תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

למען השליחות שלה: על הציונות הדתית לחזור מהימין אל המרכז

לציונות הדתית יכולת למלא תפקיד קריטי בקרב על דמות החברה הישראלית, אבל כדי לממשו, עליה לוותר על הפירוש מקסימליסטי של הדתיות והלאומיות, ולהחזיר לעצמה את המרכיב האוניברסלי-ליברלי שבה
הלוויות בהר הרצל, מלחמת "חרבות ברזל"
הלוויות בהר הרצל, מלחמת "חרבות ברזל"
יאיר שלג הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן, עורך כתב העת של המכון, "אופקים" וכן עיתונאי, סופר ופובליציסט. שלג הוא חבר מערכת העיתון “מקור ראשון“ ובעל טור קבוע.  הוא מלווה מזה שנים את העולם הדתי־לאומי. בעבר שימש כתב בעיתון “נקודה“ והיה חבר הנהלת מערכת עיתון “הארץ“. בין ספריו ניתן למצוא את הספרים: “הדתיים החדשים“ (בהוצאת כתר, 2000), המתעד תהליכים מרכזיים בחברה הדתית לגווניה. בשנת 2010 יצא לאור ספרו

השמות וסיפורי החיים של הנופלים במלחמת חרבות ברזל אינם מאפשרים עוד להתעלם מהעובדה הברורה: בולטותם הניכרת של בני הציונות הדתית בין הנופלים. פרופ' אשר כהן, חוקר הציונות הדתית, בדק ומצא ששיעורם של הנופלים המגיעים מישובים דתיים מובהקים מגיע ל-31%. לאלה יש כמובן להוסיף את בני הציונות הדתית המגיעים מכלל הערים הישראליות, וביחד התמונה המתקבלת היא קרוב ל-40% מהנופלים; יותר מפי שלושה (!) משיעורם של בני הציונות הדתית באוכלוסיית ישראל (כ-12%). מועצת יש"ע בדקה ומצאה שאפילו שיעורם של הנופלים המתגוררים ביישובי יו"ש (שחלקם גם ישובים חילונים או מעורבים) הוא קרוב ל-20% מהנופלים, גם זה פי ארבעה משיעורם של תושבי יו"ש באוכלוסיית ישראל.

הדברים אינם נאמרים כדי להתריס מול מגזרים אחרים באוכלוסיה. בוודאי לא מול הציבור החילוני, שגם בניו סופגים מכות קשות. האבידות הן אבידות כלל-ישראליות, וממילא שיעור קורבנות גבוה הוא לא דגל שנעים לנופף בו. יש לנתונים חשיבות ציבורית אחת: להתריס מול הקמפיין המרושע, ארוך השנים, שמבקש להציג את הציונות הדתית כמגזר משיחי, פאשיסטי, גזעני, ועוד שלל של כינויי גנאי שאפילו קשה לחזור עליהם.

נכון, אין סתירה הכרחית בין הנתונים. יהיו אפילו מי שיטענו שבולטות בין הנופלים, שמשמעותה חינוך אינטנסיבי לשירות קרבי, דווקא תואמת תפישת עולם 'פאשיסטית'. הטוענים כך יצטרכו להידרש קודם כל לשאלה האם גם את בני התנועה הקיבוצית של העשורים הראשונים למדינה יגדירו כפאשיסטים בגלל בולטותם ברשימת הנופלים דאז (ולמעשה, גם היום). אבל בעיקר, עיון בסיפורי החיים של הנופלים יגלה אנשים נפלאים, שתרמו גם בחייהם לסביבתם ולחברה כולה, ואין שום קשר ביניהם לפאשיזם או שנאת אדם. ממילא צריכה לבוא השאלה: מי לעזאזל קבע שכמה נערי גבעות הנוהגים באלימות כנגד ערבים, שיש להיאבק בהם, מייצגים באופן נאמן יותר את הציונות הדתית מאשר הנופלים בקרבות, עתירי התרומה ואהבת האדם.

ודוק: בולטות בשדה הקרב לא מקנה עדיפות בשדה הרעיונות. יכול אדם, ואף מחנה שלם, להיות אידיאליסט גדול, ולדבוק בתפישת עולם שגויה. כשמדובר בשדה המדיני, יש אפילו חשש גדול שהאידיאליסטים עלולים לשגות מעצם טבעם, שאינו מתחשב באילוצים פרגמטיים, המתבקשים כשמדובר בשדה בו אתה חייב להתחשב גם בכוחות אחרים, המתנגדים לך. אבל האידיאליזם דורש את חידוד העמדה המתבקשת כבר מעצם היחסים הראויים בין בני אדם: זכותך להתווכח עם עמדתי, אבל אל תעשה לי דמוניזציה ודה-לגיטימציה כדי לנצח בויכוח הרעיוני.

האידיאליזם הציוני-דתי חשוב גם מעוד סיבה: הקרב על דמותה של החברה הישראלית, שיצטרך להשלים את המלחמה הצבאית. הקרב הזה יהיה ארוך, קשה, וסיזיפי בהרבה מהקרבות הצבאיים. יש בו גם פחות הרואיות מהקרב הצבאי, ולכן יהיו כנראה פחות מועמדים להתגייס אליו, אבל הוא חיוני לא פחות. יותר מדי שנים התמכרה החברה הישראלית לתרבות השקר של 'כסף, כח וכבוד'. התהליך הזה מנוון, מחליש ומסכן את כל מדינות המערב, וממילא את עצם התרבות הדמוקרטית-ליברלית, בהתמודדות מול כוחות נחושים בהרבה כמו התרבות הסינית או המוסלמית. למדינה מוקפת אויבים כמו ישראל הוא מסוכן ממש ברמה קיומית מיידית, כפי שחזינו בשמחת תורה.

לציונות הדתית יש תפקיד חשוב, כמעט מכריע, בקרב הזה. לא רק בגלל האידיאליזם שלה, אלא גם בגלל זהותה התלת-קוטבית, הכוללת את המרכיב הדתי, הלאומי והאוניברסלי-ליברלי; מה שמאפשר לה יכולת הבנה והידברות עם כלל המגזרים בחברה הישראלית ובעם היהודי, שנעדרים בדרך כלל לפחות אחד ממרכיבי הזהות הללו.

אבל ליכולת של הציונות הדתית למלא את התפקיד הקריטי שלה בקרב על דמות החברה הישראלית יש גם תנאי מרכזי אחד: הציונות הדתית, בוודאי בפנים הפומביות שהיא מציגה בפני הציבור (רבנים, מחנכים בולטים, פוליטיקאים), נוטה להתעלם מהמרכיב האוניברסלי-ליברלי, שקיים בהחלט בשדה הציוני-דתי הרחב. והיא גם נוטה לפרש את שני המרכיבים האחרים, הדתי והלאומי, פירוש מקסימליסטי: מקסימום דתיות, ומקסימום לאומיות.

אבל המציאות הממשית לא מאפשרת מקסימליזם מקביל בכל אחד משדות הזהות. אדרבה, היא דורשת איזון, שפירושו הכרה בצורך להתפשר לעתים בשדה ערכי אחד כדי להרוויח בשדות אחרים, או אפילו רק כדי להתמודד עם אילוצי המציאות. במשפט אחד פשוט: אם הציונות הדתית רוצה למלא את שליחותה הציבורית הקריטית, היא חייבת להתמקם מחדש במרכז המפה הציבורית, ולא בקצה הימני שלה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics