סוד גלוי הוא שפרשת תצוה היא הפרשה היחידה מאז לידתו של משה שלא מוזכר בה שמו. עם זאת, ברור לכל מי שקורא את הפרשה שמשה נמצא ונוכח בה עד מאוד: "ואתה תצוה" (ולא באופן הרגיל "צו"), "ואתה הקרב", "ואתה תדבר" (ולא "דַּבֵּר"). הפסוקים מדגישים שוב ושוב שהקב"ה מדבר אל אותו משה שמסתתר מאחורי הקלעים, שנמצא שם אך לא מוזכר בשמו. משה נוכח-נפקד בפרשה; דמותו מציצה אלינו מבין השיטין ומבין בגדי הכהונה על אף ששמו לא נאמר במפורש.

אמנם החלוקה בין הפרשות אינה עניין מהותי ומחייב, אך אופן החלוקה לפרשות יצר סיטואציה מעניינת שבה שמו של משה נעדר דווקא מן הפרשה שמעניקה תשומת לב מיוחדת לאהרן ולבניו. כך אנו למדים על רגישותו המיוחדת: הוא כביכול מפנה את מקומו, לוקח צעד אחד אחורה ומעניק לאחיו את הבמה כולה. משה נוהג כמנהיג היודע שהצרכים המגוונים של הקהילה יכולים להתמלא על ידי מנהיגים שונים, שלכל אחד מהם יש מקום וזמן הראויים לו.

שליח האל

תופעה זו מהדהדת לנו את מגילת אסתר אשר נקראת, כבכל שנה, בסמיכות לפרשת תצוה. כמו בפרשה שלנו, גם במגילה בולטת היעדרות של "גיבור" מקראי ידוע – הקב"ה. מפרשי המגילה לדורותיהם העניקו משמעויות מגוונות להיעדרות זו. בקריאה מקבילה של הפרשה והמגילה ניתן לומר שכשם שנפקדותו של משה העניקה לאהרן מרחב פעולה וסימנה אותו כמנהיג עצמאי, כך היעלמותו של הקב"ה מן הבמה העלילתית במגילה אל אחורי הקלעים מאפשרת לשאר המשתתפים לפעול, ליזום, לקחת אחריות על חייהם ועל חיי אחרים. בסיפור המגילה נאלצים ונדרשים גיבוריה לשים נפשם בכפם, שכן אין להם אפשרות אחרת להינצל.

מה רב המרחק בין "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" לבין "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". מה רב המרחק מחודש ניסן ההוא, ביציאת מצרים, של עם עבדים התלוי כולו בהופעותיו החוזרות ונשנות של א־לוהים וביכולתו לסייע להם ולהדריך אותם בכל אשר יפנו, לבין חודש ניסן בשנה השתים עשרה למלכות אחשוורוש, בפרס. בא' בניסן מפיל המן את הפור, ובי"ג בניסן נשלחות האגרות, כך שהשיחה בין מרדכי לאסתר מתרחשת ביום-יומיים הסמוכים לכך, בתאריך מקביל ליציאת מצרים.

כמו במקרה של משה, גם במגילת אסתר דווקא היעדרותו המפתיעה של א־לוהים מן הסיפור מזמינה אותנו לקרוא במשנה זהירות, כדי לאתר את המקומות שבהם ניתן לראות את בבואתו חולפת מאחורי הקלעים, מניעה קלות את התפאורה ומותירה אחריה אוושה קלה המשפיעה על מהלך העלילה. יש שימצאו אותו במקומות צפויים יותר ("בלילה ההוא נדדה שנת המלך") ויש במקומות צפויים פחות ("'ותמאן המלכה ושתי לבוא…' – בא גבריאל ועשה לה זנב"; בבלי מגילה, יב ע"ב).

כשם שכמעט בלתי אפשרי לקרוא את הפרשה בלי להבין שמשה עומד שם מאחור, מקבל את הציוויים ואחראי לביצועם, כך גם קשה מאוד לקרוא את המגילה בלי לחוש בנוכחותו הנסתרת של א־לוהים. שניהם – משה, ולהבדיל גם הקב"ה בכבודו ובעצמו – עמדו על סוד הצמצום, זזו הצידה, ובכך אפשרו והעניקו לאחרים את יכולת הפעולה וההנהגה.

עולם של בשר ודם

בכך לא מסתיים הקשר בין פרשת תצוה לבין מגילת אסתר. פרשתנו עוסקת בבגדי הכהונה ומתארת כיצד באמצעות הבגדים מתבצעת הבחנה ברורה בין מעמדו של כהן גדול לזה של כהן הדיוט. לכהן הגדול בגדים רבים ומפוארים יותר מבגדי הכהונה הרגילים, והם עשירים בצבע ופאר המבליטים את מעמדו הרם. ואולם, על פי הנאמר בספר ויקרא, כאשר הוא נכנס למקום הקדוש ביותר במשכן, לקודש הקודשים, עליו לבוא בפשטות מזהרת: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש… כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם" (ויקרא טז ד). מכאן ניתן להסיק כי בגדי הכהן לא נועדו להפוך את הכהן לשליח העם בעיני הא־ל, אלא להפוך את הכהן לשליח הא־ל בעיני העם. זו הבחנה חשובה מאין כמותה, שמשמעה הוא שהכהן כביכול מתחפש כאשר הוא עומד לפני העם. בניגוד לכך, כאשר הוא עומד לפני א־לוהיו, הוא דווקא פושט את בגדיו.

בגדי הכהנים בכלל ובגדי הכהן הגדול בפרט מעידים על הצורך האנושי לבטא באופן חיצוני דברים פנימיים. בעולם הארצי ככל שהמעמד גבוה יותר, הבגדים רבים יותר ומפוארים יותר. אם נעמיד למשל את הכהן הגדול הלבוש בבגדיו המפורטים בפרשתנו למול הכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים – אין ספק שהכהן הגדול הלבוש במדיו המפוארים מעורר כבוד והדר רבים יותר בעיני האדם המתבונן בו. יש בכך הצגה, מחווה תיאטרלית שאמורה להפעיל את הצופים בה ולהניע לתגובה המתבקשת. הבגדים משמשים תלבושות ותפאורות, המסמלות את מעמדו של האיש הלובש אותם בפני הציבור שרואה אותו.

מגילת אסתר עמוסה אף היא בבגדים ובמלבושים. זהו מרכיב כה דומיננטי עד כי ניתן לראות כיצד מוטיב הבגד נארג ונרקם, נשזר ונתפר, סביב דמויות מרכזיות בעלילה. הבגדים מהווים מעין תפאורה מתחלפת לדרמות המתרחשות ורומזים לנו לעצור, להתבונן ולשים לב לשינויים חשובים, גם מבלי שהטקסט יודיע על כך במפורש. גיבורי הסיפור פושטים את לבושם הרגיל כיוון שאינו הולם את תחושתם, מעמדם או מצבם, או לובשים לבוש מיוחד הממחיש את המתחולל בנפשם פנימה.

לא זו בלבד; הבזקים שונים של זיקות יש בין העיסוק בבגדים ובמשכן בפרשה שלנו לבין המגילה. כשם שבפתיחת הפרשה נאמר על בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב), כך גם נאמר בפתיחת המגילה על עושרו של אחשוורוש: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (א, ד). בנוסף, כפי שכבר הראה הרב יואל בן נון, קיימת הקבלה מרשימה בין ארמון המלך במגילה, שבו חצר חיצונה ופנימית, ובין בית המקדש, שגם בו מרחב פנימי ומרחב חיצוני; הנכנס לקודש הקודשים אחת דתו להמית, לבד מהכהן הגדול שקיבל הזמנה מיוחדת ביום הכיפורים להיכנס פנימה, וכך גם חצר הפנימית של אחשוורוש, שעליה מוטל איסור כניסה וסכנת מוות, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביטו; כשם שהכהן נכנס לקודש הקודשים מתוך צום, כך נכנסת אסתר לאחר צום למתחמו הסגור של המלך.

אך כאן בדיוק נפרדות דרכיהן של ההקבלות. שכן אל קודש הקודשים, כפי שראינו, נכנס הכהן כשרק בגדי בד פשוטים על גופו, בעוד אסתר צריכה ללבוש את הבגדים המפוארים ביותר שיש – "ותלבש אסתר מלכות" – כדי להיפגש עם המלך. אסתר עוטה על עצמה את הבגדים שמשדרים מעמד, סמכות ועוצמה על מנת להרשים את המלך. ואכן הדבר פועל את פעולתו: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה" (ה, ב) – המלך רואה בה מלכה ועל כן ניאות להכניסה.

בשושן אין הבדל אם יוצאים החוצה או נכנסים פנימה. כשם שאסתר לובשת את בגדי השרד כאשר היא פונה למקום השמור והפרטי ביותר של המלך, כך מרדכי יוצא מלפני המלך אל העם "בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" (ח, טו). זאת בהבדל בולט מן המקדש, בו לובשים את הבגדים המפוארים כשיוצאים החוצה, ואילו כשנכנסים לפנַי ולפנים – פושטים אותם.

הסתרה והחצנה בפורים

משה לא נזכר בפרשת תצוה, העוסקת בבגדים, ואין לו בגד מיוחד. אך משה זכה לכך שפנימיותו תקרין מגופו ממש, בלי צורך בבגד שיעיד על מעמדו הנשגב. בשבוע הבא נקרא כי "קרן עור פניו"  עד כי הוא נאלץ לשים על פניו מסוה ולעמעם את האור. משה משתמש בכיסוי להסתיר את עוצמתו, ואהרון משתמש בכיסוי על מנת להחצין אותה. אך שניהם, גם אהרון וגם משה, עומדים ללא הלבושים כאשר הם ניצבים מול אלוהים: בדיוק כפי שאהרון לובש רק את בגדי הבד ומסיר את הציץ והמצנפת, המעיל, האפוד והחושן, כך גם משה – "ובבא משה לפני ה' לדבר איתו יסיר את המסוה עד צאתו".

עוד כמה ימים נתלבש בתחפושות ונשים מסכות. האם יהיה זה בשביל להחצין משהו פנימי? האם כדי להסתיר דבר מה? והאם נמצא גם את הזדמנות לדבר פנים בפנים, באינטימיות, מתוך אהבה וקירבה, כמו אז בקודש הקודשים?

‍גרסה ראשונית של המאמר פורסמה לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

ספרה של אורית אבנרי "עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר" ראה אור בהוצאת מכון שלום הרטמן וכתר.‍

צילומים: actipress (קרנבל המסכות) ו-areksocha (שח-מט), pixbay