אחת הטענות הבולטות נגד היהדות הליברלית היא כי נישואי התערובת בקירבה רבים, ובפרט ביהדות ארה"ב. ב"מקור ראשון" פורסם ראיון עם פרופ' אבינועם רוזנק, שבו תקף את היהדות הליברלית בנושא זה, ובתוך כך ציין גם חלק מהוגיה. במאמר להלן, שפורסם בתגובה בעיתון, הגיב הרב ד"ר דניאל הרטמן על הדברים, ופרש את משנתו.
—
אודה ולא אבוש – אני יהודי ציוני ליברלי. בלי מקפים ובלי ו' החיבור.
העם היהודי ניצב בעת הזו מול אחד האתגרים הגדולים בתולדותיו. לעומת משברים אחרים בהיסטוריה היהודית, הפעם לא מדובר בהגליה מארצנו או בניסיון השמדה. אנחנו עומדים מול משבר משמעות ושבר מוסרי. היהדות הליברלית, שבה אני חי, כותב ופועל כל חיי, מנסה להציע מזור למציאות הנוכחית. מובן שגם היא אינה חפה מפגמים ובעיות, אולם בראיון שפורסם בעיתון זה בשבוע שעבר, הוצגה המחשבה של אבי, הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל ושלי בצורה שאינה נאמנה למקור, ואני מבקש להעמיד דברים על דיוקם.
בשורשם של דברים עומד דיון חשוב על היחס בין זהות יהודית לזהות אוניברסלית, בין מוסר יהודי למוסר כללי, בין זכויות העם היהודי לזכויות אדם. לדיון זה יש גם השלכות הרות משמעות בנוגע לזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
לאומים אחרים מחויבים בעיקר לעצמם, ואילו לאומיות יהודית חייבת להיות גם כלי לתיקון עולם
יהדות ליברלית יונקת מערכים פנים-יהודיים. בניגוד למה שהשתמע מן הכתבה – היא אינה חידוש מודרני הזר למסורת. אני מאמין שהתורה מחייבת אותנו לשלב אמונה בבחירת ישראל עם האמונה שכל אדם נברא בצלם, ועל כן אני מחויב לזכויות כל אדם – ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום. אני מאמין במסורת – כפי שהבינו הרב קוק, הרב עמיאל, והרב עוזיאל – הרואה בבחירת ישראל לא רק מתנה, אלא אחריות. לפיכך לאומיות יהודית שונה במהותה מכל לאומיות אחרת: לאומים אחרים מחויבים בעיקר לעצמם ואילו לאומיות יהודית משרתת לא רק את אומתנו, אלא היא חייבת להיות גם כלי לתיקון עולם.
אני מאמין, ברוח חז"ל, ששבעים פנים לתורה ושלאף זרם ולאף אדם אין מונופול על היהדות. בבית הלאומי של העם היהודי יש לתת מקום לכל סוגי היהדות. ברוח הנביאים, אני מאמין שחברה יהודית נמדדת בראש ובראשונה במחויבותה למוסר, וש"ציון במשפט תפדה". אני מחויב על ידי המסורת לבקש שלום ולרודפו ככל שזכויותיי לחיים ולביטחון מאפשרות זאת. ברוח אברהם בסדום, אני מאמין שנבחרנו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. תורה שמנוגדת לכך אינה יותר אלוהית, אלא פחות.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית היו אסכולות שביקשו להנגיד בין מחויבות ערכית ומוסר אוניברסליים לבין מחויבות יהודית פרטיקולרית. לעתים נטען שאם חביב בעיניך כל אדם שנברא בצלם, הרי שאין אתה מאמין שתפקידנו להיות עם סגולה. אבל אלו הן דיכוטומיות זרות. הלא זוהי הבשורה של התורה והנביאים, זוהי דרכם של רבים מגדולי ישראל, דרכם של חז"ל, דרכו של הרמב"ם שראה בדיכוטמיה הזו "מחלה שהם חשים בנפשותיהם" (מורה נבוכים ג, לא), דרכו של הרב קוק שלימד: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה" (שמונה קבצים א, עה). וגם דרכו של אבי מורי. אני והמכון שאני עומד בראשו צועדים בעקבותיהם.
כיהודי ציוני ליברלי אני מאמין שמחויבויות אלו בדיוק הן גם התשתית לקיומה של מדינת ישראל כיהודית דמוקרטית (שוב, בדיבור אחד). כן, ישראל שהיא פחות דמוקרטית היא פחות יהודית. כל ניסיון ליצור ניגוד בין יהדות לדמוקרטיה יוצר סתירה פנים יהודית.
בכתבה הותקפתי על עמדתי שיש "להעמיד את אלוהים במקום השני". אך היש מי שחולק על כך שלעתים אמונה דתית מהווה בסיס לעיוותים מוסריים? אין בזה חידוש. המסורת שלנו מזהירה שוב ושוב מפני הסכנה שמצוות ש"בין אדם למקום" יאפילו על מצוות ש"בין אדם לחברו". היש חולק על כך ש"דרך ארץ קדמה לתורה"? לכך התכוונתי בכותרת ספרי "Putting God Second". כל מי שעיין בספר יודע שאיני אומר דבר נגד הקב"ה. הספר נחתם כך: "מי שמעמיד את האלוהים במקום השני, מעמיד את רצון האל במקום הראשון".
כיהודי, אני ירא מאמונה פונדמנטליסטית, כזו שרווחת בתולדות הדתות ומרעילה את הנפש ואת החברה. כאשר נותנים למאמינים קיצוניים להכפיף את המוסר לדת, נולדים עיוותים. בדתות אחרות זה מופיע כג'יהאד או מסעות צלב אלימים, אצלנו זו הצדקת אידיאולוגיות של עליונות יהודית, גזענות כלפי ערבים וראיית הכיבוש של עם אחר כערך דתי וכמצב קבוע (ולא ככורח ביטחוני וזמני, שיש לחתור לסיימו בהסדר שלום). עיוותים אחרים הם תפיסות פוליטיות המצדיקות כפייה דתית, הדרת נשים וביזוי דתות אחרות ומאמיניהם. מחויבות דתית המעמידה את המוסר במקום הראשון רואה בתפיסות פוליטיות אלו עיוות של הדת ונדבך זר לערכי היהדות.
אחת ההתקפות הנפוצות נגד היהדות הליברלית מצביעה על התפתחותה בצפון אמריקה ותופעת נישואי התערובת שם. בכתבה אני מצויר כמי שמצדד בנישואי תערובת כערך, כתוצאה מהאידיאולוגיה הליברלית שלי. אבל אנשים שטוענים שאם אתה מתנגד לנישואי תערובת הרי שבהתאם לכך אתה מחויב להתנגד גם ליהדות ליברלית, עושים לעצמם חיים קלים.
לא היהדות הליברלית ולא אני המצאנו את נישואי התערובת. המציאות היהודית בצפון אמריקה, של היותנו מיעוט בתוך חברה הטרוגנית, מכילה ומחבקת, נירמלה את התופעה הזו. עכשיו צריך לבחור בין ויתור מודע על המשכיות העם היהודי על ידי דחיקתם אל מחוץ לקהילה היהודית, לבין מציאת פתרונות באופן יצירתי. בזה בדיוק אני עוסק. אינני משבח נישואי תערובת ואת דאגתי הבעתי באינספור הזדמנויות. שיהיה ברור: אינני רואה ערך בנישואי תערובת, אינני קורא לנישואי תערובת, ובוודאי שאינני רואה בנישואי תערובת פתרון פוליטי לבעיות שלנו.
אמנם כן אמרתי שנישואי תערובת אינם התבוללות בצפון אמריקה, אך את זאת יש להבין מתוך שתי נקודות מבט: ראשית, כשיהודי אמריקאי מתחתן עם לא-יהודיה אמריקאית ולהפך, החוויה הקיומית של בני הזוג (ושלהם בדווקא) אינה של נישואי תערובת, אלא של נישואין בין דומים. אמנם הם לא שותפים בזהותם הדתית, אך זהות זו היא שנייה או שלישית בחשיבותה עבורם, או נבלעת במכלול זהותם המורכבת. ולא רק שרובם אינם חווים את נישואיהם כאקט של התבוללות, אלא שרובם ממשיכים להזדהות כיהודים ולחיות כיהודים.
שנית, וחשוב מכך – השאלה אם נישואי תערובת בסופו של דבר יובילו להתבוללות הילדים והנכדים תיקבע במידה רבה על ידי המידה שבה הקהילה היהודית תפעל באופן אקטיבי כדי לשמור על קשר הדוק איתם, וביכולתה של המסורת שלנו לדבר אליהם ולהעשיר את חייהם. כך, יישארו בקהילה וימשיכו את חייהם כיהודים למרות הקשר המשפחתי המעורב.
צריך לשים לב שמצב זה לא ייחודי לזוגות מעורבים. סכנה דומה קיימת גם עבור זוגות שבהם שני הצדדים יהודים. בצפון אמריקה מוצאך האתני אינו "כופה" את זהותו עליך. כל יהודי הוא "יהודי מבחירה" (Jew by Choice). הבחירה להיות יהודי, או לתת לזהותך היהודית מקום מעצב בזהותך המורכבת, תלויה במידה רבה בחשיפתך לחינוך יהודי ולחוויות יהודיות משמעותיות וערכיות. בזה אני ומכון הרטמן משקיעים את רוב מרצנו בצפון אמריקה. קל לעמוד מנגד ולהזדעק, אך זה לא מהווה פיתרון. היהדות הליברלית לא יצרה את אתגר נישואי התערובת והניכור, אך היא הסיכוי הטוב ביותר להתמודדות עם משברים אלו.
ולבסוף. לצערי, לא רק בצפון אמריקה, אלא גם בישראל אנו עדים לניכור הולך וגדל בין יהודים רבים למסורת שלהם. זו התוצאה של קנאות דתית שתובעת מונופול על היהדות "הנכונה", שמציבה דיכוטומיה בין יהדות לדמוקרטיה ובין יהדות לערכים ליברליים. קנאות דתית זו דוחקת החוצה כל מי שמחפש לעצמו שילוב חדש-ישן בין ערכים יהודים לערכים אוניברסליים. מכון הרטמן שאני מוביל מאמין שלכל אחת ואחד חלק ונחלה במורשת היהודית. רק כך ישראל תוכל לשגשג כמדינה יהודית דמוקרטית. זוהי יהדות ציונית ליברלית.
