יהודים שוב לא ירקדו כבעבר בשמחת תורה. מתקפת החמאס בבוקר החג שמסמל קהילתיות ושמחה, מאתגר אותנו פיזית, אבל גם רוחנית. איך נשוב להיות קהילה המחוללת סביב תורתה אחרי מה שקרה? טבח שבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיה מעמידות במבחן קיומי את החוסן הישראלי – היכולת לעמוד בטראומה ואף לצמוח ממנה. חוסן אינה חסינות, שכבת מגן המונעת פגיעה, אלא היכולת להיפגע ואף על פי כן להגיב, להתמודד, ואף לצמוח. "עַם קְשֵׁה עֹרֶף" –ביטוי ששימש פעמים רבות לגנותו של עם ישראל – חייב לשמש אותנו מהיום במובן חדש: עלינו להיות לאומה שהעורף שלה בעל חוסן גבוה, גם כאשר הלב קרוע לרסיסים.
שניים ממנועי החוסן החשובים ביותר הם הקהילתיות והמשמעות. תמיכה הדדית, תחושת שייכות, היכולת ליצור פשר וסיפור מתוך הטראומה – כולם מרכיבים חיוניים לחוסן אישי וקבוצתי. קהילה רוקדת סביב ספר תורה מהווה תמונה של חוסן: קבוצת שייכות וערבות הדדית המעמידה במרכז סיפור בעל משמעות עליונה. אם לא נמצא דרך לשוב ולרקוד בשמחת התורה שנה הבאה, לא נצליח לצמוח מתוך הטראומה. ברגעים כאלה, אנו זקוקים לסוכני הקהילתיות שלנו, לנשים ואנשים היודעים לבנות משמעות וקהילתיות מתוך הכאב. בעידן של מנהיגות מאכזבת, של קהילתיות חסרה ושל מלחמת משמעות חריפה – אני מבקש להאיר את רגעי המנהיגות של מובילים רוחניים, קהילתיים ורבניים בשלושים הימים הראשונים של המלחמה.
ההלוויות לא החלו מיד.
באותם ימים ארוכים וכואבים לקח כמעט שבוע עד שניתן היה לזהות את הנפגעים האזרחיים הראשונים ולהביאם לקבורה. משפחות רבות מצאו את עצמן במעמד הלכתי שזוכה בדרך כלל למעט, אולי מעט מדי, תשומת לב: אנינות. אותו פער מוזר ומייסר בין מוות לקבורה.
הלכות אנינות נלמדות משתיקת אהרון אחרי מות בניו בספר ויקרא: ״ וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י,ג) מספרת התורה. בעקבות הדממה הזאת קובעת ההלכה שאונן פטור מתפילה, מקריאת שמע והנחת תפילין ובעצם מכל התחייבות כלפי אלוהים ואדם. גם אלוהים מבין שהאונן לא יכול עתה לברך, להתפלל או לעמוד בהתחייבויות שלא קשורות באובדן הנורא מכל.
אף שההגדרה ההלכתית משייכת רק את המשפחות השכולות למעגל האנינות, החברה הישראלית כולה מצאה את עצמה באותם ימים ברגע לאומי מייסר של אנינות. מתנו היו מוטלים לפנינו, ולא יכולנו לקבור אותם. כאהרון, מבטנו קפא על גופם של אהובינו שנפלו, ולא יכולנו לומר מילה.
ופתאום קיומה של מילה, "אנינות", למצבנו הלאומי חסר המילים – הייתה אי של נחמה בים של יגון. כמו רבנים רבים אחרים, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב על הרעיון של האנינות, לומד את הלכותיה עם משפחות אבלות, מסביר את הרעיון במקום העבודה שלי, דורש על כך בבית הכנסת. ברגע שבו לא היו מילים, מצאנו נחמה בדממה שמכתיבה ההלכה.
במרחק קילומטרים מישראל, בדרשת שבת ״בראשית״ בבית הכנסת ״סנטרל״ שבניו יורק, שבוע לאחר הפיגועים הרצחניים, נתנה הרבה אנג'לה בוכדל מילים למצבנו: "אֵין מִלִּים״ אמרה בעברית. ״אין לנו מילים," היא זעקה. הרבה בוכדל השוותה את הרגעים הקשים הללו למעבר המתרחש בשמחת תורה בין ספר דברים, שכולו מילים ודיבורים, לבין התוהו ובהו של תחילת ספר בראשית, כאשר ״חשך על פני תהום״. החושך נסוג רק כשאלוהים עובר מדממה למילים: "רק כאשר אלוהים מתחיל לבטא מילים נוצר סדר בתוך הכאוס והפורענות״. דבריה הדהדו בישראל והדרשה שלה הפכה לוויראלית. באותו רגע היינו זקוקים כאן לאחות מארצות הברית שתעזור לנו לומר, בעברית: אין מילים. זו מהותה של האנינות – והיא נשמעה מרחובות ניו יורק ועד לבתים בישראל.
בימים שלאחר הטבח, החברה הישראלית הפכה לבצל של מעגלי תמיכה וסעד. התחושה היתה שאין איש שלא מכיר באופן אישי מישהו שנהרג או נפצע, או מישהו שגוייס לשירות מילואים. אצלנו בקהילת קלוזנר, בשליש ממשפחות הקהילה היה מי שלבש מדים. אבל מה יעשה מי שלא נקרא לשרת? התחושה היתה שלכולם יש תפקיד, רק צריך להבין מה הוא. ידענו שלא כולם קרובים באותה מידה לאובדן טרגי, ולא כולנו נקראנו לשירות בצו שמונה. אם אני לא שייך למעגל מיידי של אבל או מילואים, מה תפקידי ברגע זה?
המשנה ממסכת ברכות שדנה בהלכות אנינות, מציעה מתווה לפעולה בזמנים באלה:
מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין.נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה:את שלמיטה צורך בהן – פטורים, ואת שאין למיטה צורך בהן – חייבין.
לפי המשנה, אין מי שאין לו משימה. יש את מי שמתו מוטל לפניו, אבל יש גם את מי שתפקידו לשאת את המיטה, ויש מי שמחליף אותו, ומי שמחליפה את המחליף. יש את מי שצריך למשימה מיידית, ויש את מי שלא צריך עכשיו, אבל טוב שיהיה בסביבה. הגם שמעגלי התמיכה הולכות ומתרחקות ממוקד הכאב – התפקיד משתנה, אבל לכל מעגל יש תפקיד. מבין השורות של מהשנה אפשר להבין שברגעי שכול ואובדן, יש להתארגן במעגלים של תמיכה הדדית. מי האבלים? ומי יהיו מנושאי המיטה? ומי יתמוך בהם ויחליף אותם כשצריך? ומי יתמוך במחליפים?
וכך, בקהילות רבות ברחבי הארץ, ובחמ״לים שצצו כפטריות אחרי הגשם, כל מי שלא מצא את עצמו במעגל עשייה מיד יצר סביבו מעגל שכזה. רבים התארגנו והתנדבו לתפקידים במעגל שניף שלישי או רביעי: קניות, תמיכה במשפחות מגויסים, גיוס כספים, הסעת חיילי מילואים לבסיסים מרוחקים, ועוד. כמו שכבות הבצל – כל שכבה בחברה הישראלית נתמכה על ידי זו החיצונית לה, ותמכה פנימה, אל זו הפנימית ממנה. כשעבר כבר שבוע ויותר מאז השבעה באוקטובר, ופרשת בראשית התחלפה בפרשת נח, הציע לי חבר מטאפורה אחרת במקום הבצל: כמו אור שמשתבר לאלפי רסיסים, תפקידם של מנהיגי קהילות ברגע הזה לשמש כמנסרה, ששוברת את קרני האור ומארגנת אותם מחדש בצבעי הקשת. האור נשבר – עכשיו השאלה אם נשכיל להיות זה לזה למנסרה.
שלושה שבועות עברו מאז שמחת תורה, ועם ישראל החל לקרוא בפרשת לך לך. בין פסוקי הפרשה סיפור קטן קיבל פתאום משמעות אקוטית: סיפור שבייתו של לוט, אותו קראנו באור (או אופל) חדש. כשאברהם שומע על חטיפת אחיינו הוא מקים קואליציה מקומית של מלכים ומציל בגבורה את לוט ומשפחתו. באותו רגע התורה לא מכנה את לוט אחיינו של אברהם, אלא אחיו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִבְטַל אֶת אָחִיו". התורה רומזת לנו: בעיתות משבר, קורסות אל תוך עצמן דרגות הפירוד: כל חטוף הופך לאח או בן, כל חטופה היא אחות או בת. וכולנו נכדים של הסבים והסבתות שנחטפו. ככה פועלת הסולידאריות של בני אברהם.
בקהילה שלידנו, קהילת הקהל, זה לא היה מדרש בלבד. כאשר הגבאי שלהם, ג'ון פולין, שמע שבנו, הירש, נחטף לעזה בבוקר שמחת תורה, הקהילה התגייסה מיד והפכה את סלון ביתם של ג'ון ואישתו רייצ׳ל לחמ"ל בניסיון לאתר אותו. במשך מספר שבועות התכנסה הקהילה מדי ערב בזום לשירה ותפילה עם ג'ון ורייצ׳ל ובנותיהם למען שיחרורו של הירש. עד כתיבת שורות אלו, תפילותיהם ותפילותינו טרם נענו.
כמו אברהם שנחלץ לעזרת אחיינו, רבים נחלצו לסייע לקהילות השורדים מעוטף עזה, והמפונים מדרום ומצפון. הדאגה הראשונה היתה לגוף של המפונים, אך היה גם מי שדאג לנפש ולרוח. כאשר תלמידי ובוגרי מחזור ד׳ של בית המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, שמענו שחברם לבית המדרש, אבי דבוש, וקהילתו בנירים פונו לבתי מלון באילת, הם מיד ביקשו לרדת אליהם לעשות מה שרבנים יודעים לעשות: לייצר קהילת שירה ותפילה. באוטובוס בדרך לאילת, וממפגש למפגש במלונות באילת ובים המלח, הלך והתרקם מרחב טיקסי ייחודי, שהיה קשוב כל הזמן לצרכיהם של השורדים והמפונים, ולתרבות שמייחדת ומבדילה כל קבוצה. מעגלי שירה ותפילה התקיימו לניצולי קיבוץ נירים, כפר עזה, רעים, כרם שלום, אופקים ושדרות, והמשתתפים הגיבו בעוצמה לכוח המרפא של המוסיקה, התפילות והחיבור האנושי.
כך סיפר על כך אחד מבעלי התפילה בקבוצה, נריה כנפו, בפוסט בפייסבוק:
״סיימנו פה באילת יומיים של מפגשי שירה ותפילה בהזמנת אנשי הקיבוצים והעוטף… פגשנו מאות מאנשי הקיבוצים, מאחד עשר ישובים שונים, בשישה בתי מלון. חלק רצו להגיד קדיש על הקרובים שנרצחו, חלק ביקשו להתפלל לרפואת הפצועים, חלק על הנעדרים, חלק ביקשו לברך יחד הגומל ועם כולם התפללנו לשלום החיילים והצלחתם, ולשלום בין כולם.
פעמים שישבנו בשתיקה עם שלושה חברי קיבוץ בלובי ופעמים ששרנו עם עשרות רבות. פעמים ששיתפו בבכי ופעמים שבכו חרישית. פעמים שהשירים דקרו ופעמים ששימחו את הלב.
הסיפורים שסופרו היו קטנים וגדולים. החזיקו עוצמות אדירות או חוויות חוסר אונים מוחלט. כל אחד מהסיפורים יכול היה להפוך לסרט שלם.
בסיום המפגשים התקרבנו לאנשי הקהילות, היבטנו בעיניים והבטחנו בקול: אנחנו עם חזק ואנחנו נבנה מחדש את הישובים, את האמון ואת הכוחות שלנו. כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז.״
רבים מבוגרי בית המדרש לרבנות ישראלית ורבנים נוספים הצטרפו ליוזמות. בקבוצה שזכיתי להצטרף אליה במוצאי שבת אחת במלון בעין גדי נפגשנו עם שורדי קיבוץ חולית, ש-14 מתוך 84 חברי הקיבוץ שלהם נרצחו בבתיהם. מה יכולה קבוצה של רבנים להציע לישראלים שבתיהם נשרפו ברוע בלתי נתפס?
תחילה הרחקנו את החושך בעזרת נר הבדלה וענף בשמים. משם ביקשנו להתנחם בשירים ישראלים. כשהתחלנו לשיר את "לו יהי", השיר שכתבה נעמי שמר בעומק הייאוש במלחמת 1973, פרצה מרים, אחת המשתתפות, בבכי. אחר כך סיפרה: "כשראיתי אתכם על הדשא עם הגיטרות והכיפות שלכם, חשבתי: אוי, הדתיים האלה. אבל באתם בלב פתוח, ועם נעמי שמר – שגם אליה לא תמיד התחברתי. חשבתי שאלו מילים ששייכות לדור המבוגרים. אבל פתאום הבנתי שגם לי היה פעם 'בית קט עם גג אדום', ואין לי אותו יותר. הם שרפו לי את הבית, ואת השכונה. נותרה רק תפילה: 'תן להם לשוב הלום'. כבר שבועיים אני נמנעת מבכי. בזכות מעגל התפילה הזה הצלחתי סוף סוף לבכות כמו שצריך."
דבריה של מרים סימנו לי שאנחנו בדרך לעבור מאנינות ל״שבעה״. הבלתי ניתן לתיאור הובע במילים. כעת שמיללנו את הצער על הבית שאיננו עוד, אפשר אולי להשמיע את התפילה על מה שעשוי עוד לבוא – לו יהי.
כרב בקהילה אני שואל את עצמי בכל שבוע: מהי התורה שיש ללמד בזמן הזה? בתקופות מלחמה, צצה קודם כל התורה של הסולידריות והחיבור. אבל סולידריות יכולה להפוך גם לקוצר רואי, להתחסדות וצדקנות שעלולות לעוור את העין להקשר הרחב.
ככל שמעגלי הסולידריות הישראליות והיהודיות התהדקו, התבהר לי שרבני ישראל ורבניותיו, וכל אלה שלוקחים על עצמם לספר את הסיפור הישראלי, חייבים לכלול בסיפורים אלה את מי שפעמים רבות נשמט מסיפורי הסולידאריות. יש לספר על גבורתם של צוותי הצלה חרדים, על השותפות של יהודים וערבים בבתי החולים, או על משפחות בדואיות שהצילו יהודים תחת אש – פעמים רבות תוך שהן סופגות אבדות קשות בידי חמאס, כולל חטופים מרובים.
תשומת לבנו נדרשת כלפי אזרחי ישראל הערבים, שרבים מהם מצאו עצמם לכודים בין הדאגה שלהם לבני משפחה בעזה או בגדה המערבית, לבין תחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית. חשתי חובה דתית להעצים סיפורים כמו זו של קבוצות הכדורגל הערביות-ישראליות שפתחו את משחקן בדקה דומייה לזכר הישראלים שנהרגו על ידי חמאס. אלה יהיו לנרטיבים מכריעים בבואנו לבנות מחדש את החברה הישראלית. ככל שנרקום רשת סיפורים רחבה יותר, כך נוכל לתרום להיווצרות אתוס סולידריות ישראלית רחב יותר.
ובמקביל, קיימת חובה לבקש תורה שמדברת על היחס לפלסטינים תושבי עזה שאינם תומכים בחמאס, ומוצאים את עצמם בסיטואציה בלתי אפשרית בין שבי תחת שלטון הרוע של חמאס לבין התקפות צבא ההגנה לישראל. עת מלחמה היא, ועם ישראל חייב לפעול על פי מידת הדין, אבל אני מצאתי את עצמי גם מפציר בבני הקהילה שלי לא להרפות גם ממידת החסד. כשעמדנו בפרשת וירא, דיברתי על תפילת אברהם למען אנשי סדום: גם כשהבין שיש להשמיד את סדום מצד מידת הדין, עדיין התפלל למידת רחמים עליהם. כשהגענו לפרשת חיי שרה, דמותם של יצחק וישמעאל המתכנסים להתאבל על אביהם למרות חילוקי הדעות ביניהם העלתה אפילו אפשרות שנתפלל לזמן שבו יתאפשר שוב בניין שלום בין אחים יריבים. וכך כתבתי:
״בסוף פרשת חיי שרה, יצחק וישמעאל באים יחד לקבור את אברהם אביהם, במערת המכפלה שבה קבר את שרה. רש״י אומר שישמעאל עשה תשובה, והודה שיצחק הוא הזוכה הבלעדי בארץ. הלוואי שזה היה כזה פשוט. אבל הפסוק גם מספר שיצחק מגיע להלוויה מ״באר לחי רואי״, הוא הבאר שבו ה׳ הציל את ישמעאל הנער מצמא במדבר. יצחק, בעצמו ניצול טראומה על סף מוות, בונה את חייו במקום שבו אחיו ניצל. סביב קבר אביהם, כל אחד מצא את הדרך להתקרב קצת אל אחיו. מאבק הדמים בארצנו הוא מאבק על הסיפור המשפחתי: בגירסה שלנו אנו בני הגבירה, ובגירסה שלהם הם בני הגבירה, אבל שנינו מסכימים שאבא אחד לכולנו. אני רוצה להאמין שכשעמדו שם יחד במערת המכפלה, גם יצחק וישמעאל התפללו שיום יבוא והָרַחֲמָן יַשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב וּבֵין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.״
״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים… וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות יז יב)
חמאס, חיזבאללה ושלוחות אחרות של איראן מכוונות יותר מכל לפגיעה בחוסן החברתי של ישראל. לא איום קיומי מאיים עלינו, אלא כרסום קיומי, המערער לאט ובשיטתיות בחברה הישראלית. בסוג כזה של מלחמה, אין הבדל בין חזית הקרב לעורף. אובדן האמונה והתקווה בעורף הישראלי הם מטרות של האויב לא פחות מבסיסי הצבא והמוצבים. זו מלחמה נגד הלבבות של הישראלים.
כאסטרטגיה נגדית עלינו להציב את החוסן האישי והקהילתי במרכז. מנהיגי קהילה – רבנים ועובדים סוציאליים, מוזיקאים ומשוררים, עיתונאים ומשפיעי מדיה חברתית – הם המפתח לבניית החוסן הזה. לאור הקואליציה העולמית הנדרשת למדינת ישראל בכדי לעמוד במלחמה הזאת, והאיומים המתעצמים כלפי יהודים ברחבי העולם, זוהי מערכה שלכל יהודי בעולם יש חלק במשימה הזו.
החיבור בין החוסן של החברה הישראלית לבין חוסנם של יהודי העולם השתקף בעוצמה ביום השלושים יום למלחמה, כאשר קבוצה של רבנים מבתי הכנסת המובילים בניו יורק הגיעו לבקר אותנו ישראל. בשיתוף פעולה של מספר ארגונים התארגנו מהר לקיים מפגש תמיכה ותפילה הדדי. היו שם רבנים ירושלמיים וניו יורקיים, גברים ונשים, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיביים. רבני בתי כנסת ספרדיים ואשכנזיים, חב״דניקים וחאלביים. כל זה לא היה חשוב באותו רגע. כולנו נזקקנו להתפלל, כולנו נזקקנו לחיבוק, כולנו עמדנו יחד בצרה של עם ישראל ומדינת ישראל.
בפתח הארוע דיברו ד״ר אריקה בראון, מנהיגה רוחנית בישיבה יונברסיטי בניו יורק, והרב ד״ר שרגא בר און, רב ישראלי ממכון הרטמן בירושלים. ללא תיאום, שניהם בחרו את אותו דימוי – לא מספר בראשית, אלא מספר שמות, פרשת וישלח. עם ישראל נלחם בעמלק, באויב שמזנב בנחשלים ביותר. אויב שמגיע כשישראל היו ב״רפידים״ – במקום ״רפה ידיים״. יהושע מוביל את הלחימה בעוז, אך הוא צריך את משה שם בעורף שיעלה אל ההר וירים את ידיו באמונה. כל עוד ידיו גבוהות – ישראל מנצחת. ידיו קורסות – ישראל מפסידה. ״וידי משה כבדים״ – ואז מגיעים אהרון וחור לסייע לו להרים את ידיו. ״אתם גם יהושע וגם משה,״ אמרה האורחת מניו יורק, ״ואנחנו באים להיות אהרון וחור, לסייע לכם להרים את ידיכם מעלה מעלה״. ״אבל זו לא רק מלחמה כאן בישראל,״ הוסיף עליה הרב הישראלי, ״זה מאבק כנגד דתיות פונדמנטאליסטית על ערכים הומניסטיים אוניברסליים, ואנו, הלוחמים בחזית, אנו התומכים בידיים שלכם, אחינו במדינות המערב.״ יחד, נחזיק את הידיים זה של זה. כאשר נשאתי עם חבריי מנהיגי קהילות בתפילה למען מדינת ישראל, למען חיילי צה"ל, למען השבת החטופים, חשבתי על מה שלמדתי ממרים מקיבוץ חולית. מרים שאיבדה את ביתה אבל לא את חוסנה, שאותו מצאה בשיבה לנכסיה התרבותיים והרוחניים, כשהקהילה שלה שרה סביבה. זו החזקת הידיים ההדדית שלנו, כל מעגל ומעגל. בעודנו צוברים כוחות לימים שעוד נכונו לנו, אנו זקוקים לנכסי החוסן שלנו, ל״יהי אור״ שמאיר את התוהו. אנו זקוקים למספרי הסיפורים שלנו, ובהם רבניות ורבנים, מנהיגי קהילות ומנהיגים רוחניים, לכל מחזיקים הידיים, לכל הנלחמים בקרב, לכל המוכנים לעמוד אל מול מציאות קשה, ולהמשיך לשאת את הידיים באמונה, עד בוא השמש.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
