החלטת שר החינוך, יואב קיש, להעניק השנה את פרס ישראל רק בקטיגוריה הנוגעת ישירות למלחמה, היינו "גבורה אזרחית", היא לכאורה עניין שולי בימים טרופים אלה. ולא היא. ההחלטה הזו, והשיח סביבה, מקפלים בתוכם את השאלה הגדולה: איזו מין חברה אנחנו רוצים
להיות אחרי ה-7 באוקטובר?
ישראל היא דוגמא יחידה מסוגה של מדינה מערבית השוכנת בליבו של האזור החשוך והפונדמנטליסטי ביותר בעולם; מה שכונה לא פעם בשם "וילה בג'ונגל". זה מודל שאיננו פשוט לקיום לאורך זמן. הווילה מושכת אליה אש של קנאה מצד דיירי הג'ונגל. אבל היא עצמה עומדת במקביל תחת הפיתוי להיסחף בהדרגה אל נורמות הג'ונגל כדי לשפר את שרידותה.
אחד מסמלי ייחודה ועוצמתה של החברה הישראלית לאורך השנים היה יכולתה המדהימה להיות בו-זמנית גם ספרטה וגם אתונה. להילחם על חייה, בעקביות ובאינטנסיביות, לאורך כל שנותיה – ולקיים במקביל חברה תוססת, חיונית, אוהבת אדם, ומקיימת חיי תרבות בעוצמה שאיננה נופלת מזו של רוב מדינות המערב.
בעשורים האחרונים דומה שמשכנו קצת יותר מדי לכיוונה של אתונה. התבשמנו מהעובדה שמאז מלחמת יום כיפור מדינות ערב נואשו מהיכולת להביס אותנו בשדה הקרב, והיריבים שלנו נשארו ארגוני הטרור הפלסטיניים, שבהם ראינו מטרד מעצבן, אבל לא איום קיומי. ממילא, איפשרנו לעצמנו לפתוח קצת את חגורת המתח הבטחוני, את הרוח הספרטנית של מסירות והקרבה, ולהתמסר לחיי השפע וההנאה שמציע המערב.
זה שורשו העמוק של מחדל 7 באוקטובר. עם ההתמכרות לחיי הווילה הדחקנו לא מעט את הג'ונגל שבו אנחנו חיים, ואת הגורם שטווה שוב בנחישות ובעקביות את מזימת ההשמדה; אותה מדינה שיעית, לא-ערבית, שממילא אין לה שום סכסוך היסטורי איתנו כלאום, אבל יש לה איבה דתית עמוקה לכל מה שאנחנו מייצגים מבחינה תרבותית. מבחינתה, אנחנו השטן הקטן שמייצג באזור הזה את תרבות השטן הגדול, שהיא שמה לה למטרה להביס באופן גלובלי. ולשם כך אין לה בעיה לחבור גם לארגון טרור פלסטיני-סוני כמו חמאס, שבאיבתו לישראל משולבים הדת והלאומיות.
הטבח הברברי של 7 באוקטובר הוא מסוג הטלטלות שיש בכוחן ליצור תנועת מטוטלת לכיוון הקיצוני הנגדי; להפוך מחברה אתונאית מדי לחברה ספרטנית מדי. חברה שמתמכרת מדי לאתוס החיים על החרב, וזונחת גם את חיי הרוח והתרבות, ובסופו של דבר גם את ערכי המוסר.
ודוק: 7 באוקטובר אכן מחייב שינוי משמעותי. הוא מחייב חזרה לאתוס החברה המגוייסת שאפיין אותנו בשנותינו הראשונות; חברה שבה המסירות לכלל והנכונות להקריב עבורו הרבה יותר מפותחות ומטופחות מכפי שהיו בעשורים האחרונים. הוא מחייב גם בעיטה במוסר הפרוגרסיבי המטופש, ולפיו מי שמזוהה כחזק, הוא לעולם הנבל והשפל ואין לו שום זכות מוסרית להגן על עצמו, ובוודאי לא לפגוע בחלש הקם עליו.
אבל הצורך באיזון מחודש אסור שיתפרש כהרשאה להליכה לקצה הנגדי; לא בתחום התרבות ולא בתחום המוסר. אסור שנתרגל לחיים שהם רק חיי עמידה על החרב. זו אמירה לא פשוטה, בוודאי כשאנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה. אבל דווקא משום שזו צפויה להתמשך, ברמות עוצמה שונות ובחזיתות מגוונות, עוד זמן רב, חשוב שניזהר מלשקוע בחיי החרב.
ולכן חשוב שראשי הצבא – ועצוב שרק הם – עומדים על המשמר בתחום המוסר. ומדהים עוד יותר שהלוחמים עצמם משדרים לנו שאסור שנתמסר לחיי החרב גם בהוויה החברתית-תרבותית שלנו. הם עצמם הרי מבקשים, בצוואות המרטיטות שלהם, שנמשיך לחיות ולשמוח, ושאפילו ימי השבעה יהיו שמחים ככל האפשר.
מדהים שדווקא אנשי הצבא, המפקדים והלוחמים, הם שמזכירים לנו את הצורך לא להיות רק ספרטה. לעומתם, רבים מהפוליטיקאים נוטים לפופוליזם מהסוג של "שקט, יורים" בשתי הגזרות גם יחד: חלקם משדרים לגיטימציה לזניחת כללי מוסר בסיסיים, ואחרים – כמו השר קיש בהחלטתו האחרונה – משדרים פופוליזם של לגיטימציה לזנוח חיי מדע ותרבות.
כדאי בעניין זה לשאוב השראה לא רק מהמפקדים והלוחמים של ימינו, אלא גם ממנהיגיה של המדינה בימי הבראשית שלה. בעיצומן של שנים שלא היו נתונות פחות מימינו למאבק קיומי, הפיץ בן-גוריון בצבא את שירו של אלתרמן "על זאת", כדי לחדד את הנורמות המוסריות המתבקשות מהלוחמים. ובמהלך העשור הראשון לקיום המדינה נולדו גם הפרויקטים התרבותיים הגדולים שלה, ובתוכם ציון יום העצמאות לא רק במצעד צבאי, אלא גם בחידון התנ"ך ובהענקת פרסי ישראל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
