המשברים האחרונים בישראל נעוצים ברעיון של "תתגשמנה כל התקוות", שירו החלוצי של ישראל דושמן מ-1912. המשברים מבוססים על הציפייה של כל מחנה להשיג את מלוא שאיפותיו, ולהכריע. אך כשמחנה "מנצח יותר מדי", מתעוררת תנועת נגד מקבילה בעוצמתה – ותנועת המטוטלת מאיימת לפרק את החברה. הבעיה אינה בחלומות האוטופיים עצמם – אלא בציפייתנו לחזות בגאולה עוד בחיינו. דרוש אפוא שנשוב לחכמה היהודית העתיקה של יחס דואלי כלפי הגאולה: אמונה שהחזון יתגשם – אך בעתיד כלשהו. כך כל דור יתקדם לשם בצעדים מתונים, מבלי לדחוק את הקץ.
הדפוס של "כל התקוות" מתבטא ברוב תחומי חיינו. הדרישה להחלשת כוחו של בג"צ הייתה תנועת נגד למהלך שבו המחנה הליברלי-פרוגרסיבי בישראל היה בדרכו להגשים את כל תקוותיו. למחרת בחירות 1.11.22, מחנה רוטמן, לוין והחרדים כבר ראה עצמו מגשים את כל תקוותיו שלו. אך כשם שהמחנה הפרוגרסיבי אולי "ניצח יותר מדי" בשעתו, כך גם ממשלת ימין-על-מלא "ניצחה יותר מדי". כעוצמת תחושת הניצחון, כך הייתה עוצמת המחאה שהתעוררה – ובתורם, גורמים במחאה ביטאו שוב נחרצוּת של הליכה עד הסוף.
בשבעה באוקטובר, מחבלי חמאס השיגו את כל תקוותיהם לערעור תחושות הביטחון והביתיות שלנו. יש המעריכים שהם פתחו במתקפת הטרור בעקבות הצלחת הסכמי אברהם והמגעים עם הסעודים – כפסע מהגשמת כל התקוות של עקיפת הסוגיה הפלסטינית. אך במהרה התברר שהחמאס "ניצח יותר מדי". לא רק שאיבד את תמיכת שותפיו הטבעיים, אלא שישראל הגיבה במתקפת נגד מלאת נחישות ועוצמה – ביחס ישיר לזוועות שחולל. כעת, עם ההצלחות המבצעיות המבורכות, מתגברות הקריאות לראות בעזה רק כשלב הראשון להרחקת כל איום צבאי מגבולות המדינה.
אך ניצחון צבאי בעזה, ואפילו בלבנון, לא יכרית את האסלאם הפונדמנטליסטי או את ההתנגדות לציונות. לצד מי שיחששו להתעסק איתנו, אצל אחרים רק תגבר הדחיפות לפעול נגדנו, ואולי בצעדים נואשים ודרמטיים אף יותר. גם אם תתגשמנה כל התקוות ויחוסלו חמאס, חיזבאללה, ולקינוח גם פרויקט הגרעין האיראני – בזה לא תחוסלנה לצערנו הדרכים של אויבי ישראל לפגוע ביהודים ובישראלים. אפשר לשער בזהירות שתתעורר תגובת נגד, ושלא נזכה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו אחת ולתמיד.
המסורת יודעת לצייר תמונות עתיד מסוגים שונים. התמונות המציאותיות הן מסוג "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", ונדמה שגם עבורנו זה יהיה הישג לא רע. את תמונות אחרית הימים שייכו אבותינו לשאיפה לעתיד לבוא. מה שנדרש הוא לא לוותר על תקוות, ואפילו לא על חלום "כל התקוות". חשוב להחזיק חזון אוטופי ומשיחי, אבל מה שנחוץ הוא לשקם את המתח שבין תקוות הגאולה לבין ראייה מציאותית.
במאמרו "כהן ונביא" מאפיין אחד העם, אבי הציונות הרוחנית, שני טיפוסים של מנהיגים. הראשון הוא "הנביא" – האידיאולוג שרואה את העולם בפריזמה ספציפית, ומושך אליה בכל כוחו. מתוך משיכתם של "נביאים" לכיוונים שונים נוצר בהדרגה שיווי-משקל מסוים, אותו מנהל הטיפוס השני: "הכהן" – אמן האפשרי. הזרם המרכזי של המסורת היהודית לאורך הדורות ידע לכנס את שתי המגמות בתוך הווייה תרבותית אחת, "כהנית-נבואית". עין אחת נשואה אל החזון הנשגב, והאחרת פקוחה למציאות, צופה את תגובות הנגד ונמנעת מהן בתבונה. חכמינו ידעו לקבוע שיש דברים שהם בגדר "הלכתא למשיחא". הם לא ויתרו על החלומות – אלא קיבלו שלא ישיגו הכול בימיהם, והסכימו להוריש את שאיפותיהם לבאים אחריהם. "הפשרה המפא"יניקית המושמצת היתה גלגול חשוב של חוכמה זו.
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם", כמאמר הראי"ה. אין למַשטֵר חלומות, אבל נחוץ להשיב את הרעיון של "לעתיד לבוא". יתרה מכך, אני נכון להיות סובלן גם כלפי החלומות הגרנדיוזיים של יריביי, כל עוד שנינו מתונים בחתירה המעשית שלנו להגשמה, ומודעים לפורענות הטמונה ב"לנצח יותר מדי".
קשה להסתגל מחדש לדחיית סיפוקים בעידן היפר-טכנולוגי של סיפוקים מידיים, הנשען על תשתית פסיכולוגית ותרבותית של שאיפה ל"זבנג וגמרנו", לימות המשיח, לתיקון העולם והחברה. קריאה כזו עלולה אף להיתפס כתבוסתנות אידיאולוגית. אבל הדפוסים הללו – הפעלת כוח נגדי, שימור החומר והאנרגיה, והופעתם במקום אחר אם נדחקו ממקום מסוים – כבר הוכחו והומחשו במכניקה, בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובתרבות. החלופה היא שאת השיעור הזה נלמד בדרך הקשה, בחבטות המטוטלת ההולכות ומחריפות.
רבים מאיתנו פועלים מתוך שליחות אידיאולוגית מבורכת. בה בעת, יהיה בריא לחברה שלנו אם נקבל שלא טוב שתתגשמנה כל התקוות: לא אלו הפרוגרסיביות, ולא השמרניות; לא אלו של ארץ-ישראל השלמה, ולא של שתי המדינות; לא אלו של מדינת רווחה, ולא הליברטריאניות.
במסה הפותחת את ספרו "כל התקוות", מזכיר עמוס עוז "שמיסוֹדה ומתחילתה היתה הציונות שם משפחה ולא שם פרטי". הצלחת התנועה התאפשרה רק כי הרב ריינס והסוציאליסט סירקין, בדומה לז'בוטינסקי ובן-גוריון, עשו הפרדה בין המשותף והריאלי לבין החזונות לעתיד לבוא. מוטב לראות גם את דורנו בצניעות הראויה, ולחזור להפרדה ששימשה נאמנה את אבותינו ואמותינו. במרווח שיווצר בין ההווה המשותף לבין החזונות הנבדלים, אולי נוכל לזהות מרכיבים ותחנות ביניים שעליהם אנחנו יכולים להסכים – והם יהיו אבני היסוד של ההווה המשותף והעתיד הקרוב.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
