את ראש השנה לא חוגגים בין דצמבר לינואר, והנובי גוד הוא חג מלאכותי שמביא לארצנו מנהגים זרים המשחיתים את הדת והמסורת.
דברים בסגנון הזה מוכרים היטב לכל מי חי בישראל בת זמננו. ולא חסרים ישראלים – לאומנים דתיים אך גם אנשים מציבורים אחרים, סובלניים יותר – שהדברים הללו גם מעוררים אצלם הזדהות נלהבת יותר או פחות. אבל מסתבר שגם בעניין הנובי גוד, ישראל פחות מיוחדת משאנחנו נוטים להניח. והדברים שהבאתי כאן – גם אם לא בציטוט ישיר – נאמרו בארץ אחרת ובתקופה אחרת. הארץ הזו היא לא אחרת מאשר האימפריה הרוסית, והזמן – מאתיים ואף שלוש מאות שנה לפני תקופתנו.
כן כן: הנובי גוד – החג הביתי, שהיה חלק בלתי נפרד מלוח השנה הסובייטי – נתפס פעם גם ברוסיה כחג זר ומוזר. וגם ברוסיה – כמו בישראל – הוא ייצג מעבר בין-תרבותי שסימל בו בזמן ופתיחות-יתר המעוררת את חרדות השמרנים. למרות הופעתו המאוחרת, סיפורו של הנובי גוד הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של רוסיה המודרנית. במובן הזה חג השלג והאשוח דומה במשהו ליהודים דוברי הרוסית: גם הם הופיעו באימפריה הרוסית בשלב מאוחר יחסית, וגם הם הפכו לחלק בלתי נפרד מתולדותיה בעת החדשה. וכך אפשר לספר את סיפורו של הנובי גוד גם כסיפורה של האימפריה הרוסית, וגם כסיפורם של היהודים דוברי הרוסית, ומתוך כך – גם כחלק מהמורשת של יוצאי ברית המועצות בישראל. את השילוב המרתק והפתלתל הזה אני רוצה לתאר במאמר הקצר הזה.
הנובי גוד הוא אם כן מקרה מובהק של ייבוא תרבותי. ראשית דרכו של החג הזה ברוסיה לא נבעה מהשפעה תרבותית כללית – אלא מצעד מושכל ומלאכותי. פטר הגדול, (1672-1725, שלט בשנים 1682-1725), הצאר שהפך את רוסיה לאימפריה ואת עצמו לאימפרטור, ופעל להנחיל למדינתו תרבות וטכנולוגיה מערביים – הוא שקבע שיש לחגוג את השנה החדשה בתאריך המקובל במערב אירופה. ראש השנה הרוסי המסורתי כלל לא נחוג במועד זה, אלא בתחילת מרץ ומאוחר יותר בתחילת ספטמבר, והחג החדש, שהיה חסר שורשים מסורתיים, לא הפך לחלק חשוב מלוח השנה העממי. הוא אמנם צוין לעיתים במסיבות או באירועים משפחתיים, אבל לא קיבל מעמד כלל-עממי דומיננטי. שוליותו היחסית נבעה מכך שהוא נחוג בעיקר בקרב חוג האצולה ותושבי הערים, כלומר כלל לא היה כלל מוכר לרוב רובם של תושבי האימפריה. וגם כאשר ציינו אותו, הוא נבלע ברצף החוגים הנוצריים של שלהי דצמבר ותחילת ינואר, ובראשם חג המולד.
כפי שחג הנובי גוד עצמו היה בגדר שאילה תרבותית מהמערב, כך גם אחד המנהגים המזוהים עמו – הצבתו וקישוטו של עץ האשוח. לפני אמצע המאה התשע-עשרה, הצבת עץ אשוח לא הייתה נהוגה ברוסיה – לא בהקשר של הנובי גוד ואף לא בהקשר של חג המולד. המנהג החל להשתרש רק החל בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, ואף נתקל בהתנגדות מסוימת – בין היתר מצד הכנסייה הרוסית, שראתה בעץ מנהג זר העלול לפגוע במסורות חג המולד הפרבוסלביות. האתנוגרפית ילנה דושקצ'קינה, החוקרת המובהקת של תולדות הנובי גוד, מספרת שהיו אנשי כנסייה שביקשו באותה עת "לדחוק" את האשוח אל הנובי גוד – שהיה בעיניהם ממילא חג זר ובלתי חשוב – כדי לשמור על טהרתו של חג המולד הפרבוסלבי. אולם הנובי גוד ועץ חג המולד התחברו בסופו של דבר מבלי שאנשי הכנסייה נאלצו לטרוח; מה שלא עשתה הכפייה הכנסייתית עשתה העצלנות האנושית, יחד עם ההתלהבות מהריח העז, המשכר, שהפיצו האשוחים בבתים. למרות שהוצבו במקור רק לרגל חג המולד, הם נשארו לרוב בבתים במשך הימים והשבועות הבאים – והפכו אט אט מזוהים עם תקופת חגי החורף בכללותה. כך הונח הבסיס למהפך שיתרחש לאחר מהפכת אוקטובר 1917: סילוקו של חג המולד מלוח השנה המקובל, ניתוק עץ האשוח מההקשר הדתי הנוצרי, והתגבשותן של מסורות הנובי גוד הסובייטיות.
צריך לומר שעוד בגלגולו הטרום-סובייטי, לפני 1917, הופך הנובי גוד למנהג המוכר גם לחלק מיהודי האימפריה הרוסית. אמנם האשוח נתפס עדיין באותה עת כסממן נוצרי מובהק, אבל ציון הנובי גוד כערב השנה החדשה הפך לחלק מהחיים של מי שעברו להתגורר בערים הגדולות והיו שותפים לתרבות העירונית הרוסית. אין הכוונה רק ל"מתבוללים" מובהקים אלא גם לאנשים שהיו פעילים ביצירתה של התרבות היהודית המודרנית. לראיה, אזכורים של הנובי גוד אפשר למצוא גם בכתביו של הוגה לאומי כשמעון דובנוב, ואפילו בדבריו של המשורר העברי הלאומי-ציוני הבולט של ראשית המאה העשרים – חיים נחמן ביאליק. משמעותית ביותר היא העובדה שאנשים אלה, שעסקו בחיזוקה של התודעה הלאומית היהודית והתנגדו באופן שיטתי לאסימילציה, ואף פסלו במפורש את האפשרות לוויתור על הדת היהודית כמרכיב חיוני במערכת הזהות היהודית המודרנית, לא ראו בנובי גוד בגדר "עבודה זרה" תרבותית. הגישה הזו מעידה על כך שהחג נתפס עוד לפני המהפכה כבעל מאפיינים "נייטרליים", כלומר לא דתיים-פרבוסלביים או רוסיים-לאומיים, שאין מניעה לראות בו נקודת ציון אישית ומשפחתית.
הנובי גוד היה אמנם קיים לפני 1917, הוא לא היה אותו חג מרכזי שהכירו תושבי ברית המועצות לקראת סופה של המאה העשרים. דרכו אל התהילה החלה רק לאחר עלייתם לשלטון של הבולשביקים ומעמדו החדש, הדומיננטי, עומד בקשר הדוק למערכת האידיאולוגית ולמדיניות התרבותית של המשטר הסובייטי. מעמד זה החל להתפתח רק כשני עשורים לאחר מהפכת אוקטובר. הדבר יישמע אולי מפתיע, אבל בשנים הראשונות לאחר המהפכה, תחת משטרם האתאיסטי של הבולשביקים, עמד עדיין הנובי גוד בצילו של חג המולד; וגם דמויות בולטות במשטר – כולל ולדימיר לנין בכבודו ובעצמו – לא בחלו במסיבות חג מולד המלוות אשוח מקושט. רק מאוחר יותר, בין אמצע שנות העשרים לאמצע שנות השלושים, כאשר עסק המשטר בקמפיין אנטי-דתי אגרסיבי, חגיגות חג המולד, ועמם האשוחים, הפכו לפעילות אסורה-למחצה. הנהגתו של לוח השנה המהפכני ב-1929 שיבשה עוד יותר את האפשרות לציין את החגים הישנים, שאיבדו כל מעמד רשמי. אך דווקא מהלך קיצוני זה של ערעור על הישן ומחיקתו יצר התנאים ליצירתו מחדש של הנובי גוד כחג סובייטי למהדרין.
אולם שיבתו של הנובי גוד אל לוח השנה הרשמי הייתה מהירה יחסית. לקראת סוף 1935 פורסם ב"פראבדה" מאמר הקורא לחדש את מסורת הצבת האשוחים במסיבות הנערכות לילדים לכבוד השנה החדשה. הדבר סימן לגיטימציה חדשה גם לנובי גוד עצמו, וגם לאשוח ולמסורות אחרות של חגי החורף, כולל "דד מורוז", או "סבא כפור", הגרסה הרוסית לדמות האופיינית למסורות חג המולד במערב. אלא שהפעם היו אלה מסורות מחלונות לחלוטין: האשוח ושאר אביזרי החג ומנהגיו נכרכו בשנה החדשה בלבד, ללא קישור כלשהו לחג המולד, ובהתאם, גם מועד החגיגות התמקד ב-31 בדצמבר וב-1 בינואר. סיפורים על חגיגות חג המולד סביב עץ האשוח בהשתתפותו של לנין, שהוצנעו או צונזרו בשנים קודמות, שבו להתפרסם. אלא שתאריך החגיגה המקורי – 24 בדצמבר, כלומר חג המולד – הוסתר בביישנות, ודורות של אזרחים סובייטים לא העלו על דעתם שלנין חגג תחת ענפי האשוח לא את הנובי גוד הפרוגרסיבי, אלא דווקא את חג המולד הריאקציוני והמוקצה מחמת מיאוס.
עם "שובו" באמצע שנות השלושים, הוצג נובי גוד כחג בעל אופי ציבורי-קולקטיביסטי, שעיקרו במסיבות חגיגיות לילדים ולמבוגרים, המסמלות את השפע שנוצר כביכול בזכות המשטר; חילופי השנים, התקדמות הזמן, הומשגו כביטוי להתקדמותה והתעצמותה של ברית המועצות. לחגוג את השנה החדשה פירושו היה לחוש ולהלל את פעמי הקִדמה הסובייטית. אולם שלא כחגים רשמיים אחרים שנחגגו בברית המועצות – למשל האחד במאי או יום המהפכה – הנובי גוד לא היה מבוסס על תוכן אידיאולוגי חד-משמעי. לאחר מלחמת העולם השנייה התווסף האחד בינואר למניין ימי השבתון הסובייטיים – מה שתרם להפיכתו לחלק בלתי נפרד מהווי החיים המשפחתי של אזרחי ברית המועצות.
כך הלך החג וקיבל אופי נייטרלי ואוניבסלי, ובאופן זה אפילו נשא מעין חתרנות פאסיבית – בהיותו הזדמנות לחגיגה שאיננה קשורה במובהק למשטר. אין זה מקרה שסרטי הנובי גוד הסובייטיים הבולטים ביותר מהדהדים מגמה ביקורתית קלה: למשל מ"ליל הקרנבל" מ-1956, אלגוריה אנטי-סטליניסטית, שעלילתה נסובה סביב ביורוקרט ותיק המנסה לצנזר ולשבש מסיבת נובי גוד שמארגנת חבורה של פעילים צעירים, או "האירוניה של הגורל" מ-1975, המתאר סיפור רומנטי שמתפתח בגלל בלבול בין דירות זהות שהוקמו בו זמנית בשיכונים אחידים בפאתי לנינגרד ופאתי מוסקבה. עם התרחבותם של שידורי הטלוויזיה הפכו הסרטים הללו, לצד תכניות נוספות, לחלק בלתי נפרד מהאווירה והמנהגים של שלהי דצמבר וראשית ינואר (לאמתו של דבר "האירוניה של הגורל" צולם מראש כסרט טלוויזיה, והוקרן לראשונה לכבוד שנת 1976 החדשה). הצפייה בטלוויזיה תרמה, בתורה, להעמקת האופי המשפחתי של החג; ואם נותרו לו ממדים ממסדיים-קולקטיביסטיים, הם התכנסו אל תוך מסך הטלוויזיה, למשל בדמות מנהיג המדינה המברך את האזרחים דקות ספורות לפני תחילתה של השנה החדשה.
על רקע ההיסטוריה הקצרה והדינאמית הזו, גם גלגולו של הנובי גוד אל ישראל והמזרח התיכון נראה יותר מובן ופחות מפתיע. שהרי גם בברית המועצות לא היה החג תולדה של מסורת מקומית מושרשת – אלא תוצר מובהק של העידן המודרני: של נדידה, של השפעות בין-תרבותיות, של שינויים מהירים של משטרים, מנהגים ואורחות חיים, של אמצעי תקשורת חדשים. ואפילו אותם מנהגים שמשקפים את הזיקה המקורית לתרבות הנוצרית – כמו עץ האשוח – לא רק נוצרו מחדש בהקשר המודרני של המאה התשע-עשרה, אלא עברו חילון מחודש תחת המשטר הסובייטי. כפי שמסבירה חוקרת התרבות סבטלנה אדונייבה, תחת המשטר הזה גם הילת הקסם שנלווית לחג עברה חילון מוחלט. מצד אחד, כולל הנובי גוד כלל מרכיב "ניסי" מובהק הסובב סביב הופעתו של דד מורוז, הבאת מתנות החג והתקווה להגשמת התקוות לשנה החדשה. אך מצד שני, דד מורוז הוא גיבור של אגדה חילונית לחלוטין, והמתנות שהוא נהג להניח מתחת לעץ האשוח לא נשאו כל ממד של התניה דתית, בדיוק כפי הן היו חפות מהתניות הקשורות לאידיאולוגיה הסובייטית.
שיבתו של הנובי גוד כחג סובייטי התרחשה במקביל לעיצובה מחדש של יהדות האימפריה הרוסית כיהדות ברית המועצות. בשנות העשרים והשלושים התרחשה הגירה פנימית מואצת של היהודים מרחבי תחום המושב לשעבר – האזורים שבהם חיו יהודים במשך מאות שונים, ושבהם שמרו רבים על אורחות חייהם המסורתיים – אל הערים הגדולות. היהודים הפכו תוך זמן קצר לקבוצה שחלק גדול ממנה נמנה עם תושבי עריה המרכזיות של ברית המועצות, בעלי מקצועות אקדמיים, ושותפים מרכזיים בעולם התרבות והחברה הרוסי-סובייטי המתחדש. עבור אנשים אלה, ובמיוחד עבור הדור של ילדיהם, הנובי גוד היה חלק בלתי נפרד מהסביבה התרבותית והחברתית הסובייטית שאל תוכה נולדו ובתוכה גדלו והתחנכו. ואלה הם אותם אנשים – הם וצאצאיהם – שהביאו עמם את הנובי גוד לארץ הקודש.
גם בארץ, כמו ברוסיה שלפני מאתיים שנה, זוכה הנובי גוד לעיתים לקבלת פנים עוינת: מטריד במנהגיו הזרים ומאיים כביכול על אושיות הדת והמסורת. לצד סממניו הקונקרטיים, המעוררים אלוזיות נוצריות, מאיים הנובי גוד באופיו הנודד, הנייטרלי, הקוסמופוליטי. לא פחות מאשר אימת האשוח, יש בהתנגדות אליו כמיהה למשטוּר היהדות. כך הופך אט אט החג הזה ממסורת משפחתית תמימה לעניין מהותי: תרומתם הייחודית של יוצאי ברית המועצות למאבק על משמעויותיה של הזהות היהודית בישראל. האשוח הבלתי-נוצרי של הנובי גוד הופך להפגנה והדגשה של זהות יהודית לא-פונדמנטליסטית, ומשמש להצבת גבול למי שרוצה לתייג ישראלים ויהודים שבאים לו לא טוב כ"גויים". למטרה הזו, הנובי גוד הוא חג סמלי מושלם דווקא משום אופיו הנייטרלי ונעדר האידיאולוגיה. מה חוגגים? שום דבר: עוד שנה חלפה; כל העולם חוגג, וכך היה נהוג גם אצלנו בבית. האם זה מנהג "יהודי"? ובכן, תלוי מי מסתכל: אנחנו יהודים, וזה המנהג שלנו.
אפשר לומר שהפחד הפונדמנטליסטי-לאומני מפני האשוח של הנובי גוד מוצדק לחלוטין: הוא באמת מסמל אופציה אוניברסליסטית, שבזה להתבדלות קנאית ולכפייה מאחידה של "מסורת". אין אלא לקוות שאחרי שהיה לאי של נורמליות במציאות הסובייטית, יהפוך האשוח גם לסמל וסימן של נורמליות יהודית-ישראלית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
