מאז שבעה באוקטובר, הרבָּה אנג'לה בוכדל והרבָּה תמר אלעד–אפלבום כואבות ודואגות כמו כולנו. אך בה–בעת הן רואות במשבר שאליו נקלענו הזדמנות לצמוח, ולצאת מן העבר השני של המלחמה כחברה יהודית וישראלית טובה יותר. ריאיון על כאב, על תקווה ועל המרד היהודי המתמשך במפלצות של העולם

גילויי הסולידריות יוצאי הדופן בשבעה באוקטובר ובשבועות שאחריו יצרו הרגשה שסופסוף החברה הישראלית מממשת את האתוס שלה: "כל ישראל ערבים זה לזה", אולם מהר מאוד חזרו גם המריבות והשסעים. במקום להתאכזב מכך כל פעם מחדש, אפשר לנסות נתיב אחר: יצירת סולידריות מבוססת סבל, שתוכל להתמיד לאורך זמן

הגיליון שבידכם מבקש להתבונן בהתנגשות שבין היהדות ובין הדמוקרטיה וזכויות הפרט כיום בישראל, לבחון אותה ולהציע לה חלופה. מדוע, באמת, כמעט כל מקרה של אפליה, אי־שוויון או פגיעה באחר – מזוהה עם המסורת היהודית או קשור אליה? וכיצד ניתן לנסח יהדות אחרת, יהדות שאינה מתנגשת עם זכויות הפרט, אלא דווקא מעודדת שוויון וחופש, יהדות של חירות?

לפני שבע שנים רופאת פוריות סירבה לטפל בי מטעמים דתיים. האירוע המשפיל וההתכתבות לאחריו מתמצתים שתי מגמות שהופכות נפוצות במרחב הישראלי: שימוש בשפה ליברלית כדי לקעקע את הליברליזם מבפנים ועיצוב יהדות גזענית ופוגענית. חזרתי לעבר כדי לדבר על ההווה

ואדים בלומין ומארינה מקסימילאן עלו לארץ כילדים, ובבגרותם הפכו לקולות פורצי דרך בחברה הישראלית, מארינה בתחום המוזיקה, וּואדים בתחום החינוך. בשיחה איתם הם מספרים על זהות יהודית רחבה וחופשית שלא נכנסת תחת שום הגדרה, על ציונות גאה ואדוקה, על דאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל ועל הצורך לקחת אחריות

בסיפור קצר, קרנבלי ושנון, מערער אתגר קרת את ההנחות המוכרות לנו על זכרון רצח רבין, ומעלה שאלות שמהדהדות את המבוכה שלנו סביב יום הזכרון לרצח: מה זוכרים ביום הזה? מי קובע מהי הדרך הנכונה לזכור ומהו הזיכרון הנכון? והאם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?