איך נכנסים לליל הסדר כשהלב שבור? כשהמצב מסביב קשה? כשיש משפחות שיש להן כיסא ריק ליד השולחן? דניאל הרטמן ודב אלבוים חושבים על שולחן חג שיש בו הרבה יותר מארבע קושיות

במקום להסתכל אחורה ולחשוב "אילו רק יכולנו, היינו חוזרים לשישה באוקטובר", דב אלבוים ודניאל הרטמן מבקשים - ומצליחים - למתוח חוט של תקווה לא אל העבר, אלא אל העתיד

הזעזוע של מתקפת 7.10 השפיע על כל תחום בחיינו - מהמקום הכי אישי ועד ליחסים בתוך החברה הישראלית, ושל המדינה עם שאר העולם. הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים עוצרים רגע לחשוב ולשאול מה נשתנה בנו

הציונות צריכה להבין שאנחנו חלק ממסורת בת אלפי שנים, ובמקום לדלג מהתנ"ך לפלמ"ח, יש ללמוד מחז"ל ומהרמב"ם איך נלחמים על פרשנות. כך לא נפקיר את התורה בידי מי שרוצים לפרשה כמנוגדת למוסר

השאיפה להשמיד להרוג ולאבד את העם היהודי, התהייה הכואבת האם אנחנו עם מפוזר ומפורד, והשאלה מי לוקח אחריות בשעת צרה ועושה מעשה. השנה, יותר מכל שנה, מגילת אסתר מזכירה לנו את המציאות בחוץ

התוכחה היא אחת מתרי"ג מצוות, וביקורת היא לא בגידה, אלא הזדמנות ללמוד. הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים חושבים שאת הימים האלה נוכל לצלוח דווקא אם נשכיל לאסוף לנו מבקרים

עשרות פלסטינים נהרגו ומאות נפצעו באירוע הטרגי שהתרחש בעת חלוקת המזון בעזה. דב אלבוים ודניאל הרטמן סבורים שגם אם המלחמה בחמאס מוצדקת בכל מובן, עם הכוח והשליטה מגיעה גם אחריות

במאבק על הגיוס לצה"ל עולה שוב ושוב המושג "תלמוד תורה", שהמגזר החרדי הצליח לנכס לעצמו. דניאל הרטמן ודב אלבוים קוראים לכולנו לקחת אחריות על התורה, על התאווה ללמוד ועל הרוח

רוב היהודים בישראל מתייחסים לחודש הרמדאן כאל איום, אבל למיליוני מוסלמים זו חוויה דתית - מעין שילוב של ראש השנה, יום כיפור ושבועות. דניאל הרטמן ודב אלבוים מציעים דרך אחרת להתייחס לחג הזה

עוד אחת מהקונספציות שנשברו ב-7 באוקטובר נוגעת בצה"ל: מתברר שלא די בצבא קטן וחכם, ויש צורך בעוד נושאים בנטל. האתגר של החברה הישראלית המשרתת הוא לשכנע את החרדים להיכנס מתחת לאלונקה

בשעות משבר אנחנו עשויים להתפתות לתפיסות קיצוניות, שנושאות הבטחה לסלק את הספקות ולספק את הפתרונות. אבל האם אמנם ככל שעמדתך קיצונית יותר כך היא מתקרבת לאמת? ואולי ההפך הוא הנכון?

גלית דקל מארחת את ד"ר חנה פנחסי בהסכת "הילד בן 30" ויחד הן משוחחות על ההתמודדות של הורה דתי לבן שכבר לא דתי: מה בוער כל כך בתחושה שמסורת שעברה מדורי דורות נעצרה דווקא אצלי?

בשבעה באוקטובר נפתחה תיבת פנדורה של אידיאולוגיות משיחיות שכבר חשבנו שנעלמו מהשיח הציבורי, וחלקן מושמעות גם מפי חברי ממשלה. מה עושים כדי להימנע מלהיות מובלים על ידי תפיסות כאלה?

כשמאיימים על חייך וכשתוקפים אותך, זוהי ה"עת להרוג", אבל כפי שאומר קהלת יש גם "עת לרפוא". עת לרפוא את השברים בינינו, ואת היחסים עם שכנינו - אלה שאינם דוגלים בהשמדתנו

ב-7 באוקטובר הוכתה התפיסה הרואה בציונות גאולה. הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים לאיזו ציונות חדשה אפשר לשאוף, אם נגזר עלינו לוותר על התפיסה של תקומת עם ישראל כאן כאוטופיה

המצווה להשמיד את עמלק מושרשת עמוק מאוד בתרבות היהודית, ובשבוע שבו עולה פרק זה בהסכת, היא אפילו תצוטט בכתב התביעה שיוגש נגד מדינת ישראל בהאג בעוון רצח עם. אבל מה זה בעצם עמלק?

בירור המחלוקות והשאלות הרות הגורל שעומדות לפתחנו חשוב מתמיד, אבל הציבור בחזית ובעורף מרגיש שזה הזמן ליישור שורות. האם אפשר להתווכח בלהט ועדיין לשמור על חברה מאוחדת?

לפעמים יש תחושה שחלק ממניעי המלחמה הם נקמה. בפרק העשירי בהסכת שלהם דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים האם יש לנקמה ערך? האם זה מותר? האם זה אסור? הם מנסים גם להבין מה היהדות אומרת על כך

האחדות שהתגלתה בחברה הישראלית בשעת מלחמה היא לאו דווקא מה שנצטרך ביום שאחריה. דניאל הרטמן ודב אלבוים חושבים שכבר עכשיו חייבים לדבר לא על "אחדות", אלא על הערכים המשותפים כאן לרוב

לא רק הקונספציה שחמאס מורתע נשברה בשבעה באוקטובר, אלא גם זו שטוענת שאפשר להמשיך "לנהל את הסכסוך". אז מה התקווה? איזה קו אפשר למתוח אל העתיד של ישראל והפלסטינים?