אני רוצה לדבר על מסגרות לנשים בלבד. למרחבים נשיים יש עוצמה מיטיבה. בחדר הכושר, בכיתה, בחוג או במופע התרבות, ליד נשים אנחנו יכולות להיות משוחררות ממבטים מחפיצים ומנגיעות לא רצויות, להתבטא ולהתבלט בחופשיות.

עד השנים האחרונות, השאלה עד כמה מסגרות לנשים הן טוב, רע, או לא נורא, לא העסיקה אותנו במיוחד. אבל לאחרונה זו הפכה להיות שאלה רוחשת, ואפילו נפיצה, כי היא קשורה לנושא האקטואלי של הפרדה בין המינים.

היום, רשויות מתקצבות פעילויות, הכשרות, מופעים וכנסים לגברים ולנשים בנפרד. זו נשמעת דרך סבירה להנגיש פעילויות למי שאלה מנהגיו. אבל מניסיון, הפרדה הופכת מהר מאוד לאפליה ולהדרה. יותר ויותר תקציבים מופנים לפעילויות לגברים בלבד, וכך אנחנו חוזרות לעולם של מועדוני ג׳נטלמנים שבהם אין כניסה לנשים, ממש כמו באלפי שנות היסטוריה שנלחמנו קשה לשנות.

תגידו: אז נדאג שההקצאה תהיה שוויונית. אבל כמי שמכירה את הנושא היטב אני יודעת לומר שבמירוץ האכיפה, ההפסד שלנו, הנשים, כמעט בטוח. מסגרות לנשים הן חרב פיפיות לא רק כי הן מעניקות לגיטימציה למסגרות לגברים בלבד. יש בהן עוד סכנה: הן פתרון קל מדי להתמודדות עם הטרדות מיניות. הדרך להגן על נשים מהטרדה היא לא לקבל ש"ככה זה", "boys will be boys", אלא ליצור מציאות חד משמעית של מניעה והימנעות מהטרדות מיניות בכל מרחב.

בהזדמנות צריך גם לדבר על זה שמסגרות על פי מין פוגעות באנשים שזהותם המגדרית לא מתיישרת עם הסיווג הבינארי.

ההתעקשות על מסגרות מעורבות כברירת המחדל עשויה להישמע נוקשה ואנטי נשית, אבל היא הכרחית לקיום חברה שלא מדירה אותנו ומתמודדת ברצינות עם תרבות של פגיעות על רקע מגדרי.

כמאמר הפתגם הסיני, כשאנחנו נלחמות על פעילויות לנשים בלבד, עלינו להיזהר במשאלותינו.