רות ביידר גינסבורג – פמיניסטית משפטית בלי להתנצל
גם כיום, עצם הגדרתה של משפטנית כ"פמיניסטית" נוטה להעמיד בסימן שאלה את מעמדה המקצועי, שכן הפמיניזם לא מוצג כמתודה דרך חשיבה, אלא כהטיה. אבל הרעיונות פורצי הדרך של ביידר גינסבורג כבר בחוץ – ועתידים להתפשט

קשה לנו לתפוס היום את החוויה היומיומית של להיות אישה בעידן של רות ביידר גינסבורג ובנות דורה. לכאורה, הן נמצאות במרחק נגיעה, הרי הן מתקופת חיינו ממש; אבל התמורות במצבן של נשים שאותן הן חוו בחייהן ואותן חוללו משולות למעבר מעולם של כרכרות לעולם של מטוסי סילון.

גינסבורג, אישה שהגיעה להיות שופטת עליונה, נולדה רק 13 שנה אחרי שהחוקה האמריקנית הכירה בזכות הבחירה של נשים. בעולם של בנות דורה האפליה הייתה גלויה ומוצהרת. שנים ספורות לפני שהחלה ללמוד משפטים סירב בית המשפט העליון האמריקאי לפסול חוק המונע מנשים רישיון עבודה בבר, למעט אם הן בתו או אשתו של בעל המקום. לתובעת, בעלים של פאב שהיא ובתה לא הורשו לעבוד בו, הסביר בית המשפט שאין כל פסול ברצון של המחוקק להגן על נשים מהסכנות המוסריות והחברתיות הנשקפות להן בברים.

בשנת 1961 קבע בית המשפט העליון האמריקאי שחוק של מדינת פלורידה שאינו קורא לנשים לשרת בחבר המושבעים אלא רק מתיר זאת להן – איננו פוגע בשוויונן, לא כאזרחיות ולא כנאשמות. החוק, הסבירו תשעת השופטים, תשעה גברים, מעוגן בהצדקה הגיונית: הוא מגן על נשים "מאווירת הטינופת, התועבה והמיאוס באולם בית המשפט". הלכה זו נהפכה רק ב-1975, ורק ב-1994 נפסק שאסור לפסול מושבע או מושבעת בשל מינם.

כשגינסבורג קיבלה את התואר במשפטים, ראשונה בכיתתה באוניברסיטת קולומביה, המשרדים שלא רצו להעסיק אישה לא נזקקו לתואנות ותירוצים: האיסור על אפליה בתעסוקה ייחקק רק חמש שנים מאוחר יותר, ב-1964. השופט שלבסוף הסכים לקבל אותה לעבודה אמר למנטור שלה, מרצה מקולומביה: ״אין לי בעיה עם נשים, אבל יש לי בעיה עם אימהות, כי לעתים נדרשת עבודה גם מחוץ לשעות המקובלות״.

מ״אפליה דור ראשון״ ל"אפליה דור שני" ובחזרה

בעוד שבעולמה של גינסבורג הוצהר בפשטות ש״אין כניסה לנשים״, היום רוב החסמים לשוויון הינם סמויים ובדרך כלל גם לא מודעים. הם תוצר של דפוסי חשיבה מוטים ביחס לתכונות ויכולות של נשים ושל מבנים ארגוניים שעוצבו עוד כשהיו בהם רק גברים. בתיאוריה של דיני איסור אפליה מכנים זאת "אפליה דור שני", להבדיל מהדור הראשון, שבו הכללים העניקו יחס שונה על בסיס השתייכות קבוצתית באופן מוצהר וקטגורי.
למעט התחום החשוב של מעמד אישי, שבו אפליית נשים בישראל היא עדיין מובהקת וחמורה, ועוד כמה אפליות ברורות בתחומים כמו מיסים, זכויות סוציאליות ובשירות הצבאי – ברוב החקיקה בישראל לא נמצא הבדלים בחוקים ובכללים שחלים על נשים ועל גברים. לכן, במובנים רבים ההתמודדות עם אפליה על בסיס מין בתקופתנו היא מורכבת יותר, כיוון שקל להכחיש אותה. היא חמקמקה.

שלא יובן לא נכון: לגינסבורג היה אתגר עצום לצלוח, אתגר שבנות דורנו פטורות ממנו בזכותה ובזכות ענקיות אחרות שעל כתפיהן אנחנו עומדות. הוטל עליה לבסס את הטענה שהיום היא מובנת מאליה, שמגדר ומשפט זה נושא שיש לדון בו. היה עליה לשכנע שופטים, דיקנים וארגונים שחיוני לעצור ולבחון את הדרכים שבהן המשפט מעצב את חייהם של גברים ונשים ככאלה. היא לימדה את הקורס הראשון אי פעם בנושא נשים במשפט, כתבה ספר לימוד חלוצי, והקימה את פרויקט זכויות הנשים ב-ACLU, ה-American civil Liberties Union.

היום יש הכרה בתחום המגדר והמשפט כתחום התמחות, וקיימים סביבו חקיקה, פסיקה, קורסים, תכניות לימוד וכתבי-עת. אין מחלוקת על כך שצריך לחשוב באופן מובחן על האופן שבו המשפט מקצה לנשים זכויות, חובות וחירויות, כמו גם על מעמדם המשפטי של בני קבוצות אחרות, למשל להט״בים, עניים, אנשים נטולי מעמד אזרחי או אנשים עם מוגבלויות.

עם זאת, במהותו, האתגר שניצב לפני גינסבורג מונח גם לפתחנו: מתן שם והכרה חברתית ומשפטית לצורות של אי צדק, פגיעה, ועיוותים הקצאתיים המצויים מחוץ לרדאר של המשפט ומחוץ לאוצר המילים שלנו. כך קרה כשהצעות והערות מיניות לא רצויות, שנחשבו התנהגות תמימה ולא מזיקה, מוסגרו כהטרדה מינית. זה ממשיך לקרות גם בימים אלה בתחומים אחרים של אי צדק ופגיעה שעלינו לזהות, להמשיג ולמנוע, כמו אלימות כלכלית או ייצוג הולם.

יתרה מזאת, האפליה מהדור הראשון, האפליה המוצהרת והקטגורית, מתגנבת חזרה לחיינו בשנים האחרונות ומאיימת להפוך לנורמה. בעיניי זו הסכנה הממשית ביותר הנשקפת למעמדן המשפטי והחברתי של נשים בישראל. הולכת ומשתרשת במקומותינו הטענה לפיה יש לגלות סובלנות להסדרים נפרדים לגברים ולנשים, גם כשההבחנה ביניהם לא מבוססת על קריטריון רלוונטי, בשם הרעיון של אוטונומיה תרבותית וסובלנות כלפי קהילות שזו דרכן ואלה ערכיהן. כך, נהגי אוטובוס מנדבים עצמם להיות ״שומרי המידות״ של נוסעי האוטובוס ומסרבים להעלות נשים הלבושות לדעתם באופן לא צנוע; נערות נשלחות הביתה כי אורך המכנסיים שלהן ״לא מכבד״; המדינה מנסה לקיים הכשרות מקצועיות בהפרדה בין גברים ונשים; וניטש מאבק על סמכותן של רשויות לספק בהפרדה בין המינים מגוון הולך ומתרחב של שירותים, אירועים, פעילויות וחוגים (גילוי נאות: אני עותרת, יחד עם אקדמאים נוספים, בתיק תלוי ועומד בבג״ץ על אי החוקיות של לימודים אקדמאיים בהפרדה בין המינים).

אפליה בשם הפלורליזם

כששאלו את גינסבורג באיזו פסיקה היא הכי גאה, היא השיבה שזה כמו לבחור איזה נכד היא אוהבת יותר, ובכל זאת, תמיד מנתה את פסק הדין בעניין VMI – Virginia Military Institute, כתשובתה הראשונה. אני מבקשת להתרכז בפסק-דין זה ולמתוח ממנו שני קווים מקשרים לימינו – אחד קשור לדין המהותי והשני לסוציולוגיה של המקצוע המשפטי.
פסק-הדין מ-1996 שבו כתבה גינסבורג את דעת הרוב, קבע קביעה מהפכנית לזמנה: אקדמיה צבאית יוקרתית, שפתוחה לגברים בלבד ושגישתה הפדגוגית מבוססת על עיצוב חניכיה כגברים במובן המסורתי של המילה – דרך גישה תחרותית, מפקחת, ומחשלת – חייבת לפתוח את שעריה לנשים.

בית המשפט דחה את ניסיונותיה של מדינת וירג׳יניה לרפא את האפליה באמצעות הצעה להקים קולג׳ מקביל לנשים. נמצא שלא מדובר בחלופה שוות ערך: נושאי הלימוד שיוצעו לנשים יהיו מצומצמים יותר, התקציב קטן בהרבה מזה של VMI, חתך הקבלה יהיה נמוך יותר, והסגל זוטר פחות בכיר. אבל חשוב מכך – דעת הרוב קבעה כי גם לו היה מדובר במוסד מקביל ביוקרתו ובתנאיו, לא היה בכך כדי להכשיר את ההפרדה, כיוון שמין איננו קריטריון רלוונטי להשכלה אקדמית.

מדינת וירג'יניה טענה להגנתה שבכך שהיא מספקת מוסד אקדמי אחד שפתוח רק לגברים לצד שלל מוסדות אקדמיים מעורבים, היא מקדמת את האוטונומיה, המגוון והפלורליזם (בהקשר הזה, פלורליזם הוא המונח שהיה בשימוש לפני שנכנסה "רב-תרבותיות" ללקסיקון). השופטת גינסבורג דחתה טענה זו וכתבה כי מגוון ופלורליזם לא יכולים להצדיק פגיעה בשוויון.

היום בישראל, מצדדי ההפרדה בין המינים טוענים את אותן טענות ממש. בהיפוך הניתוח המשפטי על ראשו, הם טוענים שהמאבק בהפרדה בין המינים לא מקדם שוויון, חירות ופלורליזם, אלא פוגע בשוויון; לא מגן על חירותן של נשים, אלא פוגע בחופש שלהן ושל קהילותיהן ומקטין את הפלורליזם הרעיוני. כוחה של הטענה הזאת כה גדול היום, עד שהיא מצדיקה לא רק הפרדה בין גברים ונשים בתנאים שווים, למשל בישיבה נפרדת באותו מרחק מהבמה, אלא גם אפליית נשים מובהקת, כמו למשל מתווה החזרה ללימודים בערים חרדיות שהסתמן לפני מספר שבועות: בנות יישארו בבית כדי שבנים יוכלו להשתמש בכיתות שלהן וללמוד בקפסולות קטנות יותר. אפילו במקרה כזה, שללא ספק אינו משקף תפיסה של "separate but equal" אלא אפליה מובהקת, טענו מצדדי ההפרדה כי יש לאפשר לחרדים לחיות כדרכם, בשם הפלורליזם.

זהו הבדל נוסף בין האתגרים שעמם התמודדו גינסבורג ובנות דורה לבין האתגרים המונחים לפתחן של משפטניות פמיניסטיות עכשוויות: בעידן שלנו לא רק שהאפליה חמקמקה, אלא שגם כאשר היא מובהקת וברורה, כמו במקרים של הדרת נשים, המסגרת הרעיונית הפכה מטושטשת ומתעתעת. אחיזתם המוגזמת של רעיונות כמו רב-תרבותיות ורלטיביזם מוסרי מובילים רבים ורבות להירתע מלנקוט עמדה ערכית נחרצת, גם כשזו מתבקשת.

מגדר, אידיאולוגיה ואובייקטיביות

אני מבקשת להתעכב על נקודה נוספת – על גינסבורג כמשפטנית פמיניסטית ועל האפשרות להיות כזו היום. למרות ההתקדמות הדרמטית שתיארתי, גם היום עצם הגדרתה של משפטנית את עצמה כפמיניסטית נוטה להעמיד בסימן שאלה את מעמדה המקצועי. פמיניזם אינו מוצג כמומחיות – מתודה של ניתוח והבנה של סוגיות הקצאתיות – אלא כאידיאולוגיה.

ריצ׳רד אפסטיין, פרופסור אמריקאי נודע מאוניברסיטת שיקגו, פתח את ההספד שלו על גינסבורג באמרו כי מהפעם הראשונה בה פגש בה היה ברור לו שהיא קודם כל מקדמת נלהבת של נושאים שבנפשה ורק אחר כך אקדמאית מרוחקת ואובייקטיבית ("From the first time we talked it was clear that she was a passionate advocate first, and a detached academic second"). ששת העשורים של הקריירה של גינסבורג, שקשה להתווכח עם עומק הבנתה את המשפט ועם יושרתה המשפטית, לא סייעו לה להימלט ממנגנון ההקטנה הזה. אם היא אינה אקדמאית אובייקטיבית, קל לשער מה רמז אפסטיין על התאמתה לשיפוט.

כפי שכותבת עוד משפטנית פמיניסטית פורצת דרך, פרופ׳ קתרין מקינון, ההאשמה בהיעדר ״ריחוק אובייקטיבי״ מתחום המחקר איננה מחזיקה מים. כתיבה "משום מקום" הינה אשליה. גם בבסיסה של התזה המוצגת כמופשטת ביותר מונחים החיים עצמם, והחיים מניעים את המחקר. גם אלה העוסקים בנושאים ״כלליים״, כמו למשל ניתוח כלכלי של המשפט, לכאורה מתוך ריחוק אקדמי נטול פניות – הם לא פחות פרטיקולריים ועמדתם מעוגנת גם היא בניסיון חייהם הספציפי. אלא שהבסיס האידיאולוגי הופך בלתי נראה כשעוסקים בנושאים השייכים ל"מיינסטרים". הסוגיות האידיאולוגיות בלתי נראות כי הן לא מאיימות להקצות מחדש משאבים, הכרה או כוח. לא רק למי שמנסה לרסן את כוחות השוק החופשי יש סדר יום. גם למי שמנסה לשפר את אופן פעולתם יש כזה.

לפעמים אמירות כמו ״אתן לא אובייקטיביות״ מחלישות את חברותיי ואותי. אך זו חולשה רגעית. ברגעים כאלה, אני מזכירה לעצמי את השורה הפותחת בדעת המיעוט של השופט אנטונין סקאליה המנוח, בעניין VMI: "היום גוזר בית המשפט כליה על מוסד ששירת את אנשי וירג'יניה בגאווה ובהצטיינות למעלה ממאה וחמישים שנים".

היום, כרבע מאה אחרי פסק-הדין, האקדמיה הצבאית של וירג׳יניה משגשגת יותר מתמיד, ומתגאה בבוגרותיה לא פחות מאשר בבוגריה. המוסד המפואר לא נהרס, ממש כפי שחיל האוויר הישראלי לא נפגע בעקבות פסיקת בג״ץ בעניין אליס מילר שלא מזמן צוינו 25 שנה לקבלתה. פתיחת חיל האוויר לנשים, שצה״ל חשש ממנה מאוד, נחגגת על ידו היום בגאווה, ומפקדים בכירים סבורים שאין סיבה שאישה לא תפקד על חיל האוויר.

לסיום, אני מזכירה לעצמי את דבריה של רבקה סולניט, סופרת ואקטיביסטית אמריקאית-יהודייה, כי שינוי חברתי לא מתקדם באופן ליניארי. יש עיכובים ונסיגות. כאילו חזתה את מינויה של השופטת העליונה איימי קוני בארט, כתבה סולניט בשנת 2014 שגם אם תבוטל גישתן של נשים אמריקניות להפלה, כבר לא ניתן יהיה לבטל או למחוק את הרעיון שלנשים יש זכויות יסוד. כשרעיון צודק יוצא מהבקבוק הוא כבר לא יחזור אליו: ״ומהפכות, יותר מכל, בנויות על רעיונות. אפשר לקצץ בזכויות ההולדה… אבל אי אפשר לשכנע את רוב הנשים שאין להן הזכות לשלוט בגופן״.

רות ביידר גינסבורג העזה לדמיין עולם אחר, עולם ראוי והוגן. הרעיונות שניסחה בבהירות ובפשטות רבות עוצמה כבר לא יחזרו לבקבוק.

  • המאמר מבוסס על הרצאה באירוע לזכרה של השופטת רות ביידר גינסבורג (12.11.2020). האירוע ניתן לצפייה כאן.
השארת תגובה