להאזנה בספוטיפיי:
להאזנה באפל:
ככל שהימים, השבועות והחודשים חולפים, התחושה אצל רבים היא שמשהו מדשדש. 133 חטופים נמצאים בעזה, המלחמה מתנהלת באופן לא ברור מספיק, אל החברה הישראלית חוזרים בקצב מבהיל השסעים והמתחים, וגם הקשרים עם מדינות העולם בכלל, וארצות הברית בפרט, הולכים ומידרדרים. לרגע נדמה כי אפילו התקווה שלנו במשבר. בדברים אלה פתח דב אלבוים את פרק מספר 25 של "למען השם".
למען השם – פרק 24: חצי שנה ל-7.10: מה למדנו?
למען השם – פרק 23 – "כשהמסורת לא מוסרית"
למען השם – פרק 22 – "מגילת אסתר 2024"
הרב ד"ר דניאל הרטמן ביקש להציג שני סוגים שונים של תקווה. האחד הוא "חדש ימינו כקדם" – הרצון לחזור לאיזה רגע בעבר, שבמבט מרחוק נראה אוטופי, גם אם לא בטוח שהיה כזה. לעומת זאת, ישנה תקווה – כמו זו שהובילה את הציונות – של בנייה של משהו חדש.
"אני מרגיש שתקווה זו החלטה," אמר הרטמן, "האם באמת אין לנו איך להתקדם בנושא המדיני? הבעיה שלנו בעזה היא שאנחנו מחפשים איזשהו ניצחון מוחלט, רגע שבו הביטחון יחזור. אבל זה לא עובד ככה".
אלבוים, שהציג את האתגרים הגדולים שמולם ניצבת מדינת ישראל, התייחס בעקבות הערתו של הרטמן לדברים שכתב הרמח"ל בקטע שנקרא "מאמר הקיווי", שבו הציע שתקווה היא מלשון "קו", שאותו אדם מותח מהמקום שבו הוא נמצא אל מקום טוב יותר, שאליו הוא מבקש להגיע.
הרטמן הציג את התקווה שהוא רואה: "מאז שבעה באוקטובר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא נמצא רק בידי הישראלים והפלסטינים… יש כוחות שהולכים לעשות סדר חדש בעזה, ודברים מתחילים לקרות."
אלבוים העיר שבעיניו אלה הן תקוות גדולות מדי, שכלל לא ברור שיתגשמו, אך לקראת סוף השיחה גם קיבל על עצמו לחשוב היכן ישנן הזדמנויות לצמוח – ולחדש את התקווה.
