תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מחיקה תרבותית בת שלושה דורות: דיוקנה של קהילה אילמת

איך הפכה הקהילה היהודית בברית המועצות, שממנה באתי, לרבבות מהנדסים ופסנתרניות שמצטטים את פושקין ולרמנטוב, ולא יודעים את שמע ישראל? ומה בכל זאת נשמר אצלנו?
נעים מאוד: משפחת מירמן, הסבא והסבתא של אבא שלי
נעים מאוד: משפחת מירמן, הסבא והסבתא של אבא שלי
משתתפת בסמינר: "עד הנה: סיפורה של יהדות ברית המועצות לשעבר"

לפני שלושים שנה בדיוק קיבלה ישראל את פני בחיבוק חם והביל, בשדרות של עצי דקל (שלפני זה חשבתי שצומחים רק באי בודד), בריחות, קולות וצבעים שונים לחלוטין מאלו של נוף ילדותי. הורי הגיעו לפה כזוג צעיר, עם שתי ילדות קטנות. אני הייתי בת 6 ואחותי בת 11. היום, כאמא לילדים בגילאים האלה, אני מבינה את משמעות הצעד שעשו הוריי, את המחיר האישי והמשפחתי ששילמו. מרגע שהגענו לפה התפצלה דרכנו לארבעה שבילים – כל אחד מאיתנו היה צריך לשרוד ולכל אחד הייתה הדרך שלו לעשות זאת.

בכיתה א', בבית הספר היהודי במוסקבה, היו ארבע בנות בלבד. בישראל הצטרפתי לכיתה בת 35 ילדים בעיצומן של ההכנות למסיבת סיום השנה. אני זוכרת את החודשים האלה, שבהם הרגשתי כמו בצוללת. הכל סביבי זז בהמולה ובערבוביה אבל אני הייתי כמו מתחת למים, מסוחררת, כבדה. לא מבינה את הקולות שסביבי, לא תופסת את הקצב.

לא דיברתי במשך שנה. מחוץ לבית הייתי אילמת. רק בסוף כיתה ב', כשהרגשתי שספגתי מספיק עברית כדי לדבר באופן שוטף, התחלתי פתאום לדבר. יש שיגידו שלא הפסקתי מאז.

כל שנות ילדותי והתבגרותי הושקעו במשימה אחת: להתערות, להיטמע, להיות ישראלית, לנתק את חבל הטבור ולהיוולד מחדש מאדמת הארץ. הייתי חדורת מטרה והסתכלתי קדימה. רק קדימה. השלתי מעצמי כל זכר למוצא שלי, שייפתי את העברית שלי כך שתהיה צחה יותר מכל אלו של חברותיי הישראליות והפסקתי לדבר רוסית. הצטיינתי בהיסטוריה, תנ"ך מחשבת ישראל וספרות – כל מה שנראה היה לי שישראלי צריך לדעת. היה לי חשוב ללמוד ולהבין את ההלכה היהודית, הקפדתי על קלה כחמורה ולימדתי את עצמי להתפלל (והאמינו לי, זו הייתה לא משימה קלה ממרומי עזרת הנשים).

צעדתי במסלול הדתי-לאומי הקלאסי: בני עקיבא, הדרכה, התנדבות, שירות לאומי, מדרשה, אוניברסיטת בר-אילן. קדימה קדימה קדימה. לא יכולתי להרשות לעצמי לעצור, להאט את הקצב, להביט לאחור. אולי חששתי להפוך לנציב מלח.

רק לאחרונה, כשילדיי השזופים כבר עברו את הגיל שבו אני עליתי לארץ, הרשיתי לעצמי להאט קצת, לעצור, להסתכל פנימה ואולי אפילו להציץ לאחור ולא להיפגע. בשנים האחרונות התפייסתי עם הזהות שלי. המוצא שלי הפסיק לאיים ולהכביד עליי. להפך, הוא קרא לי בקול מתוק, ביקש להתיידד איתי, ואני החלטתי לפנות לו קצת מקום. הרגשתי בשלה להכיל זהות מורכבת יותר.

קהילה שיהדותה נשללה ממנה פעמיים

בשנה האחרונה זכיתי להשתתף בסמינר נהדר במכון הרטמן, יחד עם חבורה מופלאה ומגוונת של יוצאי בריה"מ המבקשים לתת תהודה לסיפור – או אולי, לסיפורים – של הקהילה היהודית הענקית הזו, שיהדותה נשללה ממנה פעמיים: פעם אחת בידי השלטון הקומוניסטי, ופעם שנייה בישראל, שבה אנו נדרשים להוכיח את יהדותנו שוב ושוב, ונחשדים תמידית כמי שאינם יהודים או אינם יהודים דיים.

הסמינר הוא כמו חפירה ארכיאולוגית בשבילי. מצאתי את עצמי מנפה בכברה את חולות הנפש, מסננת את שברי הזהות, מנקה מהם את האבק במברשת רכה, מחברת פיסות חרס, משחזרת כלי שניתץ לרסיסים.

פתאום הבנתי שהריצה קדימה וההסתערות על החברה והתרבות הישראלית סייעו לי "לכבוש" את הארץ, אבל שכחתי מאין באתי ולא עצרתי לרגע לשאול. למעשה לא ידעתי דבר על ברית המועצות, על יהדות ברית המועצות על משפחתי ועל הוריי. סיפרתי לילדיי סיפור שהתחיל ב-1992, אבל יהדות ברית המועצות לא התחילה בפרסטרויקה של גורבצ'וב או בנחשול העלייה של שנות ה-90.

עלינו להסתכל אחורה כדי להבין איך הפכה אחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה למאות אלפי מהנדסים ופסנתרניות שקוראים להם בוריס וסבטלנה, שהיהדות היא הלאום שלהם אך אינה אורח חייהם, שאינם יודעים להגיד "שמע ישראל" אבל יודעים לצטט בחרדת קודש פושקין ולרמנטוב. לאן נעלם אלוהים? איפה חגי ישראל? מה קרה לסיפורי התורה? איך הגיעו היהודים הללו מהשטעטל למוסקבה ולסנט פטרסבורג? ולמה נכד של יהודי מבריה"מ נכלל בחוק השבות?

"המחיר הכבד ביותר שהוריי שילמו היה בכך שבעתיד הישראלי שהם העניקו לי, להם עצמם לא נשאר מספיק מקום"

יצאתי אפוא לערוך לעצמי בירור יהדות. ללמוד מאיפה באתי לפני שיהיה מאוחר. הרגשתי שאני חייבת זאת לא רק לעצמי ולילדיי אלא קודם כל להוריי שהקריבו כל כך הרבה כדי שאני אקבל את העתיד שהם רצו לתת לי. המחיר הכבד ביותר שהם שילמו הוא שבעתיד הישראלי הזה להם עצמם לא היה מספיק מקום.

כל ילדותי הם לא יכלו להבין את תחומי העניין שלי, לא יכלו להיות שותפים באמת לחיים החדשים שלי. גם אם הבנו אחד את השני, לא היתה לנו שפה משותפת של ממש – אני חלמתי בעברית והם ברוסית. לא אהבנו באותה שפה, לא הערכנו באותה שפה, לא הודינו באותה שפה, ולא התגעגענו באותה שפה. הדפתי את הניסיונות של הוריי להעניק לי חינוך רוסי טוב, שנאתי את פושקין, השתעממתי בפילהרמונית, לא התאמנתי בפסנתר, לא רציתי את מה שהיה להם להציע, לא שאלתי על העבר, והם לא סיפרו.

סבתא וסבא רבא

לפני כמה שבועות הלכתי עם אחותי לפגוש את דודה חנה, בת דודה של אבא שלי, אישה בת 87 שזוכרת את ימי ההולדת של כל קרובי המשפחה שלושה דורות אחורה. בור סוד שאינו מאבד טיפה.

והנה, נעים מאוד, משפחת מירמן, הסבא והסבתא של אבא שלי.

נעים מאוד: משפחת מירמן, הסבא והסבתא של אבא שלי
נעים מאוד: משפחת מירמן, הסבא והסבתא של אבא שלי

בתמונות למעלה מופיעים סבא רבא שלי ר' דוד יענקלביץ' מירמן, וסבתא רבא שלי חיה אדל גירשבנה. הזוג בשורה הראשונה משמאל הם סבא שלי גרגורי דוידביץ' גורביץ' וסבתא שלי גינדה דוידבנה. הילד בקדמה הוא אבא שלי, הילדה היא דודה חנה. התמונה צולמה בחתונה משפחתית.

בסוף המאה ה-18 נאסר על יהודים בשטח האימפריה הרוסית להתגורר בערים והם הוגלו ל"תחום המושב" – יישובי הספר בבלארוס, אוקראינה, ליטא ופולין. על יהודים נאסר ללמוד באקדמיה והם לא הורשו לעסוק בחלק מהמקצועות. סבא וסבתא רבא שלי חיו בתחום המושב, בעיר פלוצק בבלארוס. הם היו אנשים מאוד דתיים. דודה שלי זוכרת את סבא שלה הולך עם כיפה מניח תפילין ומתפלל. היו להם תשעה ילדים, השנייה שבהם היא סבתא שלי, גינדה. למשפחת מירמן היתה חנות בדים מצליחה והם חיו ברווחה כלכלית יחסית.

בנותיו של סבא רבא שלי הורשו ללמוד בגמנסיה, מפני שהוא היה חייל במלחמת העולם הראשונה. כך קיבלה סבתא שלי השכלה עוד לפני המהפכה הקומוניסטית ולפני שרוב הילדים היהודים זכו לכך. העובדה הזו תציל בהמשך את המשפחה מהגורל המר של רוב יהדות בלארוס.

אחרי המהפכה הקומוניסטית (1917) הוחרמה החנות שלהם. המצב הכלכלי הידרדר. אך בשנת 1921 החלה מדיניות כלכלית קצת יותר מקלה: הנא"פ –  "המדיניות הכלכלית החדשה". זו הייתה מדיניות כלכלית מבוקרת שלנין הנהיג במשך מספר שנים אחרי המהפכה כדי למנוע מרד של האיכרים וקריסה כלכלית של ברית המועצות. בתקופה זו נפתחה מחדש החנות, אבל  אחרי מות לנין וביטול המדיניות, היא נבזזה והולאמה.

דודה שלי זוכרת כיצד נכנסו אנשי המפלגה הקומוניסטית אליהם הביתה, בזזו ולקחו מכל הבא ליד. אפילו את נעליה של אחותה הקטנה של סבתי חלצו מרגליה בעודה בזרועות אמה.

בזמן הזה הבנות הגדולות כבר היו אקדמאיות, ונשלחו לעיר גורקי, (ניז'ני נובגרד היום), ואחרי הלאמת החנות עברה המשפחה כולה בזכותן לגורקי, וכך ניצלה מבורות ההריגה בתקופת השואה. רוב בני המשפחה היו עדיין מאוד מסורתיים, ככל שהדבר התאפשר תחת המשטר הקומוניסטי. הם עבדו בגורקי ככורכים, למשל, מפני שניתן היה לבצע את העבודה מהבית וכך להימנע מעבודה בשבת (תוך השלמת הפער ביום ראשון).

למעשה, בדור של סבתא שלי כולם היו מאוד מסורתיים. בכל שנה חגגו את ליל הסדר, הכינו קניידלך וגפילטעפיש ולפעמים היו משיגים מצות מלנינגרד או מוסקבה, שהיו נשלחות עם מישהו ברכבת. הייתה להם הגדה שאחד האחים היה קורא ממנה.

כל הילדים נישאו רק ליהודים, בחופה וקידושין יהודיים. נישואין מעורבים לא באו בחשבון. החופות נערכו בסתר, בחוג המשפחה המצומצמת ובמעמד רב, ואחר כך נערכה גם חגיגת נישואין אזרחיים עם אורחים. כך נישאה גם סבתא שלי. בדור הבא כבר לא ערכו חופות יהודיות. דודה שלי היתה הראשונה שנישאה ללא חופה כי בעלה, שבא גם הוא ממשפחה יהודית מסורתית, היה חבר במפלגה הקומוניסטית (חברות שרק היא אפשרה להתקבל לרוב מקומות העבודה).

אחד האחים של סבתי, חצקל (יחזקאל), שהיה מאוד דתי, גויס עם תחילת מלחמת העולם השנייה לצבא האדום ושובץ כאפסנאי. עדיין, גם שם הקפיד לא לכתוב בשבת. חבר שתפקד למענו כ"גוי של שבת" היה ממלא את המסמכים וחותם בשמו בשבתות. כשאחת הביקורות גילתה שהוא לא חתום על המסמכים הוא נענש ונשלח לחזית, לפלוגות העונשין, ללא שום הכשרה או ציוד ראוי. חצקל נהרג ב-1.8.42. הוריו לא ידעו על מותו וחיכו עד יום מותם שיחזור הביתה.

אח אחר, חיים, נכשל במבחן המסכם במתמטיקה בכיתה ד', ולבושת המשפחה נשאר כיתה. ככה ניצלו חייו: כל בני המחזור המקורי שלו סיימו את כיתה י' בתחילת המלחמה, גויסו ישירות לחזית, ואף אחד מהם לא חזר. חיים סיים שנה מאוחר יותר, נשלח לאקדמיה צבאית וגויס כקצין תותחנים. הוא לחם עד סוף המלחמה, הגיע עד ברלין, וחזר עם אות הכוכב האדום ומדליות נוספות.

סבתא רבתא נפטרה ב-3.10.1944 וסבא רבא בדיוק שנה אחריה, באותו תאריך בשנת 1945. עד למפגש שלי עם דודה חנה, כל השנים לא יכולתי לדעת שבני השני, ניר, נולד בדיוק בתאריך מותם: 3.10.2011.

קהילה יהודית אילמת

סבתא שלי לא הורשתה ללמוד רפואה בגלל יהדותה והפכה לכלכלנית. ברוסיה הקומוניסטית הוצבו העובדים לעבודה ומגורים בידי המדינה ולפי צרכיה. בשל הצטיינותה נקבע כי סבתי תעבוד במוסקבה. כך עברה המשפחה של אבא שלי למוסקבה, בעוד שרוב אחיה של סבתא נשארו בגורקי. לסבא וסבתא שלי נולדו שלושה בנים: מארק, איליה (אליהו) ואבא שלי, דוד, הקרוי על שם שני הסבים שלו. כולם נימולו אף שנולדו בתקופת סטאלין.

סבתא שלי עבדה ב"תא דואר מס' 19" – למקומות שהיו קשורים לק.ג.ב לא היתה כתובת רשמית אלא רק תא דואר. סבא שלי גרגורי דוידביץ' גורביץ, לחם במלחמת פינלנד ולאחריה עבד בתעשייה האווירית. מקומות העבודה שלהם אילצו את סבי וסבתי להיזהר עוד יותר בכל הנוגע לאורח חייהם היהודי. בזמן שהמשפחה בגורקי המשיכה לקיים בסתר חלק מהחגים, בבית של אבא שלי במוסקבה כבר כמעט לא ציינו אותם.

 

אבא שלי הכיר שלושה חגים: פסח, שבו סבתא שלי לפעמים הצליחה להשיג מצות שנאכלו לארוחת ערב ללא טקס מיוחד. פורים, שעליו אבא שלי ידע שהוא חג שמח ושסטלין מת בחג זה (סיפור המגילה או מנהגי החג לא היו מוכרים לו). ושמחת תורה, שבו היו הצעירים מתכנסים בבית הכנסת הגדול במוסקבה ל"מסיבת" הקפות שניות ומנצלים את ההזדמנות למצוא כלה יהודיה טובה. רק לאחר מותה של סבתא שלי מצאנו קערת סדר שאותה שמרה במחבוא כל השנים, למרות הסכנה. אבי מעולם לא ראה אותה שכן מעולם לא נערך בביתו ליל סדר.

ניתן לומר שהמשפחה של אבא שלי, תשעת האחים והאחיות לבית מירמן, חיו חיים יהודיים מלאים. לא היתה להם קהילה יהודית אבל הם היו חלק מחברה יהודית מובהקת, עם חיי רוח עשירים, למדנות אקדמית וערכים משפחתיים. הקיום היה יהודי מאוד גם כשהיה חילוני לחלוטין. היהודים תמיד ידעו מי מהשכנים או מחבריהם לעבודה הוא יהודי. היתה זאת קהילה אילמת, קהילה ללא התקהלות, שהתקיימה בתודעה של חבריה.

לשרוד מחיקה תרבותית

הסיפור המשפחתי הפרטי שלי מדגים את דעיכתם של החיים המסורתיים של יהדות ברית המועצות, את הצלחת הקומוניזם במחיקת הפרקטיקה היהודית, הוצאת האל אל מחוץ לחוק והפיכת הדת לעבירה פלילית. אני ואחותי כבר נולדנו לתוך חיים יהודיים אזרחיים לחלוטין. אחותי מספרת שכלל לא ידעה שאנחנו יהודים עד שלא רשמו אותה לבית הספר היהודי בשנת 1990, כשנושא העלייה עמד על הפרק.

"סעיף הנכד בחוק השבות פונה לסבא רבא שלי, שראה את היהדות של ילדיו הולכת ודועכת, ואומר לו: אל תדאג, אנחנו זוכרים את חסד נעוריך, ואנחנו מחכים לנכד שלך"

הסיפור שלנו – הדומה לשל משפחות רבות אחרות – מדגים גם את ההצדקה ההיסטורית והמוסרית לחוק השבות. סעיף הנכד בחוק השבות פונה לסבא רבא שלי, שישב מאחורי מסך הברזל וראה את היהדות של ילדיו הולכת ודועכת, ואומר לו: דוד יענקלביץ' אל תדאג. אנחנו זוכרים אותך, את חסד נעוריך, לכתך עטור בטלית ותפילין בארץ זרה וקפואה. אנחנו זוכרים את ילדיך שעוד הכירו את מסורת בית אבא, ואת נכדיך שידעו על קיומם של שלושה חגים בלבד. אנחנו זוכרים את הנכד שלך ומחכים לו, ואף על פי שיתמהמה, בכל זאת נחכה לו.

אותו נכד הוא אבא שלי, שכבר לא היה לו מה להוריש לבנותיו מבחינה יהודית. לא היו לו זיכרונות או מסורות שיוכלו למלא בתוכן את היהדות שלנו מעבר לערכים של תרבות, ספרות, בלט, אומנות, ובשלב מתקדם יותר – גם ציונות ועליה.

את הבחירה שלי בחיים דתיים אני מרגישה היום כסגירת מעגל, כמפגש מחודש עם דוד יענקלביץ וחיה אדל גירשבנה, שהסבו לשולחן הסדר בעיירה פלוצק עם תשעת ילדיהם בתחילת המאה הקודמת. אמנם ב-1992, בדרכנו לארץ, החרימו לנו בשדה התעופה ברוסיה את קערת הסדר שלהם, אבל ב-2022 הרגשתי כאילו הם מסבים איתי בשולחן הסדר. סיפרתי לילדי איך דוד חיים ניצל בזכות כישלון מפואר במתמטיקה, ואיך בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, גם אם שילטון רודני מוציא אותו מחוץ לחוק.

זה הפרק שעלינו לספר כדי שהחברה הישראלית תבין מאיפה באנו ומהי יהדות ברית המועצות. גם אם זוהי יהדות שאינה מתפקדת על פי ההלכה, היא יהדות איתנה ששרדה את לנין ואת סטלין, הצליחה להתקיים למרות מחיקה תרבותית בת שלושה דורות. היהדות הזו שבה לאדמתה והיא תשרוד ותשגשג פה, גם אם יטילו בה דופי.

קצת חבל שלקח לי 30 שנה להכיר את סבא וסבתא שלי, ומזל שהספקתי. מזל שההורים שלי חיכו בסבלנות עד שאשאל. וכמה יפים וצעירים היו ההורים שלי לפני 30 שנה, איך לא ראיתי את זה, לא ראיתי אותם.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics