"חלמתי שאני חטוף בעזה" אמר לי הבן שלי בשלוש בבוקר כשהוא הגיע אלי למיטה.
רציתי לומר לו – "זה לעולם לא יכול לקרות" אבל לא יכולתי לגיד את המשפט הזה, הרי שנינו יודעים שזה קרה, שנינו יודעים שזה קורה ממש עכשיו.
רציתי להגיד – אני תמיד אהיה איתך, אני תמיד אשמור עליך, אבל אז הצטיירה בראשי תמונתם של הורי החטופים והחטופות זועקים לילדיהם על גבול עזה. והבנתי שוב, כמה הכוח שלי מוגבל.
חוסר האונים הזה כמו מרחף באוויר הישראלי בתקופה האחרונה. התחושה שאי אפשר לנשום, שאנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד, לא הקרוב ולא הרחוק; הפחד, אפילו הבעתה והצורך לגונן על הילדים והילדות שלנו, על עצמנו. הרצון שיהיה כאן קצת יותר טוב, או לפחות שיהיה בטוח.
עם ההרגשה הזו אני מגיעה מדי שבוע לכיכר החטופים.
לאנשים מאמינים יש תפילה ברגעים קשים כאלה, איזו יכולת להיאחז במישהו שנמצא למעלה ומסדר את הדברים ודואג ושומר. אבל אני, שלא מאמינה, חיפשתי מקום להיאחז בו. ומצאתי – תפילה ישראלית.
אני לא מאמינה באלוהים, הוא לא נמצא בקצה התפילה שלי. אבל עדיין, התפילה הישראלית מצליחה להיות לי עוגן.
היא עוגן כי אנחנו שרים יחד ומתפללים דרך מילותיה של נעמי שמר המוכרות ונוגעות כל כך. כי אנחנו משלבים פיוטים ומזמורים שהושרו על ידי העם שלנו במשך דורות רבים. פיוטים שמזכירים לי שאני לא הראשונה או האחרונה שמתמודדת עם קושי כזה, עם כאב. פיוטים שמזכירים לי שגם לפני מאות ואלפי שנים היו אנשים מהעם שלי שהרגישו את המצוקה הזו שאני מרגישה, את קנה הנשימה שמתהדק, את הלב הדופק, את האימה.
ובכל זאת, הם נתנו לרגשות שלהם מילים, ובכל זאת הם הצליחו לשרטט תקווה במילותיהם. הם העזו לייחל בתפילתם לעולם טוב יותר.
התפילה הישראלית היא עוגן כי היא מכלילה את כולנו בתוכה. כי אנחנו יכולים לעמוד יחד אנשים ונשים עם דעות שונות וממגזרים שונים ולבקש שכל החטופים והחטופות יחזרו אלינו במהרה.
והתפילה הזו לא סתם מתרחשת דווקא בכיכר החטופים.
משפחות החטופים והחטופות מלמדות את כולנו שיעור ענק במסירות, בנחישות, באמונה ובאהבה. בלי לוותר ובלי להתייאש, הם עוברים מאולפן לאולפן וממיקרופון אחד למשנהו, זועקים את זעקת החטופים והחטופות ומחזיקים עבור כולנו את האמונה. האמונה שאפשר עוד לקן, אפשר להחזיר את כולם, אפשר להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר.
בפעם הראשונה שהגעתי להעביר קבלת שבת בכיכר בחרנו שירים נוגים ללוות אותנו. לא העזנו לשיר משהו שמח, רק מלנכולי ועצוב. ואז ניגשה אלינו אמא של אחד החטופים ואמרה לנו – "אל תשירו שירי יום הזיכרון, הם לא מתים. אני מאמינה שהם חיים ואני צריכה אתכם שתאמינו יחד איתי".
הקשבתי לה ולאט לאט חלחלה אלי ההבנה שמולי עומדת אישה גדולה, כזו שמסתכלת אל המציאות ישר בעיניים ומעזה בכל זאת לצעוד צעד קדימה, לייחל, להתפלל לטוב, לקוות.
זו אמנם כיכר שתהום פעורה תחתיה, שחיים ומוות משמשים בה בעירבוביא ללא הפסקה. אבל זו גם כיכר שמחזיקה את האומץ, הכוח והתקווה הישראלית בימים אלו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
