גלית דקל
"החוויה הראשונה שלנו כהורים היא לגמרי של כישלון," סיפרה ד"ר חנה פנחסי לגלית דקל, בשיחה שניהלו ביניהן על חוויית ההורות לילד שגדל בבית הדתי שלהם, והלך בסופו של דבר בדרך אחרת.
"העברת הלפיד הזאת של לגדל ילדים שיבחרו לשמור מצוות, זאת המשימה של חיינו. זה מה שנותן לנו משמעות. המון אנרגיה שלנו משוקעת במקום הזה, וכשילד בוחר שלא לעשות את זה, יש אפילו איזו תחושה בורגנית – שמתעוררת בעיקר אם גרים ביישוב, או במקום יותר סגור – אפילו של בושה.
"אני קוראת לזה 'בורגנות'," התוודתה פנחסי, "מפני שזה פחות קשור למערכת הערכים שלי, ויותר להתקבלות שלי בתוך המעגלים החברתיים השונים."
השיחה בין דקל לפנחסי התקיימה בהשפעת מאמר שפנחסי פרסמה לפני שנתיים על חוויות ההורות לילד דתל"ש. דקל שאלה את פנחסי: "האם חוויה של הורה שבנו מחליט לוותר על קיום המצוות דומה לזו של הורה שילדו בחר באיזה שהיא בחירה ערכית אחרת – כמו למשל, שלא לגור בארץ או שלא ללדת ילדים?"
פנחסי סיפרה שמהתגובות למאמר שלה היא אמנם הבינה שהחוויה הזו נמצאת על רצף גדול יותר של חוויות של הורים שילדיהם גדלים ומתרחקים מערכי הבית, ויחד עם זה, היא התעכבה גם על הצדדים הייחודיים להורה הדתי, לאמא שחשה שהיא אחראית לא רק על הדור של הילדים שלה, אלא אפילו למה ייעשה עם נכדיה.
