אנחנו בימים קשים. לצד הדאגה נוכח הקיטוב הגובר והעצב מהסערות שליוו יום נורא הוד וסמלי כמו יום הכיפורים, חשוב להבין כיצד אנו מתקדמות ומתקדמים ביחד להתמודדות עם השאלות שעולות לגבי אירועים בהפרדה בין גברים לנשים. את זה אי אפשר לעשות בלי להיות נאמנים לעובדות.
התאכזבתי לראות את פנייתו של שר הפנים משה ארבל, לראשי הרשויות המקומיות, שבה כתב שהוא מצפה מהן לנהוג לפי סיכום עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, בדיון שקיים ב–2019 על אירועים בהפרדה. אין לי ספק שכמשפטן השר ארבל מודע לכך שהסיכום כבר לא תקף. מאז שנכתב — וצוין בו במפורש שהוא זמני וניתן בחופזה — בית המשפט העליון פסק בהרחבה בשלושה פסקי דין תקדימיים.
בית המשפט הבהיר, כי לפי המשפט הישראלי הפרדה היא בעייתית הרבה יותר ממה שעולה מאותו מסמך של היועמ"ש מנדלבליט, ושבשביל שהיא תהיה חוקית צריך לצלוח הרבה משוכות. חבל שפוליטיקאי ערכי, ממלכתי ובונה בדרך כלל, כמו השר משה ארבל, וגם אדם שאני מרשה לעצמי להחשיב כידיד אישי, מעמיד את הרשויות בין הפטיש לסדן, במצב שבו יהיה עליהן לבחור בין חובתן לקיים את החוק לבין החשש שירגיזו את השר שבו הן תלויות.
הנה תקציר הפסיקה: בהקשר לרחצה בהפרדה מגדרית בבריכה בקרית ארבע קבע בג"ץ שכברירת מחדל, רשות חייבת לספק שירותים ללא הבדל מין. בעניין ההפרדה באקדמיה נפסק שהפרדה בין המינים היא פגיעה בשוויון ובכבוד האדם, ושאפילו אם ישנו חוק מפורש שמסמיך את הרשויות לקיים פעילויות בהפרדה, יש לוודא שהפגיעה עומדת במבחנים הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, להבטיח שהפגיעה בשוויון ובכבוד האדם היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בפסק הדין הקצר שנכתב בזריזות בערב יום הכיפורים האחרון אישר בית המשפט העליון שסירובה של עיריית תל אביב להציב מחיצה הוא חוקי.
עולם המשפט הוא מורכב והוא מתפתח כל הזמן. הוא אמנם לוגי אבל הוא לא מתמטיקה. אבני הבניין שלו הם שפה, הקשר ופרשנות. זה לא אומר שהכל פתוח. זה כן אומר שצריך להתעמק ולהבין את הניואנסים מתוך רצון כן לפרש את הדברים ביושר. הנה התיאור הכי מדויק של המצב המשפטי כעת, לפי הבנתי.
הפרדה פוגעת בזכויות יסוד — שוויון וכבוד האדם — ורשות ציבורית איננה רשאית לפגוע בזכויות אלה בלי סמכות. לכן אסור לקיים פעילות בהפרדה במרחב הציבורי (לא בבית הכנסת, אלא בכיכר העיר) אלא אם יש לכך הסמכה מפורשת בחוק, כמו ההסמכה לקיים הפרדה בבריכות שחיה ובחופים.
יחד עם זאת, עד ליום הכיפורים האחרון השאלה הזאת נידונה בהקשר של פעילויות לא דתיות, כמו לימודים אקדמיים, שחייה, הכשרות מקצועיות בשירות המדינה, קורסי נהיגה מונעת והופעות תרבות. גם כשמדובר בפעילות דתית שהיא בליבת חופש הפולחן כמו תפילה, נקבע שיש הבדל בין מחיצה בבתי הכנסת לבין מחיצה במרחב הציבורי.
נאמר גם, שלרשויות יש מידה מסוימת של אוטונומיה לאפשר לתושביהן לקיים פעילויות דתיות בהפרדה במרחב הציבורי לפי האופי והצרכים של התושבים. זו קביעה הגיונית שמתיישבת עם ניסיון החיים. יש הבדל בין הקפות בבני ברק, במאה שערים ובמודיעין עילית, לבין הקפות בחיפה ובבאר שבע.
אבל אפילו בבני ברק, היתר לקיים הקפות או תפילה בחוץ בהפרדה צריך להינתן תוך הקפדה שההפרדה תיעשה באופן מצומצם, מדוד ורק במידה החיונית. ולא פחות חשוב — באופן סימטרי — כלומר בתנאים שווים לגברים ולנשים (למשל, בלי סגירת מדרכות לנשים או פעילות לגברים בלבד).
כיוון שהפרדה פוגעת בזכויות יסוד, בוודאי כשהיא במרחב הציבורי, הרשות המקומית צריכה להיזהר ולצמצם מאוד את ההיתר להפרדה, ולהראות שהיא פוגעת בשוויון של תושבותיה באופן זמני, מידתי ומנומק היטב.
הפרדה מבוססת על עולם שבו מי שחשוב ונחשב בתפילה ובהקשרים רבים אחרים הם גברים. יש לה נטייה להתרחב, מתפילה לשיעור תורה, וממנו לתורים נפרדים בבנק או בקופת החולים. במציאות הפרדה גם בדרך כלל מפלה נשים ומעניקה להן תנאים נחותים: לרוב לא תוצב מחיצה אנכית — הנשים ישבו מאחור או שכניסתן תימנע כליל.
נשים יקבלו פחות תקציבים ופחות אפשרויות; זכויותיהן של נשים חרדיות כבר נפגעות כשסוגרים מדרכות למעבר נשים או כשתולים שלטי צניעות בבית שמש או בבני ברק. ההקצנה של השנים האחרונות גם גרמה להורדת הגיל של ההפרדה — רשויות מקומיות מקיימות היום אירועים בהפרדה לפעוטות מגיל שלוש. יש לזכור את כל זה כשחושבים שקצת הפרדה לא יכולה להזיק.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
