פוליטיקאים הם הציבור המושמץ בהיסטוריה. הכפשות גורפות כמו "פוליטיקאים נוטים להיות יותר טפשים מכפי שהטבע ברא אותם" (ברטרנד ראסל), או "פוליטיקאים הם כמו חיתולים, צריך להחליף אותם הרבה, ומאותה סיבה עצמה" (מארק טוויין), או "הייתי ישר מכדי להיות פוליטיקאי" (סוקרטס), מוסכמות על מיליארדים ברחבי העולם, בוודאי שבישראל שלמחרת השבת השחורה.
הכפשות כאלו אמנם משעשעות, אבל הן גם לא הוגנות וגם לא נכונות. לא הוגנות – כי המכפישים על פי רוב לא היו בעצמם נבחרי ציבור, ולכן לא ניצבו בעצמם בפני המבחנים שהם מצפים שהפוליטיקאים יעברו; ולא נכונות – כי יש נבחרים שבינם לבין הפוליטיקאי הסטראוטיפי אין שום דמיון, ויש גם מי שהם היפוכו הגמור.
אחד מאלו היה פרופ' אמנון רובינשטיין שבימים אלו מלאו שלושים ללכתו בגיל 92 אחרי קריירה אקדמית מפוארת שקיפלה גם תת-קריירה ציבורית; תת-קריירה שנמשכה רבע מאה והולידה את אחד מאנשי הציבור האפקטיביים ביותר שנראו ב-75 שנותיה של המדינה; מיזוג נדיר של חזון, ידע, פרגמטיזם, צניעות ותנופה, מופת של דגם המנהיגות לו משוועת ישראל שלאחר השבת השחורה.
הפוליטיקה לא היתה משאת נפשו שלאמנון רובינשטיין, עילוי שבגיל 32 כבר הקים את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. בפניה שלו לפוליטיקה באה כתגובה למלחמת יום כיפור, שהולידה את תנועות המחאה שהתנקזו למפלגת ד"ש שזכתה ב-15 מושבים בבחירות 1977, בהן עברה ההגמוניה הפוליטית ממפא"י לליכוד.
כבר אז, בימיו הראשונים כפוליטיקאי, הפגין רובינשטיין את היושרה והעצמאות שלו כאשר נמנע מלהצטרף עם שותפו, יגאל ידין, לממשלה של מנחם בגין, בטענה שאי אפשר יהיה להגשים בה את היעדים שד"ש חרתה על דגלה. על התבונה של הבחירה שעשה רובינשטיין אותה שעה אפשר להתווכח, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהיא הראתה את הגישה האידיאליסטית שלו לעצם המוסד של המשרה הציבורית: המעשה וטובת הכלל היו בשבילו העיקר, הכבוד והשררה היו בעיניו כקליפת השום.
רובינשטיין, שכבר אז, בגיל 36, הוכר כאחד המשפטנים הבולטים בארץ, לא בא לפוליטיקה כדי להתהדר בתארים ולהרגיש שהוא חשוב. לכן לקח שבע שנים עד שהתמנה, בשנת 1984, לשר. היה זה כאשר הצטרף לממשלת פרס-שמיר בראש סיעת "שינוי" הננסית – שלושה מחוקקים בלבד – והסתפק בתיק הכי פחות יוקרתי שעמד על הדלפק, תיק התקשורת. וזאת לא משום שהוא לא היה יכול לדרוש תיק יותר חשוב, אלא משום שהוא ידע שבתיק התקשורת הזניח לכאורה הוא יוכל להעביר רפורמות שישנו סדרי בראשית.
רובינשטיין, שהאמין בכלכלת שוק והטיף לה, לקח לכן את אחת היצירות הכושלות של שלטון מפא"י – מונופול הטלפונים הממשלתי – והשיק את תהליך ההפרטה שלו כאשר הפך את "בזק" מביורוקרטיה לחברה. כך יצא לדרכו התהליך שבמעלה הדרך הוליד את שוק הטלפוניה התחרותי והמתקדם שישראלים היום מתייחסים אליו כאל מובן מאליו. משם פנה רובינשטיין לרפורמה דומה בשידורי הטלוויזיה והרדיו, כשהשיק את תהליך הקמת הערוצים הראשונים שהתחרו ברשות השידור – שגם אותה ירש כמונופול ממשלתי.
החותם הזה לבדו היה כבר הרבה יותר ממה שרוב הפוליטיקאים, בכל העולם, מספיקים להטביע בקריירות שלמות, אבל בעשור הבא פנה רובינשטיין למהפכה נוספת, גדולה עוד יותר. זה קרה במשרד החינוך, אליו רובינשטיין הגיע לגמרי במקרה אחרי שהשרה שאותה החליף, שולמית אלוני, תקפה את הרבנים שמכחישים את האבולוציה, התגרות שגרמה לראש הממשלה יצחק רבין להיכנע לדרישת ש"ס ולפטרהּ.
הנסיבות יוצאות הדופן האלו היו סימליות כשלעצמן, משום שרובינשטיין – אף שהיה חבר הסיעה של אלוני באותם הימים – לא בא לחיים הציבוריים כדי להתנצח. הוא בא לעשות, ולכן, כמו ביום הגעתו למשרד התקשורת, גם עכשיו – הוא הביט על המשרד כפוי הטובה אליו הוא נקלע וחיפש יעד שאפשר להגשים אותו במינימום מחלוקת עם מקסימום תוצאות. חיפש ומצא: להנגיש את ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות חדשות.
כך, בימים בהם היו בארץ שמונה אוניברסיטאות, הוביל רובינשטיין את המהפיכה שאיפשרה ופישטה הקמת מוסדות חדשים להשכלה גבוהה. בתוך שבע שנים צצו 42 מכללות שהציעו לימודים כמעט בכל תחום, מהנדסה, חשבונאות ומחשבים עד פסיכולוגיה, משפטים ומנהל עסקים. מספר תלמידי תואר ראשון נסק מ-50,000 ב-1990 ללמעלה מ-250,000 סטודנטים כיום, שלרובם אין מושג שהם חבים את ההזדמנות שלהם לאמנון רובינשטיין, ששבר את המחיצות שפעם הפרידו בין ההשכלה הגבוהה לפריפריה, הן הגיאוגרפית והן החברתית.
המכנה המשותף בין המהפיכות הכלכליות והחינוכיות שרובינשטיין הוביל היה לא רק הרוח הרפורמיסטית והאמונה הליברלית שלו, אלא שיטות העבודה שלו, טקטיקות של ג'ודוקא פוליטי שידע להפיק מקסימום אפקט במינימום כח. היה זה, אם כן, אך טבעי שהתחום בו הסגולה הזו תוביל לתוצאה הכי מעוררת השתאות יהיה תחום ההתמחות של רובינשטיין, המשפט החוקתי.
התפרקות ממשלת שמיר-פרס ב-1990 אחרי אירועי "התרגיל המסריח" הותירה את רובינשטיין בעמדה הכי חלשה שאפשר להעלות על הדעת בבית מחוקקים: על הספסלים האחוריים של האופוזיציה כנציג הסיעה הכי קטנה שלה, וחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורום בו גם נציגי הקואליציה מתקשים – ועל פי רוב כלל לא מנסים – לעשות מהפיכות.
למרות מצב הפתיחה הזה, ודווקא מתוכו, רובינשטיין רתם את הממשלה ואת האופוזיציה להעביר ביחד את חוק כבוד האדם וחירותו. החוק, ששינה מן היסוד את המצב החוקתי בישראל, הוגש כהצעה פרטית של רובינשטיין, ועבר גם בתמיכת המפד"ל, כתוצאה משיתוף פעולה שיזם רובינשטיין עם הרב יצחק לוי; לא כדי שיהיה רוב, ממנו החקיקה הזו נהנתה כבר בגלל תמיכת הליכוד, אלא מתוך אמונה שמעשה חוקתי צריך לשקף את ההסכמה הלאומית הכי רחבה.
כך, בקצרה, היה אמנון רובינשטיין לפוליטיקאי האפקטיבי ביותר בתולדות המדינה, אפילו יותר מבן-גוריון, בגין ופרס, שאמנם עשו גדולות ונצורות, אבל איש מהם לא עשה שינויים כל כך מפליגים עם כל כך מעט כוח פוליטי.
ועם כל השפעתו על עתיד המדינה, רובינשטיין נשאר צנוע. היו לו סיבות טובות להתגאות, אבל ליבו לא גבה, עיניו לא רמו, והוא מעולם לא נתפס בדברי רהב, שלא לדבר על האדרה עצמית והכפשת הזולת. הוא היה חתן פרס ישראל, פירסם 17 ספרים (וגם ששה רומנים), ועם זאת לא התבייש להודות בטעויות שעשה לדעתו, למשל כשאמר – אחרי פרוץ האינתיפדה השניה – שבדרך להסכמי אוסלו, בהם הוא תמך, הפלסטינים הוליכו אותו שולל.
אמנון רובינשטיין, פטריוט שלחם במלחמות ישראל כקצין תותחנים, נפטר בשעה בה ישראל מתמודדת עם המשבר הקשה בתולדותיה, וכמהה לשחר פוליטי חדש; שחר שיוריד את המסך על עידן השחץ, הפלגנות והביריונות הפוליטית שקדם לאירועי השבת השחורה; עידן שיעלה מנהיגים שימזגו חזון, צניעות, תבונה, חמלה ופיוס, אנשים שיגידו פחות "אני" ויותר "אנחנו", אנשים שישאלו לו מה כדאי אלא מה צריך, אנשים שיחשבו לא מה להגיד אלא מה לעשות, אנשים שיעבדו לא בשביל המגזר, הכיתה, או השבט, אלא בשביל החברה, העם והמדינה; אנשים כמו אמנון רובינשטיין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
