"אם הייתי נולדת גבר, כבר מזמן הייתי רב. תמיד רציתי ללמוד יהדות, וכשאני הייתי ילדה בעולם הזה לא הייתה אפשרות", אומרת אילה דקל, "לקח לי תקופה ארוכה להבין שאני יכולה ללמוד את זה, כאישה. תמיד אהבתי את היהדות אבל הפריע לי שאין לי בה מקום שווה, ושרק בעולם החילוני בעצם רואים אותי שווה בין שווים. יש נשים דתיות שמרגישות שוות בין שווים בעולם הדתי, אבל זו התחושה שלי".
דקל (41) היא סופרת וראש הישיבה החילונית של "בינה", הבית ליהדות הישראלית, בעלת מכינה וישיבה, שבימים אלה נמצאת בשנת הלימודים האחרונה שלה בלימודי רבנות. היא חיה כיום בסביבה מעורבת במודיעין, לאחר שגדלה בבית דתי בהתנחלות בית חורון שבהרי בנימין. אם תשאלו אותה, היא לא מגדירה את עצמה כדתיה בכלל. היא התחתנה בגיל 24 עם בן זוג חילוני, ולאחר שנה של נישואים השניים התחלפו – הוא חזר בתשובה, היא יצאה בשאלה ("אני לא קוראת לזה יציאה מהדת אלא מתייחסת יותר לעובדה שהפסקתי לשמור מצוות הלכה").
לדבריה, הם ידעו שיגדלו את ילדיהם בסביבה מעורבת – גם דתית וגם חילונית – וכך גם יהיו מוסדותיהם הלימודיים. למקרה שזה לא ברור, דקל מנסחת את החוקים של עצמה.
"אני זוכרת שאחד הדברים שהיו קשים לי כילדה, זה שאחיי היו לומדים תורה ונספרים למניין", היא מספרת על אחד הזכרונות הראשונים שנחקקו אצלה בכל הנוגע לחוסר שוויון בין גברים לנשים בעולם היהדות, על כך שמעולם לא ספרו אותה – בכל המובנים. "צריך עשרה אנשים כדי להתפלל, ועשרה אנשים בחברה הגברית – אלו עשרה גברים. אני לא נספרת כי אני אישה. נורא הפריע לי שמעולם לא נספרתי, או שכילדה מעולם לא למדנו תלמוד בבית הספר.
"אחרי התיכון הלכתי ללמוד תלמוד במדרשה לנשים דתיות, התגייסתי לצבא והייתי קצינה. שוב חשוב לי לסייג, זה שאני הרגשתי שאין שוויון בין נשים לגברים בעולם הדתי – לא אומר שכל אישה דתיה מרגישה כך. אותי לא סיפק הצוויון בעולם הדתי – לא רציתי חצאית, כיסוי ראש, נידה או עזרת נשים. נורא הפריע לי שמעולם לא נספרתי, או שכילדה מעולם לא למדנו תלמוד בבית הספר. אחרי התיכון הלכתי ללמוד תלמוד במדרשה לנשים דתיות, התגייסתי לצבא והייתי קצינה. אותי לא סיפק הצוויון בעולם הדתי – לא רציתי חצאית, כיסוי ראש, נידה או עזרת נשים"
יש הבדל בין לימודי הרבנות של גברים ונשים?
"ממש לא. לומדים רגיל ובצורה שוויונית לגמרי. כחלק מזה שלומדים במסגרת גם דתיים וגם חילוניים, אז לומדים גם את הצד המסורתי – תלמוד והלכה – וגם את הצד הישראלי יותר – שירה וספרות עברית. כדי להיות מנהיג רוחני צריך לעזור לבני אדם. רב או רבה נמצאים באבל ובשמחות, וצריך ללמוד איך מלווים אנשים ברגעים האלה כדי לתת להם מענה ואפשרות להתחבר למסורת".
איך המשפחה שלך ובן הזוג מקבלים את רצונך להיות רבה?
"כולם מאוד תומכים. הם מקיימים את מצוות ההלכה ואני לא, וזה בסדר. אני חיה את היהדות המגוונת. כל כך התרגלנו שצריך להיות או יהודי או דתי, ואנחנו מפרידים קהילות – אבל אני שמה על זה סימן שאלה. האם באמת צריך לעשות את ההפרדה הזאת? האם אי אפשר שגם חילונים ילמדו בדרך שלהם, או שדתיים יהיו יותר פתוחים לעולם החילוני כמו במשפחה שלי? בטח שאפשר. אישה שנמצאת בהנהגה רוחנית זה אמנם עדיין לא מובן מאליו – אבל כן יש הרבה יותר נשים רבניות היום, ולאט לאט זה צומח".
על חינוך ילדיה (ומחלוקות העבר בזוגיות סביב זה) היא ממעטת לספר, אך כן מוכנה להגיד שכל אחד מילדיה מקיים מצוות לפי אמונותיו, ושהמחלוקות שיש לה עם בן זוגה לא שונות יותר מדי מהמחלוקות של כל זוג אחר. השוני היחיד שהיא רואה, לדבריה, הוא באופן בו נראית שבת בביתם מאז שגויס בן זוגה למילואים עם פרוץ המלחמה, ואיך הן נראות כשהוא יוצא הביתה לחופשה קצרה. "כשהוא במילואים השבת נראית אחרת מאשר כשהוא בבית, אני לא רוצה לפרט כל כך, אבל זה בית שמכבד את שני הצדדים", היא אומרת. "כשהתחתנו זה היה ברור שנגדל ילדים בקהילה משלבת ונחנך אותם בבית ספר משלב כדי להיות במקום שמכיל את האופציות. הילדים שלי יודעים מצוין שיהדות היא לא רק בצד הדתי, והיא לא רק הלכה".
"כשאת שואלת אדם ישראלי מהו הדימוי של יהדות עבורו, לרוב זה יהיה גבר עם זקן וכיפה, וכך גם הדימוי של רב", היא אומרת, "לקחתי על עצמי להביא לקדמת הבמה נשים לא מוכרות מהתלמוד והמקרא, ללמוד מהן ולהעביר את המסרים שלהן לילדיי, שיודעים שאני ברבנות הישראלית".
מה הילדים שלך אומרים על זה?
"הם מתגאים בכך שאימא שלהם רבה – בין אם זה כשאני מחתנת זוגות או כשאני מנחה טקסי קבלת שבת. הם גם יודעים להגיד שיהודיה לא בהכרח לובשת חצאית, אלא יכולה ללבוש גם ג'ינס וגופיה", היא מסכמת בגאווה.
יש מי שיגידו שמאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל אנחנו מאוחדים וביחד ("ביחד ננצח" נהיה ביטוי שמוכר לכל אחת), ויש מי שיגידו שהסיסמה הזו תלושה ומנותקת. "הרבנות הישראלית", גוף מטעם מכון הרטמן והמדרשה באורנים, גוף רוחני שמתייצב לצד משפחות החטופים, חיילים ופצועים כדי לתת מענה לציבור, מקיים השבוע שבוע מיוחד של אירועים, תפילות ומפגשים משותפים בכדי לנסות לחזק את הביחד ולקשור את כולנו, דתיים וחילוניים, ליהדות ואחד לשני. במילים אחרות, לאפשר מפגש של שתי הקהילות בנעימים, מתוך אחווה אמיתית, ללא מחלוקות.
"אני לומדת ברבנות עם עוד דתיים, ואני חילונית", היא מחדדת. "אנחנו מלמדים אחד את השני. ההפרדות האלה מזיקות לחברה, בעוד שהיכולת ללמוד אחד מהשני, מחזקת אותה. ה'ביחד ננצח' שכולנו אומרים מאז תחילת המלחמה? זה לא יקרה באמת אם לא תהיה היכרות אמיתית עם שני הצדדים.
"בכיכר החטופים יש כל יום תפילות ישראליות, וקבלות שבת מדי שבוע. גם חילוניים רוצים את העוגן הזה", היא אומרת, "יש משהו בתקופה כל כך סוערת שהכל מטלטל בה, שחיבור לעוגן עתיק יותר כמו תפילה, תורה, מהווה עוגן לנפש. לשיר 'שלום עליכם' ולשלוח מלאכים לשמור על החטופים בעזה יכול לחזק. להגיד לך שאני בוודאות מאמינה במלאכים? לא סגורה על זה, אבל המסורת יכולה לתת לנו כוחות בתקופה הזו. אני לומדת ברבנות עם עוד דתיים, ואני חילונית. אנחנו מלמדים אחד את השני. ההפרדות האלה מזיקות לחברה, בעוד שהיכולת ללמוד אחד מהשני, מחזקת אותה.
"ה'ביחד ננצח' שכולנו אומרים מאז תחילת המלחמה? זה לא יקרה אם לא תהיה היכרות אמיתית עם שני הצדדים"
ואת רואה אנשים מתחברים לדת? לא נרתעים ממנה?
"לגמרי. כל אחד צריך את האמונה בחייו, בדרכו שלו. אחרי השבעה באוקטובר, התייצבנו בבתי מלון עם המפונים, אמרנו 'הגומל' ביחד, שרנו איתם שירים ישראלים. אז לחלק מהאנשים הברכה היא 'הגומל' ולחלקם זה שיר של עידן רייכל. דרך זה הם רוצים להגיד את ברכתם. היהדות יכולה להיות מקום של ריפוי, שמחבר את כולנו. היהדות יכולה להיות שפה משותפת במקום מקור למחלוקת".
ואם כבר מחלוקות, עד כמה לדעתך התנהלות הממשלה תורמת לחיכוכים האלה? למשל, הריקוד של בן גביר על רקע קריאות להתיישבות יהודית מחודשת בעזה, בזמן שישראל במלחמה ויש לנו 136 חטופים שנמצאים בסכנת חיים?
"שום סיכוי שתגררי אותי לפוליטיקה, אבל כן אגיד שהחיבורים צריכים לקרות מההנהגה. הייתי יכולה ללמוד רק רבנות חילונית או רפורמית – אבל רציתי ללמוד במקום שנותן מקום לדעות שונות – ולכן בחרתי ב'רבנות הישראלית' שמשלבת את הכל. זו תחילת הדרך לפיתרון – להכיל את זה יחד, בשפה משותפת. רבנות והנהגה רוחנית הם לא רק ממקום דתי, ואנחנו זקוקים להנהגה כזו".
דקל רואה את הביחד הזה במגוון דרכים ואירועים: "ביום שישי האחרון למשל, הייתי באירוע נטיעות ברוחמה עם רבנים ורבות שהתכנסו כדי לאחד בינינו ובין משפחות החטופים והחטופים – ולפעול להחזרתם הביתה. הגיעו אנשים ממערכת המשפט ומהעולם האורתודקסי, ונטענו עץ יחד עם משפחות החטופים.
"זה לא אירוע שכוון בכלל בכדי ליצור מחלוקת פוליטית", היא אומרת, "ההיפך הוא הנכון. וככלל, בהמון אירועים שלנו – כולל תפילות שהנחיתי בעבר – להגיד ברכת הגומל ולשיר שיר של נעמי שמר לא יוצר בעיה הלכתית. צריך למצוא נקודות חיבור, וזו נקודת חיבור. ברור שיש מחלוקות, אי אפשר להתכחש לכך, אבל השאלה על מה בוחרים לשים דגש, על המחלוקות – או על האחדות".
התפילה שתנחה דקל בחמישי הקרוב (1.2) בכיכר החטופים תתקיים במסגרת עצרת מיוחדת. "זהו הזמן שבו אנחנו מתכנסים ביחד כדי לזכור את החטופים והחטופות, ומתפללים לשלומם ולשלום החיילים", היא מספרת על אופי התפילה. "נשיר שירים של נעמי שמר ולאה גולדברג, לצד תפילות מסורתיות כמו שיר למעלות והקראת פסוקי תהילים. עצם העובדה שאנחנו מתפללים ביחד – בכאן כוחנו. אנשים מתגלים בתקופה הזו במלוא הדרם ועוזרים אחד לשני". "זה לא קל והחברה הישראלית מתעייפת מלעזור", היא אומרת, "ואנחנו צריכים לאזור כוחות בשביל להיות פה עבור כל מי שצריך עזרה. אנחנו הרבה יותר גדולים מזה. התפילות האלו הן בדיוק בשביל זה"
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
