מוקדש לזכרו המאיר לעד של מתן אלמליח ז״ל שנרצח אתמול בפיגוע אכזרי.
לרפואתם בעזרת ה׳ של כל הפצועות והפצועים.
לגיבור ישראל חנניה בן שמעון. ולאחיינית האהובה שלנו שהיתה שם.

מה פתאום לנסוע באמצע הימים הקשים והכואבים האלה בארץ האהובה שלנו לכנס הסובלנות באבו דאבי. מאז שבת שמחת תורה ב-7 באוקטובר כולנו עמוק בצער הישראלי. כל יום ויום מלא כאב ודאגה לחטופים, צער על לוחמים ולוחמות שנפלו, משפחות שכולות, פצועים בגוף ובנפש, אלפי מפונים מבתיהם בדרום ובצפון, ועשיה וערבות וברית ישראלית לא לעזוב זה את זה עד שנעבור את זה בעזרת ה׳. ובתוך כל זה הלב מסרב שטרוריסטים יחריבו בו את החמלה על תינוקות וילדים וקשישים סובלים והרוגים בעזה.

לכן, באמת שאלתי את עצמי מדוע אני מתעקשת להגיע לכנס. אבל כשהגעתי – הבנתי.

מה פתאום נר תמיד

כי בימים כאלה של חושך סמיך שתוקף וסוגר על הלב, כמעט שאין מנוס מלדחות לפעם אחרת את הציווי היהודי להעלות נר תמיד. מה פתאום נר תמיד. ומה פתאום עכשיו. לא תמיד ולא עכשיו. עכשיו זמן צער וחושך ואש ולא אור. עכשיו אפשר לשכוח את מה שמצווה התורה הקדושה בפרשת תצוה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

אלא שהיא מדגישה: תמיד. גם כשאנחנו עמוק באפלה. אפילו אז. דווקא אז.

במדרש יפהפה בתנחומא מסביר רבי מאיר: "אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי נרות שאהרון מדליק (יותר) מן המאורות שקבעתי בשמים." בזאת הוא מלמד אותנו שתורה זה גם מלשון תאורה, והתאורה האנושית שאנחנו מופקדים עליה כאן על פני האדמה, חשובה יותר מזו השמיימית שתלה הקב״ה ברקיע. אבל המדרש ממשיך, ושואל: הקדוש ברוך הוא צריך לנרות? ועל כך עונה המדרש: "אלא לְזַכּוׁתֵינוּ":

להודיעך שאינו צריך לאורה שלך, אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבוא חשכה לאומות העולם, שנאמר: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישע' ס ב):מדרש תנחומא, תצוה, סימן ו

כשחושך מכסה על הארץ, והעיניים והלב מתמלאים אש, אז יותר מתמיד צריך לזכור ולהיזכר במנורה ובציווי להעלות בה נר תמיד. כמו שמלמד שם בתנחומא מנחם בר יוסי על מיהם גיבורי האור הזה ובאיזה זמן ומקום הם מדליקים את הנר: אלו שמדליקים נרות לרבים במבואות האפלין. הגיבורים האלה שמדליקים נר תמיד במבואות האפלים הם שבונים לנו מלכות:

אמר רבי שמעון בן לקיש: מפני מה זכה שאול למלכות? מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים במבואות האפלין. כתוב אחד אומר: ונר הוליד את קיש (דה"א ח לג). וכתוב אחד אומר: וקיש אבי שאול ונר אבי אבנר בן אביאל (ש"א יד נא). הא כיצד? אביאל שמו. ועל שהדליק נרות לרבים במבואות האפלים, נקרא שמו נר. אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה אתם צריכין לנר. אבל לעתיד והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך (ישעיה ס ג): שם, סימן ח

וכך בלב החושך הישראלי, במציאות של מבואות אפלים פשוטו כמשמעו, כשגיבורי ישראל לוחמים בטרור במנהרות בעזה, עכשיו, בפרשת תצוה שבזמן ובמציאות העבה והשבורה הזאת, קמתי ונסעתי לאמירויות לעולם מוסלמי שהזמין אותנו לכנס סובלנות, כדי לא לתת לחושך לשתק ולהשתיק, לא לתת לטרור לסנוור ולהטביע, להיזכר מי אנחנו ומה נועדנו להיות ולעשות פה, ומה ציווה אותנו ה׳ והתורה ובשביל מה כל זה.

לזכור שבלב המקדש עומד האור ובלב המלכות עומדים הקודש והציווי והשליחות היהודית העתיקה והנצחית לטפס להעפיל ולעלות, ולהעלות בקצה הכוח המוסרי-רוחני שלנו לנו ולעולם נר תמיד.

את הכנס פתח שר הסובלנות האמירתי, שייח' נאהיאן אל מובארק נאהיאן במילים: הלב המאיר מוכרח לדעת להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, ולקבל על עצמו לאורך חייו את מסורת המחויבות לסובלנות ולדאגה לזולת.

הדובר המוסלמי מבחריין: אין סובלנות לטרור

אחריו לימד יו"ר מועצת הפתווה של איחוד האמירויות הערביות ונשיא פורום אבו דאבי לשלום שייח' עבדאללה בן באיה: חובתנו הדתית המשותפת היא לסור מרע ולעשות טוב ולהמשיך מסורת דתית של הארה וסובלנות ולא של הצתה שנאה וקיצוניות.

ואז בא רגע שלא אשכח כל חיי. כשבהמשך היום, קם הדובר המוסלמי בחרייני אמג’ד טאהא, וזעק את זעקת משפחות החטופים הישראליות והדגיש בכנס הסובלנות את גבול הסובלנות, שלא תהיה שום סובלנות לטרור, ואותו יש לנצח בגבורה כדי שנוכל להאיר את העולם ולא נפקיר אותו לאש ולחושך. באותו רגע ידעתי למה באתי לכנס. בשביל לשמוע את אמג’ד.

השייח עבדאללה: יש בית תפילה לכל העמים – בירושלים

ולא רק הוא. במשך יומיים ניגשו בזה אחר זה מנהיגים מוסלמים שוב ושוב ושאלו לשלומנו, שלחו כוחות תמיכה ואמונה, שוב ושוב צבטתי את עצמי והבטחתי לזכור מאוד ולשאת את האור הזה הביתה. ולא ידעתי כמה אור עוד אקח איתי משם ואשא. כי לקראת סיום הכנס, הלכתי לבקר בבית משפחת אברהם, מתחם התפילה המשותף ליהודים מוסלמים ונוצרים שהוקם באבו דאבי. לפני שנכנסתי סיפרתי למארחים שלנו את חלום ציון שחלמו לעיר הקודש האהובה ירושלים נביאי ישראל: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו). חלום שדיברנו עליו מאז ייסוד הקהילה והנה הוא כאן לידינו, קרוב.

כל כך התרגשתי להיכנס בפתח, עד שבא שייח עבדאללה ואמר: אבל כזה בדיוק יש כבר בירושלים עיר הקודש, רק שהוא עדיין לא התגלה, תמשיכו לעשות ולהאיר עד שיתגלה.

וכך באדיבותם של הרבנים סרנה וברגר, של השייח עבדאללה ספה וואסילי, ביקרתי בעולם הבא שהאיר את לבי והעלה בו מחדש את אור נר התמיד. השייח עבדאללה פתח והסביר את יופיו של המקום, מקומו של האל האחד, כשבמתחם שלושת בתי התפילה כולם באותו גובה וגודל, כולם עשויים מאותם חומרים, מכולם רואים זה את זה ומכירים זה בזה ושואלים זה לשלום זה, וכל אחד מבטא את שפת הדת הייחודית לו בשפת האמונה ובמשפחה האחת שהופקדנו לשמור עליה.

בית הכנסת היהודי, הוא אמר כשנכנסנו, הוא סוכה, שמעניקה לכולנו תקוה וסכך ומבט אל השמים, כאן יתחתנו זוגות בחו״ק ויכניסו את בניהם בבריתו של אברהם אבינו וילמדו אותם לשאת אור בעולם. המעמד הזה, שבו שייח מוסלמי מספר לי על המורשת היהודית המפוארת והעמוקה, היה פשוט ומטלטל. כמו אח שמספר על אחיו בעיניים זוהרות מאהבה.

כך עברנו בין בית הכנסת, הכנסיה והמסגד, בכל מקום סיפרו לנו איש או אשת דת אחרת על יופיו של בית התפילה שאיננו בית הדת שלהם. על הנס שאנחנו, העומק שאנחנו, המשפחה והערבות שנועדנו להיות זה לזה. בסוף הביקור פרצתי בבכי. היה כבר לילה. עמדתי בבית הכנסת והתפללתי ערבית, וביקשתי על החטופים והחיילים, המפונים והפצועים, על כולנו, כל אחת ואחד מאיתנו, שזקוקים כל כך לעמוד כאן לרגע אחד, לשמוע את שייח עבדאללה מספר לנו אותנו, ולחזות במי שנועדנו להיות ומה שבשבילו כל הרגע הנורא הזה, להתייצב יחד כנגד החושך והאש ולהיות אור.

תיכף אהיה חזרה בבית. בארץ ובחברה הישראלית האהובה המגוונת והערבה שלנו. אנחנו בימים קשים ואיומים מאד, שדרשו וידרשו מאיתנו את כל מה שיש, אבל אסור לנו להיכנע למבט האש. המשימה שלנו גדולה ומאירה, בעומק המבואות האפלים, להעלות נר תמיד. יש סביבנו מנהיגי אמונה מוסלמים ונוצרים שאכפת להם, שכואב להם, שמתייצבים לצידנו כנגד הרע ובעד הטוב, ומאמינים שנועדנו לחיות בשותפות ואחוה, מתוך שפה דתית סובלנית שהיא פתרון ולא בעיה, שהיא אימון במשפחתיות ובמידות, אימון באמונה ונאמנות לרעיון גדול יותר מאיתנו, אמנות הקדושה והאור, כי נועדנו כולנו כאן במציאות הזאת להאיר יחד אור במבואות האפלים. נועדנו לבנות בית סובלנות בעיר הקדש.

עוד יהיו בו ציון וקהילות אחיות מוסלמיות ונוצריות, כי בית אברהם כזה כבר ישנו בירושלים וצריך להיות בכל עיר בירה בעולם, פשוט הוא עדיין לא התגלה, וזקוק לנו שזו תהיה עבודת התמיד של חיינו. והבית הזה יזכיר לנו את הסבל האנושי והמחויבות להתייצב לצידו בערבות, ולא לסבול ולסרב לכל מה שמסכן את בטחוננו ואנושיותנו, ולשאת זה את זה עד שנראה אור חדש שיאיר על ציון ונזכה כולנו מהרה לאורו. כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכותינו בנרות. להודיענו, שאינו צריך לאורה, אלא לזכותנו שנאיר נרות תמיד לנו להתקרב לעולם הבא, שנאמר: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישעיהו ס).