.

עוד בסדרת "שכחו אותי בהגדה":

מי בעצם כופר בעיקר? אחד העם היה מסכים עם כותבי ההגדה של פסח
מדוע ההגדה של פסח לא קוראת לביטול העבדות מן העולם?

סדרת "עושים סדר" מפסח תשפ"ב

ד"ר כוכב אלקיים לוי:  מי זו "היא" שעמדה לאבותנו?
שירה בן סימון שיינפלד: לפעמים השאלה חשובה יותר מהתשובה
ד"ר אילון אדלשטיין: מצה זו שאנו אוכלים היא מכונת זמן יהודית
אביטל כהן-ברנר: לפעמים הקול הפשוט הוא העיקר
הרב דני סגל: עוד קושיה אחת

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics