בעת מלחמה האופקים מצטמצמים, על אחת כמה וכמה לאחר זוועות 7/10. אנו נוטים להתמקד בניצחון, בשלום חיילנו, בהגנה על זכויותינו הבסיסיות לחיים ולביטחון. לבנו מוצף בדאגה וקשה למצוא מקום בלב לדאגה לאחר. אבל גם כאשר הזעם והצער גואים, אסור לנו להיקלע לעיוורון מוסרי ולהתעלם מאסון הומניטרי

מלחמה, היא מלחמה, היא מלחמה, ותענית אסתר יכולה להיות 'מקדש בזמן' להשקפה שבכל מלחמה, גם כזו שבסיומה אנו חוגגים את ניצחוננו בכל לב, יש להתענות ולהתאבל על עצם קיומה ועל מחיריה

השייח עבדאללה: "יש בית תפילה לכל העמים - בעיר הקודש". הרבה תמר אלעד אפלבום פגשה באבו דאבי מנהיגי אמונה מוסלמים ונוצרים וגילתה אנשים המדברים בשפה דתית סובלנית שהיא הפתרון - ולא הבעיה

רוב היהודים בישראל מתייחסים לחודש הרמדאן כאל איום, אבל למיליוני מוסלמים זו חוויה דתית - מעין שילוב של ראש השנה, יום כיפור ושבועות. דניאל הרטמן ודב אלבוים מציעים דרך אחרת להתייחס לחג הזה

עוד אחת מהקונספציות שנשברו ב-7 באוקטובר נוגעת בצה"ל: מתברר שלא די בצבא קטן וחכם, ויש צורך בעוד נושאים בנטל. האתגר של החברה הישראלית המשרתת הוא לשכנע את החרדים להיכנס מתחת לאלונקה

בשעות משבר אנחנו עשויים להתפתות לתפיסות קיצוניות, שנושאות הבטחה לסלק את הספקות ולספק את הפתרונות. אבל האם אמנם ככל שעמדתך קיצונית יותר כך היא מתקרבת לאמת? ואולי ההפך הוא הנכון?

בשבעה באוקטובר נפתחה תיבת פנדורה של אידיאולוגיות משיחיות שכבר חשבנו שנעלמו מהשיח הציבורי, וחלקן מושמעות גם מפי חברי ממשלה. מה עושים כדי להימנע מלהיות מובלים על ידי תפיסות כאלה?

כשמאיימים על חייך וכשתוקפים אותך, זוהי ה"עת להרוג", אבל כפי שאומר קהלת יש גם "עת לרפוא". עת לרפוא את השברים בינינו, ואת היחסים עם שכנינו - אלה שאינם דוגלים בהשמדתנו

ב-7 באוקטובר הוכתה התפיסה הרואה בציונות גאולה. הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים לאיזו ציונות חדשה אפשר לשאוף, אם נגזר עלינו לוותר על התפיסה של תקומת עם ישראל כאן כאוטופיה

המצווה להשמיד את עמלק מושרשת עמוק מאוד בתרבות היהודית, ובשבוע שבו עולה פרק זה בהסכת, היא אפילו תצוטט בכתב התביעה שיוגש נגד מדינת ישראל בהאג בעוון רצח עם. אבל מה זה בעצם עמלק?

בירור המחלוקות והשאלות הרות הגורל שעומדות לפתחנו חשוב מתמיד, אבל הציבור בחזית ובעורף מרגיש שזה הזמן ליישור שורות. האם אפשר להתווכח בלהט ועדיין לשמור על חברה מאוחדת?

לפעמים יש תחושה שחלק ממניעי המלחמה הם נקמה. בפרק העשירי בהסכת שלהם דניאל הרטמן ודב אלבוים שואלים האם יש לנקמה ערך? האם זה מותר? האם זה אסור? הם מנסים גם להבין מה היהדות אומרת על כך

האחדות שהתגלתה בחברה הישראלית בשעת מלחמה היא לאו דווקא מה שנצטרך ביום שאחריה. דניאל הרטמן ודב אלבוים חושבים שכבר עכשיו חייבים לדבר לא על "אחדות", אלא על הערכים המשותפים כאן לרוב

לא רק הקונספציה שחמאס מורתע נשברה בשבעה באוקטובר, אלא גם זו שטוענת שאפשר להמשיך "לנהל את הסכסוך". אז מה התקווה? איזה קו אפשר למתוח אל העתיד של ישראל והפלסטינים?

בחברה שבה ערך חיי אדם - ובמיוחד אם הם אינם יהודים - הולך ופוחת, דב אלבוים והרב ד"ר דניאל הרטמן נזעקים על כך שבסופו של דבר הסכנה האכזרית זולגת לכל הסביבה

אלוהים הוא לא "כספומט" ולא מבצע בהכרח את מה שמבקשים ממנו - ועדיין, יש מקום לשאול כיצד העם הנבחר הופקר להיטבח באכזריות שכזו. דב אלבוים והרב ד"ר דניאל הרטמן מחפשים תשובה

בפרק החמישי בהסכת שלהם, שואלים הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים איך נוכל לפתח שיח בסוגיות הקורעות את העם - שמושתקות בעת המלחמה - מבלי ליצור פירוד מחודש בתוכנו?

הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים דנו בשיקולים השונים בסוגיית שיחרור החטופים. הרטמן נזכר בימים שגיסו הטייס היה נעדר בלבנון, והוא הבין שלפעמים ההכרעה מתקבלת בשטח, ונותר רק לתמוך במשפחות ללא תנאי

השר עמיחי אליהו דיבר השבוע על אפשרות של הטלת פצצת אטום על עזה. בפרק נוסף בהסכת שלנו דנים הרב ד"ר דניאל הרטמן ודב אלבוים באידיאולוגיות משיחיות שחוטאות בחטא הניתוק מהמציאות

ביום שבו נקבע מותה של שני לוק, תיארה אלקיים לוי בפני הוועדה פשעי מלחמה מבוססי-מגדר שנעשו בנשים בישראל ואמרה: "שתיקת הקהילה הבינלאומית מדרבנת את הפיכת גופן של נשים וילדות לְנֶשֶק במלחמות