כבר למעלה מ-100 ימים שהרוגינו מוטלים בשדותינו, וחטופינו עדיין בתוך מנהרות. כל כך רבים מאיתנו חסרי בית וילדינו חסרי משען ומסגרת.
מתוך הטלטול הזה אני מוצא את עצמי ללא בית, מאז שיצאתי את ביתי המותקף בשמונה באוקטובר בקיבוץ נירים, אחרי 36 שעות של הסתגרות בממ"ד. הטלטול מבהיר לעיתים אמיתות פשוטות. אני מוצא את עצמי נוסע מאילת למרכז הארץ ברכב, מטוס ורכבת. אני מתבונן דרך חלון הרכבת בתחנת "ההגנה" בתל אביב. ואני רואה הרבה פיסות של החברה הישראלית. נשים וגברים מכל הגילאים והצבעים. חילונים ודתיים. נשים אפריקאיות ואסיתיות. גברים בלבוש חרדי. אנשי מצוקה שפושטים ידם. נשים בחליפות עסקים.
לעיתים האמת היא פשוטה ונוקבת. אילו היה לי כח הייתי יוצא לשוק וזועק: הפסיקו לחלום את החלום! עת לחלום ועת לפקוח עיניים. זמן רב מדי אנחנו בחלום. אנחנו מתכחשים לחברה שאנחנו חיים בתוכה. ומה יותר חלום מהחלום הישראלי הגדול שמעלים את כל מי שלא בא לנו טוב בעיניים? יהודים שחולמים על היעלמות הערבים. חרדים שחולמים על היעלמות החילונים. שמאלנים שחולמים על היעלמות הימנים. עשירים שחולמים על היעלמות העניים. אנשי ערי פיתוח שחולמים על היעלמות הקיבוצניקים. חיים את החלום, במובן הרע ביותר.
החלום המתוק של חיים אחרים, של געגועים לכור היתוך וינאי, של חיים "תרבותיים" ללא "הברברים" שלצידנו, של חיים רק בשפה שנוחה לנו, בצבע המתאים, במבטא וחיתוך הדיבור המסוים, החלום המתוק הזה הוא בעצם המנוע של הסיוט.
למה הוא עובד לנו? בין היתר, כפי שלמדתי ממורי פרופ' דן בר-און ז"ל, בגלל שאנחנו נוטים לראות את "האחרים" כמונוליטים. כולם חושבים ופועלים באותה צורה. ללא חשיבה או פקפוק. בעוד ש"אנחנו" מורכבים, אפילו יותר מדי, ולכל אחד ואחת מקבוצת הייחוס שלנו יש דעות, חשיבה עצמאית ויכולת השתנות. ואין דרך ש"אנחנו" נשגשג ללא מיגור מוחלט והשמדה של "האחרים", כרעיון או אפילו בפועל.
גורל אחד שם אותנו כאן, שרה עופרה חזה. יש מי שיקרא לו אלוהים ויש מי שיכנה אותו שר ההיסטוריה. "יד אלוהים בעולם/ כיד אימי במעי התרנגול השחוט/ בערב שבת" כותב עמיחי. כל מי שהצליח לטפח חברות, זוגיות, משפחה או קהילה יודע שהדבר הראשון הוא להחליט להיות שם. אפשר להתווכח. אפשר להציב יעדים. אפשר לתקן. אבל, אם האנרגיות שלנו מושקעות בחלום על משהו אחר, אנחנו נידונים לכישלון. כל מי שחלומו הוא, כפי ששרו טיפקס "זה לא נכון/ אנחנו לא במזרח התיכון" חי את החלום. ומייצר את הקרקע לסיוט.
אני קורא להתעורר מהחלום. יש מקום בחיים לפנטזיה. לשעות הקטנות של הלילה. או לעיתים מתסכלות במיוחד. ההתמכרות לפנטזיה היא מסוכנת. ומסכנת את כולנו. הנה מבזק חדשות: אף אחד לא הולך מכאן. לא הערבים הפלסטינים ולא היהודים הציונים. לא החרדים ולא החילונים. לא השמאלנים ולא הימנים. לא מבקשי המקלט. לא הלהט"בים. לא המתנחלים. לא העזתים. ואנחנו כן במזרח התיכון. השנה האחרונה היתה שנה שבה חיינו את החלום המעוור ואני מקווה שזו גם השנה שלמדנו בה את מגבלות הכח. הגיע הזמן להתעורר למציאות ולבנות ולתקן אותה לטובה יותר ויותר, בידיים ורגליים טובות.
אני גם מאמין שיש הזדמנות אמיתית ליקיצה. שרבים מאיתנו נפגשו עם "האחר המוחלט" ושרדו כדי לספר. אלו היו אנשי שדרות ואופקים המפונים עם מתנדבי "אחים לנשק". מילואימניקים חילונים שפגשו ונלחמו לצד דתיים. ערבים שפתחו חמ"לים לסיוע יחד עם חרדים. יש מי שרוצה לשמר את תחושת ה"ביחד" של השבועות הראשונים ללחימה ולדחוק הצידה כל ויכוח. אני גורס ההיפך המוחלט. הביחד משמעותי רק אם הוא יכול לשאת גם את הוויכוח הנוקב. אבל, לשם כך הוא צריך מפגש אמיתי, הקשבה ואמון. על כל אלו אנחנו צריכים להיאבק בשגרה. על בתי ספר דו-לשוניים ולמידת ערבית. על פתיחת אוצרות היהדות באופן פתוח ושוויוני גם בזרם הממלכתי. על חיבור אזורי לצרכי השיקום בנגב המערבי. על מאבקים אזרחיים משותפים לטובת ביטחון אישי, השכלה ושוויון חברתי וכלכלי. כי קרוב אלינו הדבר מאוד בפינו ובלבבנו לעשותו. אני מאמין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
