להאזנה בספוטיפיי:
להאזנה באפל:
"לא ידעתי שכל כך קל לשבור לי את הלב." במשפט הזה פתח הרב ד"ר דניאל הרטמן את הפרק החדש בהסכת "למען השם", המגיע במלאת חצי שנה לפרוץ המלחמה, ומוקדש לשאלה: "מה למדנו". דב אלבוים הזכיר לו את דברי אביו, הרב פרופ' דוד הרטמן – שהיה אומר: "יותר חשובה מהשאלה מה למדנו היא השאלה מה שאלנו", והציע לבחון את השאלה "מה למדנו מאז המלחמה" קודם כל מפרספקטיבה אישית, ואחר כך לגבי מעגלים הולכים ומתרחבים: של החברה בישראל, מדינת ישראל ויחס מדינות העולם אליה.
למען השם – פרק 23 – "כשהמסורת לא מוסרית"
למען השם – פרק 22 – "מגילת אסתר 2024"
למען השם – פרק 21: – "לך תוכיח"
"אבל אחרי שגיליתי כמה קל לשבור את הלב שלי," ענה הרטמן, "ראיתי כמה מהר אני מתאושש וחוזר לאורתודוכסיה הספקנית שלי, לחשיבות האדירה שאני מייחס לצורך לשאול שאלות. ודווקא השאלה 'מי אשם' לא מעניינת אותי. אלא – מה עושים עכשיו."
"אותי הפתיע עד כמה אינני יכול להתנתק מהמצב בעוטף עזה, או מהמצב בצפון. אני חלק מזה. זו ריקמה אחת. בפעם הראשונה הבנתי שגם אם ארצה להתנתק, אני לא יכול," סיפר אלבוים, והתוודה שמתוך האבל, הוא נקלע ל"משבר אמונה בדרכה של היהדות."
"בכל המערכה הזאת נעשה ביהדות בעיקר שימוש לשנאה, גזענות ונקמה," אמר. "כל האפשרויות הכי גרועות שיש ביהדות הן שנתנו את הטון. נאלצתי לשאול – אולי יש משהו עמוק במסורת היהודית שבעצם מושך לשם? האמנם יש בה מסורת פנאטית – בדומה למסורת האיסלאם – של אידיאולוגיה שמוכנה ללכת עד הסוף בלי פקפוקים?"
הרטמן הזכיר לו שדווקא האנשים האמונים על המסורת היו אלה שקפצו ראשונים מתחת לאלונקה, ועם זאת הסכים איתו, שביטויי השנאה מתוך מגזרים מסויימים קשים גם לו. עם זאת, גם הוא ציטט את אביו, ואמר: "היהדות לא קשורה למה שהיהודים עושים", ואמר: "מעולם לא נתתי למושגים או למעשים של מישהו אחר להגדיר את מהות יהדותי. התפקיד שלנו," הוסיף, "הוא לגרום ליותר ויותר אנשים לאהוב את יהדותם."
מתחושותיהם האישיות עברו אלבוים והרטמן לדבר על מעגלים רחבים יותר, ועל כך שבחצי שנה האחרונה התחוור להם עד כמה כוחה של מדינת ישראל בעצם מוגבל – היא איננה חזקה כפי שחשבו בעבר.
"עם זאת, ההתגייסות האזרחית, ההתארגנות, תחושת השותפות – אלה הוכיחו לי שאנחנו במקום מאוד טוב כחברה אזרחית," אמר אלבוים. "אני לא חושב שיש עוד מדינה בעולם שיכולה לדעת את זה על עצמה בצורה כל כך מובהקת."
הרטמן הביע צער על כך שכעבור שלושה חודשים "ענן האחדות של שבעה באוקטובר החל להתפוגג" – וחזרנו לימי השיח הפוליטי רווי השנאה.
"זה קרה כל כך מהר, ומכל הצדדים. אנחנו בדרך לעבור את הגבולות. אסור לחכות לתשעה באב כדי להכות על חטא שנאת החינם: זה צריך לקרות לפני פסח."
"שים לב," אמר אלבוים, "מה שאתה מתאר לא מאפיין את מי שהתגייס, התנדב, והיה חלק מהמערכה הזאת: דווקא הם נמצאים במקום אחר, ומבינים בפועל שחילונים לא יכולים בלי דתיים, ודתיים לא יכולים בלי חילונים. את הקו הקיצוני של השנאה ושל ההאשמות מובילים בדיוק האנשים שלא נמצאים מתחת לאלונקה.
"גם ערביי ישראל הוכיחו את עצמם כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. עם כל הניסיונות של גורמים במפלגות הקיצוניות הדתיות לחמם את האווירה ולגרום להם להיות שותפים בעליהום על מדינת ישראל – ראינו תהליך של התבגרות שעבר עליהם, ראינו אותם נוהגים באחריות. זה עוד דבר חשוב שלמדתי בחודשים האחרונים."
"ויש עוד מעגל," אמר הרטמן. "והוא של מדינות העולם, שאמנם יש ביניהן אנטישמיים, אבל בעצם הם מעטים. חשוב מאוד שעם ישראל יזכור את כמות הידידים שיש שלנו, ושלא נרחיק אותם במו ידינו. זה לא עוזר לעם ישראל להגיד 'אנחנו עם לבדד ישכון'. יש לנו ידידים, ואנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי לבסס את הקשר הזה, ולא לאבד אותו. להגיד שהם אנטישמיים זו דרך לפתור את עצמנו מאחריות.
"העולם לא באמת נגדנו. יש לנו אויבים, אבל לא כל העולם הוא אויב שלנו. גם את זה למדתי בחצי השנה האחרונה."
