"מה קורה לתפיסות הפמיניסטיות כשהן פוגשות את עולם המעשה?" – זו השאלה שעמדה במרכז פאנל מרתק שערכה מנכ"לית מכון הרטמן, שירי וינטר-מרזל, עם ארבע נשים צעירות בראשית שנות ה-20 לחייהן, כולן בוגרות או עמיתות פעילות בתוכניות חינוכיות שונות של המכון. בפאנל, שהיה חלק מכנס מיוחד לרגל יום האישה הבינלאומי, ביקשה וינטר-מרזל מהמשתתפות להתייחס לשאלה המרכזית דרך הפריזמה של השפעת המאבק החברתי הפנים ישראלי בשנה שחלפה, ולאחריו – המלחמה הקשה בעזה.

"חברה שלי ואני רצינו להתנדב למילואים ושמענו שמחפשים בנות מדובר צה"ל שיהיו בבתי חולים," סיפרה אסיף טור-פז, בוגרת מדרשיית הרטמן לבנות, בת 22 מכפר עציון. "התגייסנו, והתפקיד שלנו היה לדבר עם החיילים שמגיעים, להבין מה הסיפור שלהם, לראות מה רלוונטי להסברה. זה היה מפגש מאוד ישיר עם הפצועים, שהעלה גם תחושות של אשמת ניצולים, אבל גם אשמה על כך שפשוט יכולתי ללכת להיות לוחמת. זה אמנם לא היה מובן מאליו כמו שזה לכל החברים שלי הגברים, אבל תמיד דמיינתי את עצמי בצד של הגיבורים, כי אלה הסיפורים ששמעתי, ובכל זאת זה לא היה מסלול החיים שבחרתי.

"ואז אני אומרת, טוב, איפה אני יכולה לתת. והנתינה שלי בסיטואציה היא באמת כאילו חזרה לאיזשהו תפקיד יותר מסורתי של להקשיב, להכיל. הרגשתי שאני פשוט מסתובבת בבית חולים ומחפשת אנשים שצריכים אוזן קשבת. זה משהו נורא טיפולי, אבל פמיניזם רדיקלי דווקא מאפשר משהו יותר מהותני: שיש איזושהי נשיות, ולא צריך להילחם בה. אם כי כמובן מתלווים הקולות האלה של מי הפמיניסטית הטובה, מי הפמיניסטית הראויה. כאילו, אם אני פשוט מקשיבה ונותנת מקום, אז האם אני פמיניסטית?"

תמר יחיא, עמיתה בתוכנית חזון, בת 26, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה ויוצרת תוכן, סיפרה גם היא על הפן הנשי המסורתי, ועל האפשרות להחזיק בו מצד אחד, אבל במקביל גם בעמדה דעתנית ואסרטיבית. היא סיפרה שכיוצרת תוכן, פעמים רבות היא תופסת את המקום של בעלת הידע ואשת המקצוע שמובילה, ולא נבהלת לומר את דעתה ולקבוע כיצד דברים שצריכים להיראות.

לצד זאת היא הדגישה כי היא חשה שאנו חיים בחברה שבה איכויות אחרות כמו להקשיב, לטפל, ולהרגיש ולרחם, לא תמיד מקבלות את המקום המגיע להן. "בתחילת המלחמה, לא רצו את הרוך, לא היה לזה מקום," חלקה את תחושותיה, "אני ממש זוכרת את עצמי מדברת עם אח שלי בטלפון ונורא דואגת לו, והוא אומר כל מיני דברים שברור לי שאין איך להגיב לזה ברוך, כי זה לא זה לא לעניין. הוא צריך עכשיו חוסן, חוזק, הוא צריך 'ביחד ננצח'.

"אבל ככל שהמלחמה נמשכה ונמשכה, גיליתי שהרוך שלי, שהיה נורא לא במקום בהתחלה, ורק עצבן את כולם שאני בוכה, שאני מרחמת על אח שלי ועל כל החיילים, וגם על אנשים בעזה, אז כל הטאבו הזה סביב הרחמים נשחק, ומצאתי את עצמי אוחזת בנכס הכי יקר לכל מי שהיה סביבי. פתאום כולם צריכים את הטיפוליות וכולם צריכים את ההקשבה, וכולם צריכים שאני אסביר להם מה זה התקף חרדה ואיך נראית חרדה שהיא לא התקף. אני מרגישה שאני הייתי במילואים של הלב במלחמה הזאת. זה חיבור שחוזר אל החלקים בנפש שהפטריארכיה הכריחה אותנו להדחיק – ולדבר הזה יש המון ביקוש".

גבע הדר פייל, בוגרת התוכנית הקדם-צבאית חברותא, היא בת 23, סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה בבר אילן שהתחתנה שלושה חודשים לפני המלחמה. "המלחמה מאוד הפתיעה אותי, כמו את כולם כנראה," היא מספרת. "בנושא המגדרי זה תפס אותי כשהבנתי שעל מלחמות העבר אני יודעת מזווית מסוימת. שמעתי על סבא שלי ששחרר את ירושלים עם הצנחנים וחצה את התעלה ביום כיפור, ושמעתי על אבא שלי שיצא להילחם במלחמת לבנון, אבל לא עצרתי להקשיב לסיפור של סבתא שלי שנשארה בבית עם הילדים או על אמא שלי שנשארה ב-2006 בהיריון מתקדם עם שני ילדים כשאבא שלי גויס להילחם בלבנון. והנה פתאום פרצה המלחמה, ואני הייתי כלה טרייה שחוזרת לבית של ההורים כי בעלה נקרא למילואים, ואני חייבת לומר שזה הרגיש כמו תפקיד כמעט אקטיבי, בחיבור שזה נתן לי לאמא שלי, לסבתא שלי, ליותר מדי נשים בעם שלי שהיו באותו מקום".

"הגברים צפים למעלה"

במהלך הפאנל, ניכר היה מתשובתיהן של ארבע הנשים שישבו על הבמה שהתפיסה הפמיניסטית היא חלק מהותי בזהותן, והיא אחד הפילטרים המשמעותיים שדרכו הן רואות ומפרשות את העולם. כך למשל צביה גוגנהיים, עמיתה בתוכנית חזון, בת 25, סטודנטית למזרח תיכון ואיסלאם במרכז שלם, סיפרה על האתגרים שפגשה בפעילותה במחאה החברתית.

"את המעורבות החברתית שלי התחלתי במקומות מגדריים." היא פתחה, "קודם כל, השירות הצבאי שלי היה ביחידה נשית, ומאוחר יותר התנדבתי בארגון 'מבוי סתום', שזו סביבה נשית. אחר-כך עברתי למחאה, וזה היה חשוב ומרגש. גיליתי שם דברים על עצמי, כמו אומץ, ושאפשר להכניס 30 שעות ליום של 24 שעות.

"אני לא תכננתי לספר על זה, אבל זו הייתה גם הפעם הראשונה שהיה לי חיכוך עם המשטרה, פעם אחת שוטרת בעטה בי, ויום אחרי כן שוטרת חנקה אותי. זה היה ממש מפחיד וקשה, ואמרתי לאנשים 'ואו, זה הפחיד אותי', שזה מרגיש כמו אמירה מגדרית. אבל מצד שני, הרגשתי שאני עושה פה משהו מנוגד מאוד לקולות ששמעתי בסביבה שגדלתי בה, ובאולפנה ובבתי הספר. שם היה הרבה 'תהיי יפה ותשתקי'. והנה, פתאום לצאת החוצה ולהיאבק זה מוערך. פתאום את מועצמת. את עושה משהו במרחב הציבורי בשביל המדינה, בשביל משהו שאת מאמינה בו. זו הייתה חוויה מטורפת".

למרות התחושות החיוביות האלה, לגוגנהיים יש תהיות ותחושות לא-פשוטות מהפעילות בארגוני המאבק. "היה שם גם קצת בלתי נסבל בסוף,", היא סיפרה. "כי מצד אחד, זה היה מרחב שוויוני מגדרית, או אפילו ברוב נשי, ומצד שני – איכשהו רואים שהגברים צפים למעלה כל הזמן. מקום שיש בו כמעט 75 אחוז נשים, נמצא בהנהלת גברים… גם אם נסתכל על האקספו, החמ"ל התל אביבי, שכמעט כולו מנוהל על ידי נשים וארגוני המחאה של נשים, וקיבל את הכותרת "אחים לנשק". אז אולי נראה שאנחנו מתקדמות כל הזמן, ובכל זאת – הגברים עדיין צפים למעלה. אז השאלה היא כמה אנחנו באמת משנות את המבנה החברתי. זה משהו שממש הדאיג אותי תוך כדי האקטיביזם הזה."

גם אסיף טור-פז חלקה חוויה דומה וסיפרה שבמהלך השירות הצבאי שלה נאלצה לפעמים לתפוס באופן מעושה עמדה חלשה יותר, כדי להצליח בתפקיד. היא הוסיפה ששמה לב שכאשר קיבלה תפקיד רשמי, דברים השתנו. "כשהתחלתי להדריך במדרשת נטור, פתאום הטייטל שקיבלתי גרם לשינוי מהותי. בשנייה שיש לך סמכות, ויש לך כוח חיצוני שניתן לך, זה מאפשר עמידה איתנה יותר. פתאום אני פחות צריכה להוכיח את עצמי, כי ברור שיקשיבו לי. עכשיו, כשאני יוצאת משם, עולה בי השאלה איך אני יכולה לא לשחק במשחקי הפוליטיקה גברים-נשים ועדיין להצליח."

גבע הדר-פייל עמדה על דברים דומים: "כשהייתי בודקת ביטחונית מצאתי את עצמי אומרת לגברים, לצערי יותר מדי פעמים, 'אל תדבר אליי ככה', 'אל תקרא לי מאמי', 'אל תספר לי את הבדיחה הזאת – זה לא מתאים'. אבל תמיד התלווה לזה המשפט 'אני עובדת ביטחון. אל תקרא לי מאמי', 'אני עובדת ביטחון. אל תדבר אליי ככה'. זה נתן לי איזו קומה שלא הייתה לי קודם. חשבתי הרבה אם אני יכולה להביא אותה איתי גם למקומות אחרים בחיים."

וינטר-מרזל, מנחת הפאנל, הנהנה בהבנה למשמע התשובות הללו וציינה בפני המשתתפות כי היא תוהה בינה לבין עצמה אם כשהייתה בגילן יכלה לראות את מה שהן רואות – את הציפה של הגברים כלפי מעלה, או את האומץ לומר למישהו שיישמר בדיבורו. "אתן עדיין במקום נאבק, אבל יש לכן ראייה הרבה יותר מפוכחת", סיכמה.