אחד הרגעים האופטמים שלי בתקופה האחרונה היה כשבני הקטן שב מהגן, וסיפר בהתלהבות של ילד בן 4 שנחשף לסיפור יצירת מצרים, כיצד משה רבנו המנהיג הגדול, הצליח להוציא את בני ישראל ממצרים, לחצות איתם את הים, לברוח מפני פרעה וצבאו ולהציל בכך את העם מפני השיעבוד הנורא. מאז שב מהגן עם הסיפור הוא נכנס לדמותו של משה רבנו, ובמשחקי הדמיון שלו הפך בתקופה האחרונה ל'גיבור על כל-יכול' המסוגל להתגבר על מכשולים ומצליח לפתור כל בעיה.
כל כך שמחתי על הנרטיב שהביא עימו מהגן, המעמיד במרכז סיפור יציאת מצרים את גבורתו האנושית של משה. תהיתי לעצמי, להיכן נעלם משה מנוסח ההגדה המקורי? איך יתכן שהגיבור המרכזי של הסיפור – שהצליח להוביל לפעולת הנהגה עצומה, שהצליח להוביל לשינוי מציאות, למעבר משיעבוד לגאולה – כלל לא נזכר בנוסח המסורתי של הגדת פסח? (למען הדיוק – נזכר פעם אחת בלבד, וגם היא, באמירת אגב שולית סביב הדיון המתמטי-משהו על כמה מכות לקו במצרים).
נוסח ההגדה המסורתי מעמיד במרכזו גיבור אחד ויחיד: אלוהים, וההגדה מדגישה, שלא נתבלבל חלילה, אלוהים ולא אחר, אלוהים ולא משה: "ויוצאנו ה' ממצרים … לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו". בהתאם לכך, הנרטיב המסורתי של נוסח ההגדה הינו פסיבי למדי. אם יש אקטיביסט בנרטיב הזה, הרי הוא רק אלוהים. האדם לעומת זאת, נותר פסיבי ונתון אך ורק לחסדי האל המושיע.
מגמה אנטי-אקטיבסטית זו עולה בקנה אחד גם עם היעלמותה של הכניסה לארץ ישראל מנוסח ההגדה. הרי כל כך היה מתבקש לסיים את סיפור ההגדה – הכולל את תיאור השיעבוד, היציאה ממצרים, וההליכה במדבר – בסוף הטוב: הכניסה לארץ ישראל. ועל אחת כמה וכמה, כשמייד עם הכניסה לארץ המובטחת חוגג עם ישראל את חג הפסח! אולם בדומה להיעדרות של משה מההגדה, גם סיפור הכניסה לארץ נעדר ממנה.
בדומה למשה, גם יורשו, יהושוע בנון, שהנהיג את ישראל בכניסתם לארץ, הינו מודל להנהגה אנושית אקטיבסטית. וכך גם הכניסה לארץ, מסמלת רגע מכונן מבחינת הסיפור האקטיבסטי. עם כניסתם לארץ, בתום מסע של ארבעים שנה במדבר, נפסק המן שהיו רגילים עם ישראל לקבל מן השמים והם נדרשים לקחת אחריות אקטיבית על חייהם.
המסרים האקטיביסטים נשמטו מנוסח ההגדה המסורתי, שמעמיד במרכזו את גבורתו של אלוהים הגואל, ונעדרת ממנו אחריותו של האדם לפעול למען קידום הגאולה.
אבל בניגוד לנוסח ה'קלאסי' המסורתי, עם השנים הוצעו קריאות רבות אחרות להגדה של פסח, שביקשו להדגיש דווקא את המסר האקטיביסטי שבסיפור יציאת מצרים ואף שאבו ממנו השראה להובלת מהפכות היסטוריות חסרות תקדים.
דוגמא אהובה עלי במיוחד היא הקריאה האקטיבסטית-פמניסטית המודרנית, של מי שחוללה בחייה ובפעלה מהפכות פמניסטיות, רות ביידר גינזבורג. בפירוש שכתבה להגדה של פסח היא מדגישה את סיפורן של הנשים שמילאו תפקיד מכריע בסיפור יציאת מצרים: יוכבד אם משה, שפרה ופועה המיילדות, מרים אחות משה ובתיה בת פרעה:
"לנשים אלו היה חזון לצאת מהחושך העוטף את עולמן, הן היו נשים אקטיביות, נכונות לערער ולהתריס כנגד בעלי סמכות על מנת להפוך את חזונן למציאות גלויה לעיני כל […] סיפור הפסח קורא ומלמד את כולנו … שעם חזון ועשייה נוכל לשלב ידיים עם אחרים … ולהדליק אורות לאורך הדרך המובילה אל מחוץ לחושך האימתני".[1]
סיפור יציאת מצרים כמקור השראה לחולל שינויים במציאות כאוטית מופיע גם בדברים שכתב נתן שרנסקי על מאבקו למען חירות בברית המועצות. הוא מתאר כיצד בעודו יושב בצינוק כאסיר ציון:
"סיפרתי לשניים מעמיתיי האסירים את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק … למרות שלא היו יהודים, [הם] הזדהו עם המסר האוניברסלי של הסיפור. הסיבה הייתה פשוטה. קבוצה מבודדת זאת של מתנגדי המשטר כבר טעמה את יכולתה של החירות לעצב מחדש את הפרט … [ו] לשנות חברה שלמה… הרעיון שאומה של עבדים יכולה לזכות בחירות ולהביס את המעצמה החזקה ביותר בעולם, היה עבורנו לא אגדה עתיקה אלא אמת נצחית".[2]
השראה דומה, להובלת מהפכות תקדימיות לשוויון זכויות השחורים בארצות הברית על אף האתגרים העצומים הכרוכים בכך, שואב גם מרטין לותר קינג מסיפור יציאת מצרים:
"החירות לעולם אינה ניתנת על מגש של כסף, זה אף פעם לא קל … מי שרוצה לצאת ממצרים צריך להתכונן להרגיש הרבה שרירים כואבים. החרות … מושגת בעבודה קשה… בשעות של ייאוש ושל אכזבה. זה הסיפור הארוך של היציאה ממצרים: לפני שתגיעו לכנען יהיה לכם ים סוף לחצות, יהיה את הלב הכבד של פרעה להתעמת איתו, ויהיו הרי הרוע וגבעות הגורל שבמדבר להתמודד עימם".[3]
השנה אני מוצאת את הקריאות הללו רלוונטיות מתמיד. המסר האקטיבסטי האוניברסיאלי והרב דורי של סיפור יציאת מצרים כמהפכה אנושית מוצלחת פותח עבורי פתח לאמונה באדם וביכולתו ואחריותו לפעול במציאות להובלת שינוי. בספרו על טיבן של מהפכות פוליטיות היסטוריות, הצביע מייקל וולצר על יציאת מצרים כמודל של מהפכה חסרת תקדים, והדגיש שעל מנת להשיג חירות ולהפוך לאומה מאוחדת, יש לעבור יחדיו את ההליכה במדבר:
"הדיכוי הפרעוני, השחרור, סיני וכנען – עודם איתנו, זיכרונות רבי עוצמה, המעצבים את ראייתנו. 'פתח התקווה' עדיין פתוח. עודנו מאמינים, במה שיציאת מצרים לימדה אותנו לראשונה:
ראשית, שכל מקום שאתה חי בו – הוא ככל הנראה, מצרים.
שנית, שאכן קיים מקום טוב יותר, עולם שובה לב יותר, ארץ מובטחת.
ושלישית, שאל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר.
אין שום דרך אחרת להגיע מכאן לשם אלא אם כן תצטרף אל האחרים ותצעד".[4]
בתקופה האחרונה נראה שגם משימת ההליכה המשותפת במדבר אינה פשוטה לנו. סיסמת ה'יחד ננצח' המלווה את החברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר מסמלת את השאיפה לאחדות ולשיתוף פעולה בין חלקי העם המקוטבים ואת הרצון להתרחק מהמחלוקת והשסעים שקרעו את העם לפני המלחמה. אולם השאיפה לאחדות נושאת עימה גם את סכנת ההשתקה וההשטחה של השיח הפלורליסטי, ושל האומץ לעמוד מאחורי דעות מגוונות ומנוגדות. במציאות כזו יותר מתמיד עולה השאלה כיצד תראה ההליכה המשותפת שלנו במדבר העכשווי? איך נצליח לקיים את האחדות המיוחלת תוך שמירה על כבוד להבדלים התרבותיים והערכיים בין הקבוצות השונות בישראל?
אנו מצויים בעיצומה של ההליכה במדבר, ונצטרך להיישר מבט לשאלות הללו ולהתמודד עימן באופן שיאפשר את ההליכה המשותפת שלנו וההגעה לארץ המובטחת – לישראל של המחר הטוב יותר. הדבר לא יקרה ביום אחד, יש לנו מדבר לעבור, אבל אל לנו להתייאש, עלינו להתמודד עם האתגרים הגדולים שהמציאות הישראלית מצביה בפנינו.
קשה לדמיין כיצד נחגוג את ליל הסדר השנה, במציאות כל כך קשה וכואבת. משפחות רבות שהצטרפו למשפחת השכול הישראלית, חטופים וחטופות שטרם הצלחנו להשיב הביתה, פצועים שמתמודדים עם תהליך שיקומי קשה, וחיילנו שנלחמים עדיין בחזיתות. אולם גם בתוך המציאות הקשה הזו, אני מתפללת לשאוב מסיפור יציאת מצרים את האמונה בגאולה, את האחריות לפעול למענה, כפרטים וכחברה, את האמונה בדבר הדרך המשותפת ובדבר מחר טוב יותר לחברה הישראלית.
את האמונה הזו אשאב השנה מסיפור יציאת מצרים, ואאמץ את המסר האופטימי, שמציע דוד הרטמן ללמוד מהתפילה שאנו נושאים בסיום ליל הסדר: "לשנה הבאה בירושלים".
"[האמירה הזו] היא הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד… סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש…. אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי שהכל אפשרי. הסיפור היהודי מתחיל במהפכה, ומכאן והלאה ההיסטוריה היא ספר פתוח. זהו הרעיון … האמונה שהכול עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב".[5]
מי יתן וחג הפסח יביא עימו את בשורת האביב של העולם כולו. ושנדע לצעוד ולפעול יחד בדרך לשם.
[1] רות ביידר גינסבורג ולורן הולצבלט: https://ajws.org/blog/justice-ruth-bader-ginsburg-on-passover/
[2] נתן שרנסקי, "כוחה של חירות", מתוך: מישאל ציון (עורך) הלילה הזה – הגדה ישראלית, ירושלים, הלילה הזה, תשס"ד.
[3] מתוך נאומו של מרטין לותר קינג הבן, "לידתה של אומה חדשה", אפריל 1957, מאנגלית: נעם ומישאל ציון, מתוך: מישאל ציון (עורך) הלילה הזה- הגדה ישראלית, ירושלים, תשס"ד.
[4] מיכאל וולצר, יציאת מצרים כמהפכה, תל אביב ספרי עליית-הגג, 1993.
[5] מתוך: מישאל ציון (עורך) הלילה הזה – הגדה ישראלית, ירושלים, הלילה הזה, תשס"ד.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
