עשרים שנים לאחר מסע המושבות הראשון שיזם, ובו ביקר עם קבוצת רבנים מהיישוב הישן במושבות העליות הראשונות, פרסם הראי"ה קוק מאמר לקראת ראש השנה תרצ"ד תחת הכותרת 'מסע המחנות'. במאמר זה טבע הרב קוק את הקריאה המפורסמת שלו "להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו", כשכוונתו היא להבדלה המחנאית בין אלה המכונים 'חרדים' ובין אלה המכונים 'חופשיים'. לטענתו, יש להתייחס אל כל עם ישראל כציבור אחד, המורכב כהגדרה המסורתית מרצף של צדיקים, בינונים ורשעים, ואין לחלקו למחנות נפרדים. החלוקה למחנות חוסמת לדעת הראי"ה את אפשרות התיקון והתשובה של כל מחנה, וחמור מכך – היא חוסמת את האדם מלהתבונן במבט כללי על האומה ומצמצמת את תפיסתו הרוחנית. בשל כך, הרב קוק רואה בחלוקה המחנאית מעשה שרוח של עבודה זרה מנשבת בו.
אך מסתבר, שבעצם קריאה מרגשת זו, עשה הראי"ה קוק את המעשה שכנגדו הוא יצא. הוא חילק את עם ישראל לשני מחנות שונים, שלא על פי החלוקה המקובלת. מצד אחד מצוי מי שמאמץ את קריאתו, ומביט במבט כללי על עם ישראל, ומצד שני עומד מי שעדיין שבוי בתפיסה המחנאית ומבטו כלוא במגזר שלו. הראי"ה קוק רומז בעצמו לחלוקה החדשה הזו שטמונה ביסוד דבריו. בהערה אגבית לקראת סוף מאמרו, הוא כותב:
"והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מדה שהיא.
על פי הראי"ה, כל המחנות וכל אישי האומה שותפים בקידום ההופעה האלוהית המבוטאת בכלל האומה. אלא שיש קבוצה, שהכוח הכמוס הזה מתבטא בה במיוחד: אלה שנותנים משקל וערך לאותו יסוד כללי. בכך מזהה הרא"יה קוק בין הממד המטפיזי שהוא מקנה לציונות ובין הממד הריאלי שלה. הווה אומר: ההיבטים המטפיזיים של הציונות, קרי ההתקדמות בהופעת האורה האלוהית במציאות, מקודמים במיוחד על ידי מייצגיה הריאליים של הציונות, כלומר על ידי מי שרואה ערך בכלל ישראל. הקודש הגנוז מתבטא במיוחד אצל האנשים הכלליים. הרוח הנסתרת של הגאולה מתגלמת בידי מקדמי הגאולה בגלוי.
כאמור, דבר זה כשלעצמו מחולל חלוקה מחנאית בתוך אותו כלל ישראל, שהראי"ה קוק טוען לאחדותו. נראה שבכך טמן הראי"ה קוק את זרעי ההבחנה האונטולוגית בין מי שלימים תיקרא הציונות הדתית ובין מחנה החרדים. הציונות הדתית נבדלת ממחנה החרדים לא רק בכך שהיא שותפה למחנה החילוני בקידומו הריאלי של הפרוייקט הציוני אלא גם בכך שהיא זו שמקדמת במיוחד את המטען התיאולוגי המיוחד הכרוך בציונות, היא "ההארה האלוהית" השבה ומתגלה בעולם.
משמעות הדבר: החיבור הריאלי אל הכלל בשילוב המודעות למטען התיאולוגי של הכלל, הם שהופכים את הציונות הדתית, האוחזת בדרכו של הראי"ה, למחנה מיוחד הנבדל מן הכלל (החרדי מצד אחד והחילוני מצד אחר). כך נוצר הפרדוקס הקיומי המלווה את הציונות הדתית מראשית קיומה: תודעת כלל שמפרידה אותה מן הכלל.
בהשקפתו של הראי"ה קוק, פרדוקס זה לא היה אמור להתקיים לאורך זמן. הוא האמין שלא ירחק היום והשותפים החילונים למפעל הציוני יושפעו מאותה הארה אלוהית שהם מקדמים בלא יודעין, וישובו אל מסורת אבות. הצד החרדי, מנגד, לא יוכל להתכחש למציאות המתגלה, והתקדמות תהליך הגאולה תשפיע גם על דרכו ותשכנע אותו בצורך להשתתף בכלל ישראל. אך זה כידוע לא קרה. אם מלחמת ששת הימים הביאה תנופה אדירה לאותו חזון משיחי של הראי"ה קוק, ושפותח על ידי בנו, הרב צבי יהודה, הרי שהחל משנות השמונים המאוחרות של המאה העשרים, אפשר לחזות בתהליך התפרקותה של התודעה הציונית הדתית, מה שמאיים על לכידותה וזיהויה כמגזר מובחן. הנסיגות בקידום המפעל הציוני מחד גיסא – דבר המבצר את ההשקפה החרדית, והשתרשות החילוניות מאידך גיסא – דבר המבצר את ההשקפה החילונית, הקשו על המשך אחיזתה של הציונות הדתית בפרדוקס הקיומי העומד בבסיסה וגרמו לה להתפצל יותר ויותר בין הקצוות השונים שהרכיבו את זהותה.
כך, בקצה האחד של הציונות הדתית התפתחו נטיות חרדיות מובהקות, המסתגרות בעולמה של תורה ובשם הדבקות ב"כלל ישראל" התיאולוגי, השילו מעליהן את השותפות עם כלל ישראל הריאלי. החילונים הפכו בעיניהם משותפים לבניין האומה לאיום עליה. בקצה האחר התפתחו נטיות ליברליות מובהקות, התופסות את המפעל הציוני כאינדיפרנטי לתודעה הדתית, שהפכה בעיקר לנחלתו של הפרט. הלאומיות הופשטה ממטענה הדתי והתיאולוגי, ובמקומה אימץ צד זה ערכים ליברליים חילוניים-מערביים.
עד כדי כך אותגרה התודעה הציונית דתית, שלא מעט קולות – הן בשדה המחקרי והן בשדה המנהיגותי-פוליטי – טענו להיעלמותה של הציונות הדתית ממפת הזרמים בחברה הישראלית. תחושתם היא שהציונות הדתית נבלעה בצדה האחד בציבוריות הישראלית הכללית ובצדה האחר הפכה לחלק מן החרדיות. היא כבר איננה מגזר בעל "זהות ראשונית", כפי שהגדיר זאת אבי שגיא.[1]
בהקשר זה דומני שניתן לציין את מאורעות השבעה באוקטובר כרגע מובחן שעשוי לחולל תפנית בעולמה של הציונות הדתית. כמי שנוטלת חלק פעיל בחברה הישראלית, הציונות הדתית חוותה על בשרה טלטלה עזה בעקבות המלחמה שפרצה. לא רק שהיא ספגה מכה אנושה בנפילת מיטב חניכיה ובניה אלא גם משהו בתודעה שלה השתנה. כמו כלל החברה הישראלית, התחדדה בה תודעת הברית המשותפת עם כלל ישראל. אלא שבניגוד לפרשנות החילונית של הברית הזו, וודאי שבניגוד לעמדה החרדית החסרה בפועל תודעת ברית זו, בחלקה הגדול של הציונות הדתית, שבה תודעה זו לקבל משמעות דתית ולקחת חלק באידיאולוגיה שלה. אותה תודעת יסוד, שניסח הראי"ה קוק לפני כתשעים שנה – הקניית משמעות דתית לחיבור לכלל עם ישראל הריאלי – שבה לפעם בה. דבר זה, כשלעצמו, עשוי לשוב ולהפוך את הציונות הדתית למגזר מאוחד ומובחן במפת המגזרים של החברה הישראלית.[2]
*
לפני שאציין ביטויים שונים לתזוזה שחלה בחלקיה השונים שבציונות הדתית, כדאי לציין את תחושת הסולידריות הפנים-מגזרית שהתעוררה בציונות הדתית בעקבות המלחמה. הגם שלמרבה הצער, מספר החיילים הנופלים במלחמה רחוק מלהיות סופי, נרשם רגע מיוחד במלחמה שבו התקשורת עסקה באחוז הגבוה יחסית של החיילים בני הציונות הדתית שנפלו במערכה, לעומת חלקה באוכלוסייה. עד כמה שהדיון הזה עורר אי-נוחות בקרב דוברים שונים בציונות הדתית, מפתיע היה לראות שכמה מהמקדמים את השיח הזה בתקשורת היו נציגים של הציונות הדתית הליברלית.
חנוך דאום, שעוסק לאורך כל המלחמה באחדות השורות והעם, כתב פוסט מלא הערכה לציונות הדתית והקרבתה במערכה. עמית סגל הדהד את חלקה של הציונות הדתית, כולל מוסדות שמרניים כמו המכינה עלי, במחיר המערכה. אפילו ד"ר שוקי פרידמן – סמן שמאלי בתוך הציונות הדתית, פרסם מאמר בעיתון 'הארץ', תחת הכותרת "בני הציונות הדתית ראויים לתודה על הקרבתם במלחמה", תוך שהוא תוקף את השמאל שממשיך להפגין שנאה וזלזול בציונות הדתית וקורא לו להעריך אותה מחדש.
קריאות אלה מצטרפות לקולות מן הצד השמרני בציונות הדתית (בראשם יו"ר מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ'), שהדגישו אף הם נתון זה, תוך דרישה לכבד את הציונות הדתית וצרכיה. ברגע מסוים במלחמה נוצר אפוא סנטימנט של כבוד מגזרי מצד חלקים שונים בציונות הדתית, מה שמלמד על ניצניה של לכידות מגזרית והערכה מחודשות של חלקים בתוכה, זה כלפי זה.
אבל דומה שאין זה רק סנטימנט. המלחמה הביאה גם לשינוי תודעה בקרב הקצוות השונים בציונות הדתית, מה שקירב אותם זה לזה גם מבחינה אידיאולוגית וביסס אצלם אתוס משותף. ביטוי ראשון ועז לכך ניכר סביב שאלת גיוס החרדים. קונצנזוס די רחב התגבש בציונות הדתית בהתנגדות לפטור הגורף לתלמידי ישיבות חרדיים. מלבד טיעונים הלכתיים שונים בלט הטיעון הנוגע לנשיאה בעולם ולשותפות עם כלל ישראל בהגנה ושמירת הביטחון: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". יש בטיעון זה שיחזור של האתוס הציוני הדתי השורשי הדורש שותפות עם כלל ישראל והטענתה במטען דתי-אמוני.
אבל זה עמוק מכך. במחנה הליברלי, ניתן היה לזהות את התעצמותה של התודעה הלאומית והתחזקות הממד המטפיזי שניתן למדינה ולגורלו של עם ישראל. משבר האמון שנוצר אל מול האידיאולוגיה הליברלית שבמערב, שקרסה בתגובתה לפשעים שחולל חמאס, הוביל רבים מן המחנה הליברלי בציונות הדתית לשוב אל שפה ואידיאולוגיה קולקטיביות ולאומיות, החושבות במושגים של כלל ולא של יחידים.
ביטוי עז לחשיבה הזו ניתן בשיח שהתעורר בקרב המחנה הליברלי אודות צמד המושגים 'ברית גורל' ו'ברית ייעוד', המוכרים מהגותו של הרי"ד סולובייצ'יק, ומתארים לדעתו לא רק את כפל הפנים של הקיום האנושי אלא גם את זה הלאומי. קולות שונים קראו לוותר לעת עתה על ברית ייעוד משותפת לחברה הישראלית ולראות בעצם הגורל המשותף את הייעוד.[3] צורה משוכללת יותר של טענה זו נוסחה על ידי בני פרל במאמר שפרסם בעיתון 'מקור ראשון', ובו קרא לזנוח את ברית הייעוד ולהמירה בברית גורל משוכללת – כזו שאינה מתייחסת אל הקיום הישראלי המשותף כהכרח אלא ממקום של השלמה.[4] הווה אומר: על פי תפיסות אלו, לעצם קיומו של כלל ישראל כקולקטיב, גם אם אין כלל חלקיו מאמצים אורח חיים דתי או לאומי, יש משמעות רוחנית-ייעודית. עד כמה רחוק שיח שכזה מתפיסת 'כלל ישראל', העומדת בתשתית התפיסה של הראי"ה קוק? לא הרבה.
יתירה מכך; הזוועות שחולל חמאס ביישובי הנגב המעברי, כמו גם העלייה חדה בגילויים אנטישמיים ברחבי העולם, גרמה לחלקים מהצד הליברלי בציונות הדתית להתקרב אל תפיסות מטפיזיות ביחס לקיום היהודי, המתכתבות עם המושג 'סגולת ישראל'. ביטוי לכך ניתן במונולוג שפרסם העיתונאי יאיר שלג, תחת הכותרת 'אולי יש שם איזה סוד'.[5] בדבריו, שלג הודה שלמרות שהוא מסתייג מתפיסות דטרמיניסטיות של הקיום והגורל היהודיים, מאורעות השבעה באוקטובר סדקו בו את האמונה הזו, עד כדי התהיה שאולי "אכן יש בעם הזה איזה סוד פלאי, שהוא סוד הישרדותו, ואולי הוא גם סוד השנאה אליו". גם אם שלג איננו מוכן לחתום בשתי ידיו על קיומו של הסוד הזה, הוא מודה שהוא כבר לא יוכל עוד "להתייחס בביטול גם להסברים הדטרמיניסטיים". המלחמה גרמה לו אפוא להכיל בתודעתו את החשיבה המיתית, שהיא מאפיין מובהק של התודעה החרד"לית.
מן העבר השני, תזוזה חלה גם בצד השמרני יותר בציונות הדתית. החודשים הארוכים שלפני המלחמה, עת שררה במדינה רוח עכורה של שסע ופילוג סביב הרפורמה המשפטית, הביאו את תחושת הניכור של המחנה השמרני בציונות הדתית ביחס לשמאל החילוני לשיאה. בעוד הראי"ה קוק הלביש על עצמו בגדי עבודה באחד מביקוריו במסע המושבות ויצא לרקוד עם החלוצים, מתוך מטרה להפגין את ההזדהות שלו עמהם, הצד השמרני בציונות הדתית התרחק יותר ויותר מהשמאל החילוני. הוא הפסיק להתייחס אליו כשותף שווה בקידום חזון הגאולה ובמקום זאת התחיל לראותו כמי שמעכב התקדמות זו ועל כן יש להיאבק בו ולצמצם את כוחו. ניכור זה הגיע לשיא בתמיכה הבלתי מותנית של הצד השמרני בציונות הדתית ברפורמה המשפטית, והקצנת השיח אודות בית המשפט העליון עד כדי תפיסתו כאויב.
גישושים לשיח מאחד בין הקבוצות החלו לפני המלחמה, אבל אין ספק שהמלחמה החדירה מאד את תחושת הבהילות והחיוניות שבשיח שכזה ומיסמסה את תחושת הניכור ההדדית. ואמנם, משלחת רבנים בכירה מהציונות הדתית ערכה בתחילת חודש דצמבר מפגש עם ראשי ארגון 'אחים לנשק', שעמדו בחזית המאבק ברפורמה המשפטית ועם פרוץ המלחמה הפכו לחמ"ל האזרחי הגדול במדינה. בין הרבנים שנכחו במפגש: הרב יעקב אריאל, הרב זלמן מלמד, הרב אורי שרקי, הרב איתן אייזמן, שמנהיגים את הצד השמרני בציונות הדתית.[6] על הדיווח התקשורתי, בפגישה הם לא הסתירו את המחלוקת סביב הרפורמה המשפטית, אבל כן הגיעו להסכמה שצריך לדבר ולנסות להגיע להסכמות.
בעקבות המפגש, התפתח קשר אישי בין חלק מהנפשות הנפגשות. הרב איתן אייזמן, מייסד רשת נעם-צביה, תלמיד הרצי"ה קוק, התחבר לאייל נווה, מראשי 'אחים לנשק'. כשנשאל בראיון שנערך עמו מה השתנה בו לאחר השבעה באוקטובר אמר הרב "אנחנו לא מספיק מדברים עם אנשים אחרים, וחיים כל אחד בתוך הבועה המיוחדת שלו". הרב אייזמן הביע את הרצון ואת הצורך להכיר יותר את הצד השני ולהמשיך לדבר עמו, גם אם אין ביניהם הסכמות.[7]
דומני שבתנועה הזו, לה שותפים עוד רבים בצד השמרני בציונות הדתית, יש עדות לחיבור מחודש שהמלחמה חוללה בין הצד השמרני בציונות הדתית ובין השמאל החילוני. המלחמה הראתה לצד השמרני בציונות הדתית שהשמאל החילוני איננו ריק מתוכן אלא מפעמת בו רוח גדולה של מסירות והקרבה בשביל עם ישראל וכלל ישראל. כמו הראי"ה קוק ששינה את השקפתו על החלוצים לטובה לאחר עלייתו לארץ, כך הצד השמרני שינה את השקפתו על השמאל החילוני בעקבות המלחמה.[8] שבה אליו תודעת השותפות עם ציבור זה בבניין האומה והארץ. השמאל החילוני הפסיק להוות איום והפך לבר-פלוגתא לגיטימי בתוך המשפחה.
למפנה זה ניתן גם ביטוי פוליטי. ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית ומאדריכלי הרפורמה המשפטית, אמר שלאחר השבעה באוקטובר אין לו עוד כל כוונה להמשיך באותה התנהלות פוליטית סביב הרפורמה המשפטית ואם יקודמו מהלכים הם ייעשו אך ורק מתוך הסכמה רחבה.[9] קול דומה נשמע גם בקרב אלו שקראו לחזרה להתיישבות בגוש קטיף בעקבות המלחמה. חרף הרצון לשוב וליישב את חבל עזה, קול בולט שנשמע שם הוא שהדבר ייעשה רק בהסכמת העם ובשליחות הממשלה. גם הפוליטיקה התעדנה אפוא, והפכה מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמה בעקבות המלחמה.
שתי התזוזות הללו, אשר הניעו מצד אחד את המחנה הליברלי בציונות הדתית לאמץ, ולמצער להכיל, שפה מטפיזית אודות כלל ישראל ("תיאולוגיה תלויית אירועים", בלשונו של דוד הרטמן בעקבות מלחמת ששת הימים)[10], ואת המחנה השמרני בציונות הדתית לאמץ, ולמצער להכיל, את השמאל החילוני במדינת ישראל, מסוגלות לאחד מחדש את שני החלקים בציונות הדתית, שבעשרות השנים האחרונות נעו בכיוונים מנוגדים עד כדי סכנה של היפרדות, למגזר אחד. התודעה שהתפרקה שבה כעת ומתאחדת תחת הדרך שהתווה הראי"ה קוק לפני כתשעים שנה – דרך המעניקה משמעות דתית ומטפיזית לחיבור עם כלל ישראל, שבחלקו הגדול הוא חילוני. זהו אתוס שכמובן איננו חילוני וגם לא חרדי, והוא שמכונן מחדש את זהותה של הציונות הדתית כמגזר מאוחד ומובחן בחברה הישראלית.[11]
*
דא עקא, שחזרה מוחלטת אל תפיסת הראי"ה קוק איננה אפשרית. הרי, כאמור, חזונו של הראי"ה לא התגשם. החילוניות לא נעלמה ומן העבר השני גאולת ישראל לא הושלמה. על כן, אי אפשר לצפות שהאידיאולוגיה המלכדת את הציונות הדתית תתגשם בצורה זהה לזו של הראי"ה. יסודותיה אולי דומים, אבל ביטוייה צריכים להיות שונים.
ייתכן שכדי לתת ביטוי עכשווי לאידיאולוגיה המאחדת של הציונות הדתית עליה להסכים לוותר על אותה מלאות תיאולוגית שאפיינה את הגותו של הראי"ה, ושצפו בין היתר את חזרתה של הנבואה, צמיחתה של תורת ארץ ישראל והתגשמותה המלאה של הגאולה, ובמקום זאת לדבר במושגים רזים, צנועים ורכים יותר, מושגים היודעים להכיל מתח ופרדוקס מבלי להתיימר לפתור אותם. המחנה השמרני ייאלץ להודות בעקבות המפגש עם החילונים, שאותה הארה אלוהים המגולמת בתהליך המשיחי איננה ממהרת להתגלות ואולי יש בה פנים מגוונות יותר, שגם באות בצורה של חילון,[12] ואילו הצד הליברלי יידרש להודות בקיומם של ממדים מטפיזיים בקיום היהודי העכשווי, המחייבים אותו להעניק משמעות דתית לכלל ישראל, מדינת ישראל ותהליכים היסטוריים, בצורה שאינה מתיישבת באופן מלא עם עולמו הערכי, החופשי והליברלי.
כתשעים שנים לאחר שפרסם הראי"ה קוק את מאמרו, הציונות הדתית העכשווית איננה יכולה להתחייב לפתרונם של המתחים הללו. אי אפשר עוד להתכחש לעובדה שתהליך הגאולה איננו לינארי, ואיננו יכולים לשרטט בדיוק את נתיבו. ועם זאת, הציונות הדתית עודנה אוחזת באמונה שהוא מתקיים. הכרה זו מציבה את הציונות הדתית העכשווית לא בעמדה בטוחה בעצמה, היודעת את המתרחש מאחורי הפרגוד, אלא בעמדה דיאלקטית, שמחזיקה במתח תיאולוגי בעודה נעה בין אמונות וערכים סותרים. אלא שבעוד שבמשך עשרות שנים מתח זה פירק את התודעה הציונית הדתית ופילג אותה, כעת המלחמה מסוגלת להפוך את המתח הזה לגורם המלכד אותה.
אם תרצו, התגלה כאן מחדש תפקידו של המקף ההיסטורי, המייחד את הציונות הדתית כמגזר. אם פעם שיקף המקף את תפקידה של הציונות הדתית לשמש כגשר בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, כעת המקף משקף את היכולת של הציונות הדתית להחזיק את המתח שבין עולמות סותרים והפוכים. הציונות הדתית היא המגזר היחיד ששותף באופן מלא, בלתי-אינטרסנטי, לציבור חילוני בבניין המדינה והחברה, אך מאמין שיש לכך משמעות דתית. הציונות הדתית היא המגזר היחיד שאוחז בדמות האידיאלית של תלמיד חכם, אך מסוגל לקרוא כפשוטם את סיפורי התנ"ך, שגיבוריהם הם אנשי מעשה הרחוקים מאתוס זה. הציונות הדתית היא המגזר היחיד אשר מאמין במידה מסוימת של דטרמניזם משיחי אך מצד שני מרגיש אחראי בלעדי לעיצוב המאורעות ומתגייס כולו לצבא, ועוד. אלו מתחים שיסודם זהה – היכולת להכיל נקודות מבט שונות וסותרות על המציאות. ככל שמדינת ישראל ממשיכה להתקיים והחזון המשיחי לא התקדם, מתח זה הפך יותר ויותר קשה להכלה, אך כעת, כאמור, בעקבות המלחמה, עם גילויי הרוח בחברה הישראלית מחד וגילויי האלימות והאנטישמיות בעולם מאידך, הוא שב והופך להיות בר-הכלה. הציונות הדתית שבה אל המקף המחבר, המעמיס על גבו מתחים וסתירות, והוא זה שהופך אותה למגזר מאוחד ומובחן.
מלחמה מכניסה את האומה, כמו את היחידים, למצב של הישרדות, ובמצב קיצון שכזה מתגלים בה ובהם כוחות מיוחדים, המשנים תודעה. דומה שתהליך זהה לכך עובר גם על מגזרים. במציאות של הישרדות, האינסטינקט הוא לשוב אל הבית הבטוח, וזהו תהליך רחב שעובר ללא ספק על חלקים רחבים מהחברה הישראלית. אבל כפי שטענתי, תהליך זהה שעובר על הציונות הדתית כמגזר יש בו גם משום עיצוב מחודש של האידיאולוגיה שלה, מה שלא רק משיב את הציונות הדתית אל ביתה המגזרי אלא גם בונה אותו מחדש יחד.
האם בית זה יצליח להחזיק מעמד גם ב"יום שאחרי המלחמה"? האם אותן שינויי תודעה שהזכרנו ימשיכו להתקיים גם בעתיד? הדבר תלוי בפתיחות הלב והדעת של הציונות הדתית לשינויים פנימיים ועמוקים, שיתחוללו בה ושישיבו אותה אל תפקידה ההיסטורי כמגזר. אם יש משמעות למאורעות הקשים שאנו חווים, הרי שזו יכולה להיות אחת מהן.
[1] ראו אבי שגיא ודב שוורץ, ממציאות לשפה: הציונות הדתית ומלחמת יום הכיפורים, ירושלים תשפ"ב, עמ' 250-248.
[2] לטענת דב שוורץ, הציונות הדתית מעולם לא איבדה 'זהות ראשונית' זו, ועל אף המחלוקות הקשות שבתוכה היא תמיד היתה מגזר מובחן. גם להשקפה זו, אפשר לטעון שהמלחמה עשויה לגרום לשינוי מגמה בתודעה הציונית דתית בדרך לאיחודה מחדש. ראו דב שוורץ, מאחדות לריבוי: סיפורה של התודעה הציונית הדתית, ירושלים 2018.
[3] ראו למשל יעקב יזרעאל, מלחמה מן הסוג השלישי, דעות 107, דצמבר 2023 – ינואר 2024, עמ' 36-31.
[4] ראו מאמרו "כדי לייצר סולידריות מקומית צריך לנטוש את ברית הייעוד", מוסף שבת כ"ח בטבת התשפ"ד (https://www.makorrishon.co.il/judaism/719681/).
[5] יאיר שלג, אולי יש שם איזה סוד, דעות 105, אוקטובר 2023, עמ' 41.
[6] אמנם, רבנים אלה אינם מרבני 'הר המור', שמייצגים ומובילים את ה"הרד-קור" החרד"לי, ועדיין הם דמויות משמעותיות בפלג השמרני בציונות הדתית. ייתכן שליבת החרד"לות עדיין איננה שותפה מלאה לתזוזות המתוארות במאמר זה.
[7] https://www.makorrishon.co.il/shabbat/729049/.
[8] ראו עינת ברזילי, מי שהופתע מהשמאל כנראה מעולם לא הכיר אותו, דעות 105, אוקטובר 2023, עמ' 47-46.
[9] https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/14891940.
[10] ראו דוד הרטמן, מורשת במחלוקת, ירושלים תשס"ג, עמ' 110-109.
[11] ראו דב שוורץ (לעיל, הע' 1), עמ' 258-257.
[12] הראי"ה קוק רמז לעניין זה כשכתב ש"לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות" (שמונה קבצים ב, ל). במקור אחר כתב שיש בהשקפה החילונית כדי לטהר את תפיסת האמונה מסיגיה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
